דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף כח
(נדה כז,ב)
ריש לקיש אמר: שפיר שטרפוהו (כמו
(חולין סד.) 'ביצים טרופות בקערה': שמחקוהו ובלבלוהו) במימיו (שהדיחוהו
בהן, אי נמי במי הלידה והטינוף שיוצא עמו) -
נעשה כמת שנתבלבלה צורתו (נמחק כולו, כמו שרוף שנתפזר ואין שלדו קיימת).
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: מת שנתבלבלה צורתו
מנלן דטהור? אילימא מהא דאמר רבי שבתאי אמר רבי יצחק מגדלאה, ואמרי לה אמר רבי
יצחק מגדלאה אמר רבי שבתאי: מת שנשרף ושלדו קיימת (גופו
קיים שלא נתפזר האפר ועדיין נראה כשלם) –
טמא; מעשה היה וטמאו לו פתחים גדולים (של ארבעה טפחים)
(נדה כח,א)
וטהרו לו פתחים קטנים (הפחותים
מארבעה, כשאר מתים שלמים, שהגדולים מצילין על הקטנים, דקיימא לן 'מת פתחו בארבעה':
אם הוא בבית - כל הפתחים טמאים, ואם פתח פחות מארבעה – טהור; והני מילי להציל את
שאר פתחים, אבל להוציא - הא אמרינן פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני; והכי אמרינן
במסכת אהלות (פ"ג מ"ו) 'המת פתחו בארבעה; במה דברים
אמורים? - להציל את הפתחים, אבל להוציא את הטומאה - בפותח טפח'), וקא דייקת מינה 'טעמא דשלדו קיימת,
הא לאו הכי טהור' – אדרבה: דוק מינה להאי גיסא: 'שלדו קיימת - הוא דטהרו לו
פתחים קטנים, הא לאו הכי - פתחים קטנים נמי טמאין', דכל חד וחד חזי לאפוקי חד חד
אבר!?
אמר ליה רבינא לרב אשי: רבי יוחנן (דפליג
עליה דריש לקיש, דבעי למימר דמת שנתבלבלה צורתו טמא) דאמר כמאן?
כרבי אליעזר, דתנן [אהלות פ"ב מ"ב]: 'אפר שרופין: רבי אליעזר אומר:
שיעור ברובע (רובע הקב)'; היכי דמי? - מת שנשרף ושלדו
קיימת.
אמר אביי: כגון ששרפו על גבי קטבלא (עור
שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת).
רבא אמר: כגון ששרפו על גבי אפודרים (אפודרא = אבן שייש; ותרוייהו כגון שעשויות בית
קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר)
רבינא אמר: כגון דאיחרכי אחרוכי (המת,
ולא נעשה אפר).
תנו רבנן: 'המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה - אמו
טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באו'; רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי
תרוייהו: אין נותנין לה ימי טוהר (אף על גב דפשיטא לן דולד הוא); מאי טעמא? אימא הרחיקה לידתה (הרי
כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים, וכבר עברו ימי טוהר שלה, ולא ידעינן מאימת נמני).
מתיב רב יוסף [משנה להלן כט,א]: 'המפלת ואין ידוע מה הפילה תשב לזכר ולנקבה'
ואי סלקא דעתא כל כהאי גוונא אימא 'הרחיקה לידתה', לתני 'ולנדה'? (שכל
דמים שתראה יהיו טמאים: שלא יהיו לה ימי טוהר, והכי איבעי ליה למיתני: 'תשב לזכר ולנקבה
ולנדה', כלומר: שבועיים דנקבה מטמאה בלא שום ראייה, דדלמא נקבה הואי, וימי טוהר לא
יהיה לה: שהרי כמה ימים שהתחילה לילד ויצא הרוב, והיינו 'לנדה'; ולקמן בהאי פירקא (דף ל.)
מפרש למה הוזכר זכר: שאם תראה לסוף שלושים וארבעה ותחזור ותראה ליום ארבעים ואחד -
תהא מקולקלת עד יום ארבעים ושמנה)?
אמר אביי: אי תנא 'לנדה' הוה אמינא מביאה קרבן
ואינו נאכל (דכיון דתני 'לנדה' משמע דמספקא ליה אי ולד הוא אי לא) - קא משמע לן (מדלא
תני 'לנדה' אלא 'לזכר ולנקבה') דנאכל
(דודאי פשיטא לן דולד הוא, ומביאה קרבן ונאכל; ומיהו
ימי טוהר לית לה: אימר הרחיקה לידתה).
אמר רב הונא: הוציא עובר את ידו והחזירה - אמו
טמאה לידה, שנאמר (בראשית לח,כח)
ויהי בלדתה ויתן יד [ותקח
המילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשנה] ('ויתן יד' - אלמא לידת יד קרויה לידה).
מתיב רב יהודה: 'הוציא עובר את ידו - אין אמו
חוששת לכל דבר'!?
אמר רב נחמן: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא:
לחוש – חוששת, ימי טוהר לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה.
והא 'אין אמו חוששת לכל דבר' קאמר?
אמר אביי: אינה חוששת לכל דבר מדאורייתא, אבל
מדרבנן חוששת. והא קרא קאמר (רב הונא, אלמא לידה דאורייתא קרי ליה)?
מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
משנה:
המפלת טומטום ואנדרוגינוס - תשב לזכר ולנקבה (ימי
טוהר לזכר וימי טומאה דנקבה);
טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר - תשב לזכר ולנקבה;
טומטום ונקבה, אנדרוגינוס ונקבה - תשב לנקבה בלבד
(אפילו הוי טומטום זכר - בתר נקבות אזלינן: דכל ימי
זכר - בין לטומאה בין לטהרה - מובלעים תוך של נקבה);
יצא מחותך או מסורס (דרך
מרגלותיו; ולשון היפוך הוא, כמו 'סרס המקרא ודרשהו'), משיצא רובו הרי הוא כילוד;
יצא כדרכו - עד שיצא רוב ראשו;
ואיזהו 'רוב ראשו'? - משיצא פדחתו.
גמרא:
השתא טומטום לחודיה ואנדרוגינוס לחודיה אמר 'תשב
לזכר ולנקבה', טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר מיבעיא?
איצטריך (אף על גב דטומטום לחודיה מספקינן בזכר ובנקבה): מהו דתימא הואיל ואמר רבי יצחק 'אשה
מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה', (היכא
דאיתיליד זכר בהדיה) אימא
'מדהאי זכר (דמוכחא מילתא דהיא הזריעה תחילה) האי נמי זכר' - קא משמע לן אימא 'שניהם
הזריעו בבת אחת, זו זכר וזה נקבה'.
אמר רב נחמן אמר רב: טומטום ואנדרוגינוס שראו
לובן (דומה לקרי) או
אודם (דומה לדם נדות) -
אין חייבין על ביאת מקדש (דלמא טהור הוא וקמייתי חולין בעזרה: דאין זכר מטמא
באודם, ואין נקבה מטמאה בלובן) ואין
שורפין עליהם את התרומה (אלא תולין: כי חזאי אודם - איכא למימר זכר
הוא, ואין אודם מטמא בו; ואי חזאי לובן - איכא למימר נקבה היא, ואין לובן מטמא בה,
הילכך תולין); ראו לובן
ואודם כאחד (דממה נפשך טמא) - (אפילו
הכי) אין חייבין
על ביאת מקדש (לענין טומאת ביאת מקדש פטירי מקרבן, כדמפרש טעמא), אבל שורפין עליהם את התרומה, שנאמר
(במדבר ה,ג) מזכר
ועד נקבה
(נדה כח,ב)
תשלחו [אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני
שכן בתוכם] (היינו שילוח טמאים ממקדש) - זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום
ואנדרוגינוס.
לימא מסייע ליה [תוספתא זבים פ"ב מ"א]: 'טומטום ואנדרוגינוס
שראו לובן או אודם - אין חייבין על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהם את התרומה; ראו
לובן ואודם כאחת - אין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה'; מאי
טעמא? לאו משום שנאמר 'מזכר ועד נקבה תשלחו': זכר
ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס?
אמר עולא: לא! הא מני? - רבי אליעזר היא (דבעי
לענין קרבן טומאה עד דידע במאי איטמי, אבל לרבנן - דלא בעו בשאר טומאות עד דידע
במאי איטמי - הכא נמי מחייבי, דלא דרשינן 'זכר ודאי נקבה ודאית'), דתנן [שבועות פ"ב מ"ה]: 'רבי אליעזר אומר השרץ (ויקרא
ה,ב) [או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה
טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא] ונעלם ממנו [והוא
טמא ואשם] - על העלם
שרץ (שנטמא, וידע, ובשעה שנכנס נעלם ממנו טומאה) הוא
חייב, ואינו חייב על העלם מקדש (אם כשנכנס למקדש זכור לטומאה ונעלם ממנו מקדש
ונכנס: שאינו סבור שזה מקדש, וכשיצא נזכר - פטור);
רבי עקיבא אומר: 'ונעלם
ממנו והוא טמא' - על העלם
טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש' ואמרינן:
מאי בינייהו? ואמר חזקיה: שרץ ונבלה (לפניו, וידע שנגע באחד מהם ואינו יודע באיזה
מהם נגע, וכשבא למקדש שכח אותו, ומשיצא נזכר) איכא בינייהו: דרבי אליעזר (דאזכר
שם שרץ) סבר: בעינן
עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי, ורבי עקיבא סבר: לא בעינן; לאו אמר רבי
אליעזר התם בעינן דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי - הכא נמי בעינן דידע אי
בלובן איטמי אי באודם איטמי, אבל לרבי עקיבא, דאמר משום טומאה מיחייב - הכא נמי
משום טומאה מיחייב.
ורב, מאי שנא ביאת מקדש, דלא, דכתיב 'מזכר
ועד נקבה תשלחו': זכר ודאי נקבה ודאית (מטמא
בזיבה), ולא
טומטום ואנדרוגינוס - אי הכי תרומה
נמי לא נשרוף, דכתיב (ויקרא טו,לג)
[והדוה בנדתה]
והזב את זובו לזכר ולנקבה [ולאיש
אשר ישכב עם טמאה] - (ולדרוש
נמי) זכר ודאי
נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס?
ההוא מבעי ליה לכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: 'לזכר' - לרבות
את המצורע (שהוא מוקש לזב) למעינותיו (להיות
מעינותיו אב הטומאה לטמא אדם וכלים כזב, דכתיב ביה (ויקרא טו,ח) וכי
ירוק הזב [בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב]), 'ולנקבה' - לרבות את המצורעת למעינותיה.
האי נמי מבעי ליה 'במי שיש לו טהרה במקוה, פרט
לכלי חרס (טמא, שאין טעון שילוח מן העזרה) - דברי רבי יוסי'!?
אם כן, נכתוב רחמנא 'אדם'; וכי תימא: אי כתב
רחמנא 'אדם' הוה אמינא 'כלי מתכות לא (כלי מתכות לא טעון שילוח, ולהכי שני בדיבוריה:
למדרש 'כל שיש לו דין הנוהג בזכר ובנקבה', דהיינו טהרה במקוה)' - [אין צורך בכך, שהרי כלי מתכת] מ'כל
טמא לנפש' [במדבר ה,ב: צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל
טמא לנפש] נפקא (דאף כלי מתכות בעי שילוח, ועל כרחין הוה
דרשינן 'אדם ודמי ליה, ולא כלי חרס שאין לו טהרה'); 'זכר'
ו'נקבה' למה לי? – לכדרב.
ואימא כוליה לכדרב הוא דאתא?
אם כן נכתוב 'זכר ונקבה'; מאי '(במדבר ה,ג) מזכר ועד נקבה [תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את
מחניהם אשר אני שכן בתוכם]'? - עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה (עד נקבה משמע כל מי שיש לו דין
שהוא מזכר עד נקבה, שיש להן טהרה).
אי הכי (לעיל קאי: כיון דאמר רב לענין שילוח 'זכר ודאי
ולא טומטום'), כי איטמי
בשאר טומאות (כגון טומטום שנטמא במת או בשרץ ונכנס למקדש – יפטר:) לא לישלחו?
אמר קרא 'מזכר' -
מטומאה הפורשת מן הזכר.
וכל היכא דכתיב 'מזכר עד נקבה', למעוטי טומטום
ואנדרוגינוס הוא דאתא? והא גבי ערכין, דכתיב (ויקרא כז,ג) [והיה ערכך] הזכר [מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל
כסף בשקל הקדש], ותניא:
'(והיה ערכך) הזכר (ה"א
דריש) - ולא טומטום ואנדרוגינוס;
יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה?
תלמוד לומר: (ויקרא כז,ג) [והיה ערכך] הזכר [פסוק ד]
ואם נקבה [הוא והיה ערכך שלשים
שקל] ('אם'
קדריש) - זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס';
טעמא דכתיב 'הזכר' 'ואם
נקבה', הא 'מזכר' 'ונקבה' לא ממעט!?
ההוא מבעי ליה (למכתב
'זכר' ו'נקבה')
(נדה כט,א)
לחלק בין ערך איש לערך אשה. (הילכך
אי לאו הוה אמינא 'ואם' - לא ממעט טומטום, אבל הכא, מדהוה ליה למכתב 'אדם תשלחו',
וכתיב 'זכר ונקבה' - שמע מינה לדרשא).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים
() ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את
הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes
become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the
File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the
Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2005 by
Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this
notice, is granted - with request to notify of use at the email address on
www.oocities.org/yeshol