דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף ט
(נדה ח,ב)
תנו רבנן: 'הרי שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם ואחר כך
הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא - הרי היא בחזקתה ודיה שעתה (לא אמרינן 'איגלאי מילתא
למפרע דלאו הריון הוא', ונטמאו טהרות דמעת לעת של ראיה); ואף על
גב שאין ראיה לדבר - זכר לדבר (דהריון רוח שמיה הריון), שנאמר (ישעיהו כו,יח) הרינו חלנו כמו ילדנו רוח [ישועת בל נעשה ארץ ובל יפלו ישבי תבל].
מאי 'זכר לדבר'? הרי ראיה
גדולה היא!
כי כתיב האי קרא - בזכרים
כתיב.
ורמינהי: 'קשתה שנים
ולשלישי (קשתה
שני ימים בתוך אחד עשר ימי זוב, ולשלישי נמי ראתה), (ואחר כך) הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא (בו ביום ולא שפתה מן הצער) - הרי זו יולדת בזוב (וצריכה שבעה נקיים, וקרבן
לזיבתה: דכיון דלאו ולד הוא - הויא זיבה מעליא)', ואי אמרת לידה מעלייתא היא -
(נדה ט,א)
קושי סמוך ללידה (שלא שפתה בינתים, ודם
הקושי מחמת הולד הוא בא) רחמנא טהריה (מזיבה בתוך י"א יום, בפרק 'בנות כותים' (לקמן לז:))!?
אמר רב פפי: הנח מעת לעת
דרבנן (אִין,
ודאי דלאו לידה היא, אבל לענין דיה שעתה - חשיב ולד, דמעת לעת דרבנן).
רב פפא אמר: מידי הוא טעמא?
אלא משום דראשה כבד עליה ואבריה כבדין עליה (אף על גב דלאו ולד הוא - אפילו הכי דיה שעתה,
דטעמא דמעוברת דיה שעתה - משום דראשה ואבריה כבדין מחמת חולי, ולפיכך דמיה מסולקין) - הכא נמי (בהריון של רוח נמי) ראשה ואבריה כבדין עליה.
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי
זירא: ראתה ואחר כך הוכר עוברה (סמוך לראייתה מיד) מהו? כיון דבעידנא דחזאי לא הוכר עוברה מטמיא? או
דלמא כיון דסמוך לה חזאי לא מטמיא?
אמר ליה: מידי הוא טעמא אלא
משום דראשה כבד עליה ואבריה כבדין עליה! בעידנא דחזאי אין ראשה כבד עליה ואין
אבריה כבדין עליה.
בעא מיניה ההוא סבא מרבי
יוחנן: הגיע עת וסתה בימי עבורה, ולא בדקה מהו (וקא מבעיא לן אם לא בדקה ביום וסתה בימי
עיבורה)? קא
מיבעיא לי אליבא דמאן דאמר וסתות דאורייתא - מאי?: כיון דוסתות דאורייתא בעיא
בדיקה (אותה
בדיקה שהצריכוה לאשה להבדק בשעת וסתה - דבר תורה הוא, הלכה למשה מסיני: דאורח
בזמנו בא, ואם בא יום וסתה ולא בדקה - מחזקינן לה טמאה - לקמן בפרק 'כל היד' (דף טז.))? או דלמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקה?
אמר ליה: תניתוה [נדה פ"ד מ"ז]: 'רבי מאיר אומר: אם היתה במחבא (מחמת פחד כרכום או ליסטין) והגיע שעת וסתה ולא בדקה –
טהורה, שחרדה מסלקת את הדמים'; טעמא
דאיכא חרדה, הא ליכא חרדה והגיע וסתה ולא בדקה – טמאה, אלמא וסתות דאורייתא; וכיון
דאיכא חרדה דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה - הכא נמי (במעוברת) דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה (הואיל ודמיה מסולקין - טהורה).
'מניקה' - עד שתגמול [את בנה; נתנה בנה למניקה, גמלתו, או מת: רבי מאיר אומר: מטמאה מעת לעת,
וחכמים אומרים: דיה שעתה]:
תנו רבנן [תופסתא נדה פ"ב מ"א]: 'מניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבע חדש - הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת
לעת ומפקידה לפקידה (שאין הדבר תלוי אלא בהנקת התינוק, לפי שהדם נעכר
ונעשה חלב, וכיון שמת - חוזר הדם לקדמותו); לפיכך (כיון דביניקה תליא מילתא) אם היתה מניקתו והולכת ארבע או חמש שנים - דיה שעתה,
דברי רבי מאיר; רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים: דיין שעתן כל עשרים וארבע
חדש (אף
על פי שמת, שאין הטעם תלוי ביניקת הולד, אלא מתוך צער לידה אבריה מתפרקין ודמה
מסתלק, ואינו חוזר עד כ"ד חדש; הלכך לא שנא מת לא שנא חי), לפיכך (כיון דלאו בתינוק תליא
מילתא) אם היתה
מניקתו ארבע וחמש שנים - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה (שהרי לסוף כ"ד חדש חוזר הדם)'.
כשתמצא לומר לדברי רבי מאיר
דם נעכר ונעשה חלב - לדברי רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון אבריה מתפרקין ואין
נפשה (דמה) חוזרת עד עשרים וארבע חדש.
'לפיכך' דרבי מאיר למה
לי (כיון
דאמר 'הרי היא ככל הנשים', אלמא בתינוק תליא מילתא - פשיטא דאם מניקתו לעולם דדיה
שעתה)?
משום 'לפיכך' דרבי
יוסי;
ו'לפיכך' דרבי יוסי
למה לי?
מהו דתימא רבי יוסי תרתי אית
ליה (דם
נעכר ואבריה מתפרקין, והיכא דמת בתוך כ"ד חדש - דיה שעתה משום דעדיין לא חזר
דמה, והיכא דמניקתו חמש שנים נמי דיה שעתה אף על פי שחוזר נפשה לסוף כ"ד חדש
- הנקת תינוק עוכרת לדם ונעשה חלב
תניא נמי הכי: 'דם נעכר
ונעשה חלב - דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד
עשרים וארבע חדש'.
אמר רבי אלעאי: מאי טעמא דרבי
מאיר (כלומר
מנא ליה לרבי מאיר דדם נעכר ונעשה חלב)? דכתיב (איוב יד,ד) מי יתן טהור מטמא (חלב
מדם) - לא אחד (בתמיה, כלומר: יחידו של
עולם)!
ורבנן אמר רבי יוחנן (כלומר: ורבנן, האי קרא מאי
עבדי ליה? - לכדרבי יוחנן): זו שכבת זרע שהוא טמא, ואדם הנוצר ממנו טהור; ורבי אלעזר אומר: אלו מי
הנדה שהמזה ומזין עליו טהור, ונוגע טמא.
ומזה טהור? והכתיב (במדבר יט,כא) [והיתה להם לחקת עולם] ומזה מי הנדה יכבס בגדיו [והנגע במי הנדה יטמא עד הערב]!?
מאי 'מזה'? –
נוגע.
והכתיב 'מזה' והכתיב
'נוגע'? ועוד: מזה בעי כבוס, נוגע לא בעי כבוס (דכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב)!?
אלא מאי 'מזה'?- נושא.
וליכתוב 'נושא'?
קא משמע לן דעד דדרי כשיעור
הזאה.
הניחא למאן דאמר 'הזאה צריכה
שיעור', אלא למאן דאמר 'אין צריכה שיעור' (פלוגתא היא במסכת זבחים בפרק 'כל הזבחים שנתערבו' (דף פ.)) - מאי איכא למימר?
אפילו למאן דאמר אינה צריכה
שיעור, הני מילי אגבא דגברא, אבל במנא בעינא שיעור, כדתנן [פרה פ"יב מ"ה]: 'כמה
יהיו במים ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין (של אזוב, ולא שיספוק בקינוח) ויזה', והיינו דאמר שלמה (קהלת ז,כג) [כל זה נסיתי בחכמה] אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (אמרתי אחכמה בטעם
זה: למה מזה ומזין עליו טהור, ונוגע טמא, והיא רחוקה ממני).
איזו היא 'זקנה'? - כל שעברו
עליה שלש עונות [סמוך לזקנתה]:
היכי דמי 'סמוך לזקנתה'?
אמר רב יהודה: כל שחברותיה
אומרות עליה 'זקנה היא';
ורבי שמעון בן לקיש אומר:
(נדה ט,ב)
כל שקורין לה 'אמא! אמא!'
ואינה בושה.
רבי זירא ורבי שמואל בר רב
יצחק: חד אמר כל שאינה מקפדת, וחד אמר כל שאינה בושה.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו בושה ואינה
מקפדת.
וכמה 'עונה'?
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה
נשיאה: עונה בינונית שלשים יום;
ורבא אמר רב חסדא: עשרים יום;
ולא פליגי: מר קחשיב ימי
טומאה וימי טהרה (מראייה ועד ראייה שלשים יום; ימי טומאה = עשרה: שבעה
לנדה ושלשה לזיבה, ועשרים ימי טהרה), ומר לא חשיב ימי טומאה.
תוספות ד"ה ימי טומאה וימי
טהרה. פרש"י שבעה נדות ושלשה
ימי זיבה, אך קצת דוחק דקרי לאחד
עשר יום 'ימי טומאה'; ולקמן תנן בפרק בנות כותים [דף לח:] 'כל
י"א יום בחזקת טהרה',
וקרא נמי קרי להו 'לא
עת נדתה [ויקרא טו,כה]; ור"ח גריס 'אמר רבא אמר רב חסדא: עשרים
ושלשה'.
תנו רבנן: 'זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה - דיה שעתה;
ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה - דיה שעתה; ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה - הרי
היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה (דכיון דעשתה כך שלש פעמים - אין זה סילוק דמים
אלא שינוי וסת; וכי תימא תיגלי מלתא למפרע שאף בראשונה מתוך שדמים מצויין בה ראתה,
ונטַמֵּא טהרות למפרע - לא אחמור רבנן כולי האי במעת לעת), ולא
שכוונה (שראתה
שלש ראיות הללו בתשעים יום או ביום תשעים ואחד) אלא
אפילו פיחתה (כגון ראשונה לתשעים ושלשה, ושניה לסוף תשעים ושנים,
ושלישית לתשעים ואחד) ואפילו והותירה (או הותירה, כגון ראשונה
לצ"א יום, ושניה לצ"ב, ושלישית לצ"ג - אפילו הכי מטמאה מעת לעת;
ולקמן פריך 'מאי אפילו'? הא ודאי הכי הוא דמטמאה מעת לעת: דכיון שפיחתה או
הותירה - במה נטהר? וסת אין כאן, סילוק דמים אין כאן! אבל אם כוונה - יש כאן וסת
ודיה שעתה)'.
'אפילו פיחתה' ולא מבעיא
כוונה? אדרבה: כי כוונה קבעה לה וסתה ודיה שעתה! וכי תימא 'רבנן היא, דפליגי עליה
דרבי דוסא' דאמרי אשה שיש לה וסת מטמאה מעת לעת' - איפכא מבעי ליה, ולימא 'ולא
שפיחתה והותירה (בלבד אמרו חכמים שתטמא מעת לעת) אלא אפילו כוונה (דאיכא למימר 'יש כאן קביעות וסת, ודיה שעתה' -
אפילו הכי מטמאה מעת לעת, כרבנן, דפליגי עליה דרבי דוסא)'!?
תני 'לא שפיחתה והותירה, אלא
אפילו כוונה';
ואיבעית אימא (סמי מכאן 'אפילו', ורבי
דוסא היא, ו)הכי קאמר:
'ולא שכוונה, אלא שפיחתה והותירה, אבל כוונה - קבעה לה וסת ודיה שעתה', ומני? -
רבי דוסא היא.
רבי אליעזר אומר: כל אשה
שעברו עליה [דיה שעתה]:
תניא [תוספתא נדה פ"א מ"ה]:
'אמר להם רבי אליעזר לחכמים: מעשה בריבה אחת בהיתלו (שם מקום) שהפסיקה שלש עונות ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דיה
שעתה!
אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה'.
מאי 'שעת הדחק'?
איכא דאמרי שני בצורת הוו (ואיכא הפסד מרובה חששו), איכא דאמרי טהרות אפיש לעבידא וחשו
רבנן להפסד דטהרות.
תנו רבנן: 'מעשה ועשה רבי
כרבי אליעזר; לאחר שנזכר (שלא יפה הורה) – אמר: כדַי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק'.
מאי 'לאחר שנזכר'?
אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כרבי אליעזר אלא כרבנן, בשעת הדחק היכי עביד כוותיה?
אלא דלא איתמר הילכתא לא כמר
ולא כמר, ומאי 'לאחר שנזכר'? - לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי
עליה, אמר 'כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק'.
תנו רבנן [דומה לתוספתא נדה פ"א מ"ה, בשנויים
חשובים]: 'תנוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה - דיה שעתה; שניה - דיה שעתה (שבראייה ראשונה לא הוחזקה
בדמים, הואיל ולא הגיע זמנה לראות, עד שתתחזק כשאר חזקות); שלישית
- הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה ללפקידה (וכדאמר לקמן; דהא מתניתין רבי היא, דאמר 'בתרי
זימני הוה חזקה', הלכך בשני ראיות הוחזקה להיות דמים מצויין בה, ומשהוחזקה ואילך -
גזור בה רבנן מעת לעת);
עברו עליה שלש עונות וראתה ('סילוק דמים' הוא זה) - דיה
שעתה (ואפילו
בהגיע זמנה לראות אית ליה להאי תנא דעברו עליה שלש עונות דיה שעתה, כדקתני סיפא,
ורבי אליעזר היא, דאמר במתניתין 'כל אשה שעברו עליה שלש עונות - דיה שעתה', כדלקמן); ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה - דיה שעתה; ועוד עברו עליה שלש עונות
וראתה - הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה;
בס"א אינו; הכי
גרסינן: תנו רבנן: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה - דיה שעתה;
שניה - דיה שעתה; שלישית - הרי היא ככל הנשים'
ואף על גב דלגבי בתולת דמים במתניתין תנן 'במה
אמרו דיין שעתן בראייה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת' - הני מילי בהגיע זמנה
לראות דמים, דדמים מצויין בה, ובחדא זימנא איתחזקה; אבל זו שאינה ראויה לראות -
צריכה שתתחזק בחזקה גמורה, ובתרי זימני הויא חזקה, דהא מתניתין - רבי היא,
וכדמוקמינן ליה לקמן; הילכך בשתי ראיות הויא חזקה, ובשלישית מטמאה מעת לעת, ובההיא
ראייה דאיתחזק בה - לא גזרו רבנן טומאה למפרע[1],
כי היכי דבתולה דמתניתין דהגיע זמנה לראות דמיחזקה בחדא ראייה, ואמרו רבנן 'דיה
שעתה' באותה ראייה - אף זאת המוחזקת בראייה שניה דיה שעתה עד שתראה את השלישית
עברו
עליה שלש עונות לאחר
שהוחזקה וראתה - דיה שעתה כרבי אליעזר אוקמינן לה לקמן, דאמר 'כל אשה שעברו
עליה שלש עונות דיה שעתה', כדקתני סיפא, אף בהגיע זמנה וראתה עברו עליה שלש עונות
וראתה דיה שעתה - אלמא רבי אליעזר היא
ועוד
עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה
לקמן בעי גמרא דאי לא עברו עליה שלשה עונות שניות, אלא לסוף עונה חזאי כשאר נשים
מאי? לפי שיש לנטות הדבר לשני צדדים, כדבעי לפרושי בסיפא
ועוד
עברו עליה שלש עונות וראתה מטמאה מעת לעת דאיגלאי מילתא דהנך הפסקות - לאו סילוק דמים הם, אלא
שינוי וסת, ולא שכוונה אלא שפיחתה והותירה, כדאמרינן לעיל; ואף על גב דלרבי הוי
חזקה בתרי זימני והוכחה דשינוי וסת לדילוגו לאו סילוק דמים הן - אפילו הכי לא
מטמאינן לה בשניה מעת לעת: דכיון דלא הגיע זמנה לראות - הויא הפסקה ראשונה מחזקינן
לה בחוזרת לקדמותה: שלא יהו עוד דמים מצויין בה, וצריכה שתתחזק כבתחלה; ופעם
ראשונה ושניה דיה שעתה, ושלישית מטמאה מעת לעת, הלכך ראייה הסמוכה לה לשלש עונות
קמאי - היא 'ראשונה', והסמוכה לשניה היא השניה, ובשלישית תטמא מעת לעת; ואף על גב
דבהפסקה חזיתה - שינוי וסת הוא, ולא סילוק דמים. ע"כ:
וכשהגיע זמנה לראות: פעם ראשונה - דיה שעתה; שניה - מטמאה מעת לעת ומפקידה
לפקידה (דהיינו
'בתולה' דמתניתין, דתנן בה 'במה אמרו דיה שעתה בראייה ראשונה אבל בשניה מטמאה
מעת לעת'); עברו עליה שלש עונות וראתה - דיה שעתה' (רבי אליעזר היא, דאמר 'אפילו ילדה שעברו עליה שלש
עונות - דיה שעתה');
אמר מר (גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה שלש
פעמים, ואחר כך עברו עליה שלש עונות וראתה): 'עברו עליה שלש עונות - דיה שעתה';
(נדה י,א)
הדר קחזיא בעונות (אחר ראיה זו) מאי (דיה שעתה או מטמאה מעת לעת)? (מי אמרינן הא דקתני בתרה 'ועוד עברו עליה
שלש עונות' דוקא קתני 'עברו': דאי חזאי לסוף עונה מטמאה מעת לעת, דאף
על גב דלא הגיע זמנה, כיון דהוחזקה רואה קודם הפסקת שלש עונות ראשונות הרי היא
כהגיע זמנה, וכי הפסיקה בראשונות וראתה - דיה שעתה בההיא ראיה, כרבי אליעזר, וכי
חזיא תו לסוף עונה - מטמאה מעת לעת ככל אשה שעברו עליה שלש עונות: דאין דיה שעתה
אלא בראשונה, אבל היכא דחזרו ועברו שלש שניות וראתה דיה שעתה בההיא ראיה, כרבי
אליעזר - ואף על גב דלא חזינן דקמיירי רבי אליעזר אלא בהעברה ראשונה, מיהו מודה
דדיה שעתה בשניות עד דתתחזק - או כרבי או כרבן שמעון בן גמליאל; ואף על גב דרישא רבי היא - סיפא כרבן
שמעון בן גמליאל: דאי כרבי, כיון דחזאי בעונות, הוה מדמינן לה להגיע זמנה, כי חזאי
בהפסקה נמי: כיון דתרי זימני חזאי בהפסקה - איגלאי מילתא למפרע דשינוי וסת הוא ולא
סילוק דמים, ובשניה מטמאה מעת לעת: שאין זו צריכה להתחזק בדמים?
או דילמא אי חזאי לסוף עונה נמי כל שכן
דדיה שעתה, דמוכח מילתא דהפסקה ראשונה זו - סילוק דמים היתה, ולא שינוי וסת, ויש
לומר חזרה לקדמותה וצריכה להתחזק עוד אחר ההפסקה בשתי ראיות כבתחלה, והאי דנקט
'ועוד עברו וראתה דיה שעתה' - רבותא אשמעינן: אף על גב דתרי זימני חזאי בהפסקה -
לא אמרינן 'איגלאי מילתא דשינוי וסת הוא ולא סילוק דמים ותטמא בשניה מעת לעת', אלא
אפילו לרבי דיה שעתה: דהפסקה קמייתא לעולם בחוזרת לקדמותה נדון אותה, ולא דמיא
להגיע זמנה, וצריכה שתתחזק בשתי ראיות, ובשלישי תטמא מעת לעת, כדקתני ואזיל:)
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים
() ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את
הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes
become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the
File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the
Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2005 by
Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this
notice, is granted - with request to notify of use at the email address on
www.oocities.org/yeshol