דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף לו
(נדה לה,ב)
תא שמע [ספרא תזריע פרשתא א משנה יד]: '(ויקרא
יב,ב) [דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת
ימים כימי נדת דותה תטמא] דותה תטמא (דותה תטמא קרא יתירא הוא, דהוה ליה למכתב
'וטמאה שבעת ימים כימי נדה' ולשתוק) - לרבות את בועלה (שמטמאה את בועלה כנדה); 'דותה
תטמא' - לרבות הלילות (כימים,
דלא תימא 'ימים' כתיב); 'דותה
תטמא' - לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה ימים נקיים';
בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא - משום הכי בעיא (הפסקה)
שבעה ימים נקיים (דממעין דמים טמאים אתי, והתורה לא
טהרתו עד שתספור שבעה נקיים, כדכתיב דותה תטמא),
(נדה לו,א)
אלא ללוי דאמר שני מעינות הן - למה לי שבעה? במשהו סגיא (ותפסוק משהו לאחר שבועים, דנסתם הטמא, ותמתין שבעה ותטבול - ואפילו תראה
כל שבעה יעלו לה בנקיים, דהא לאו דם טמא הוא)!?
הכי קאמר: צריכה שתפסוק משהו שיעלו לה לשבעה נקיים (שתפסוק משהו לאחר שבועים דנקבה, דאי בתוך שבועים - לאו הפסק היא, דכיון
דחוזרת ורואה בתוך שבועים - חזר הטמא להפתח).
תא שמע: '(בפרק קמא (לעיל דף
י:) אמרינן 'מעוברת ומניקה שעברו עליה שלש עונות וראתה -
דיה שעתה';) ימי עיבורה עולים לה לימי מניקותה (כלומר:
מצטרפים לימי מניקותה, כגון: היתה מניקה והתחילה לפסוק ונתעברה והשלימה שלש עונות
- מצטרפין ימי עיבורה לימי מניקותה>), וימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה;
כיצד? הפסיקה שתים בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה, שתים בימי מניקותה ואחת בימי
עיבורה, אחת ומחצה בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי מניקותה - כעולין לה לשלש עונות';
בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא - משום הכי (מעוברת שהתחילה להפסיק וילדה) בעי
הפסק שלש עונות (צריכה להשלים שלש עונות שלא תראה
אחר לידה כלום, ודם לידה לא מפסיק לשלש עונות, כדתרצינן בפרק קמא: 'דם נדה לחוד
ודם לידה לחוד', אבל אחר לידה אי חזאי - לא השלימה שלש עונות, ומטמאה מעת לעת,
שאין דמיה מסולקין), אלא ללוי דאמר שני מעינות הן (אפילו
אי חזיא לאחר שבועים - הא לאו ממעין טמא אתי), למה לי
הפסק שלש עונות (ויעלו לה להשלמת שלש עונות, דהוי
כאילו דם מחוטמה אתא) - במשהו סגי (שתפסוק אחר ימי לידה משהו, דנימא
נסתם הטמא)?
הכי קאמר: צריכה שתפסוק משהו כדי שיעלו לה (ימי טהרה) לשלש עונות (ואפילו תראה).
תא שמע: 'ושוין (שמאי
והלל דפליגי במעת לעת) ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה' (קסלקא דעתא אפילו לזמן מרובה, כגון שלא ראתה עד יום שמונים וארבע או תשעים);
בשלמא ללוי, דאמר שני מעינות הן - משום הכי דיה שעתה (שהרי
דמיה מסולקין: שכמה ימים שעברו ולא ראתה דם ממעין זה, והויא לה ראייה ראשונה, ודיה
שעתה; ו'מניקה' - מארבע נשים היא דדיין שעתן בראייה ראשונה), אלא לרב,
דאמר מעין אחד הוא (לאו ראייה ראשונה היא והרי הוחזקה
בדמים) -
אמאי דיה שעתה? תטמא מעת לעת!?
דליכא שהות (כגון שראתה ביום שמונים ואחד מיד,
דליכא למימר 'מעת לעת': דאפילו הוה מאתמול כי האידנא בבית החיצון - דם טהור הוא).
ותטמא מפקידה לפקידה (כגון:
אם בדקה שחרית ומצאתה טמאה - תטמא טהרות של ערבית; והכא ליכא למימר דליכא שהות:
דאי אפילו מפקידה לפקידה ליכא, צריכא למימר דדיה שעתה)!?
כיון דמעת לעת ליכא, מפקידה לפקידה נמי לא גזרו בה רבנן.
תא שמע: 'יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה - הלכו בית
שמאי לשיטתן ובית הלל לשיטתן (דכל זמן שלא טבלה - מטמא לח ויבש)';
בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא - משום הכי מטמא לח ויבש, אלא ללוי דאמר שני מעינות
הן - אמאי מטמא לח ויבש (והא - כיון דספרה אחר ימי לידה -
ודאי פסק, וקשיא ללוי)?
אמר לך לוי: אנא דאמרי כתנא דשוין (דאמר
לעיל 'ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה' ואנא אוקימנא בדאיכא שהות,
ואפילו הכי דיה שעתה - אלמא שני מעינות הן).
ואיבעית אימא: בשופעת.
והא 'ספרה' קתני (ואי
לא פסק - היכי ספרה)?
(ומשני: לעולם בשופעת מימי טומאה
לימי טוהר, וספירה הכי הואי) הכא ביולדת נקבה בזוב עסקינן (וימי
טומאת לידה שני שבועים), דשבוע קמא פסקה (וזו היא ספירתה! דקסבר: ימי לידתה
שאינה רואה בהן - עולין לה לספירת זיבתה), שבוע בתרא לא פסקה (וחזר ונפתח מעין טמא, ושופעת מתוכו בתוך שבוע שלישי), וקסבר ימי
לידתה שאין רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה.
(ומשום הכי מטמא לח ויבש לבית הלל:
דהא ממעין טמא אתא, ותורה לא טהרתו אלא ביומי וטבילה; ולבית שמאי טהור: דביומי
תליא רחמנא, והא שלמו להו! ולהכי נקט 'יולדת נקבה': דאי ילדה זכר - אי אפשר לה
לספור שבעה שלא תפסוק משהו אחר ימי לידה, דלא הוו אלא שבעה).
אמר ליה רבינא לרב אשי: אמר לן רב שִׁמְן מסכרא: אקלע מר
זוטרא לאתרין, ודרש: הילכתא כוותיה דרב לחומרא (בשופעת
מתוך שמונים לאחר שמונים, דמטמאה, ולא אמרינן 'ממעין טהור אתא'),
והלכתא כוותיה דלוי לחומרא (בשופעת מתוך י"ד לאחר
י"ד, דאמר שני מעיינות הן, וכיון דלא נסתם הטמא - לא הוי דם טוהר).
רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דרב (כגון
שופעת מתוך י"ד לאחר י"ד, דהוה ליה רב לקולא, דאמר 'מעין אחד הוא,
והתורה טהרתו' ולא בעי הפסקה), בין לקולא בין לחומרא.
דריש מרימר: הלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא.
והלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא.
(נדה לו,ב)
משנה:
המקשה (וראתה דם) – (הרי זו) נדה; (ובגמרא פריך ומתרץ לה.)
קשתה (מחמת ולד) שלשה ימים
בתוך י"א יום (שבין נדה לנדה, וראתה כל שלשתן
הימים רצופין) ושפתה (מצערה) מעת לעת (ברביעי) וילדה - הרי זו יולדת בזוב (איגלאי
מילתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד, הלכך הרי זו יולדת בזוב; אבל אם לא שפתה סמוך
ללידתה - כל דמים שראתה מחמת ולד הוא, ורחמנא טהרינהו מזיבה, דכתיב זוב דמה : דמה מחמת עצמה, ולא דמה מחמת
ולד),
דברי רבי אליעזר;
רבי יהושע אומר: לילה ויום (דאם
שפתה בחצי יום שלישי וילדה יום רביעי, דשפתה מעת לעת - אין זו שופי אלא אם כן שפתה
לילה ויום שלאחר הלילה), כלילי שבת ויומו.
ששפתה מן הצער ולא מן הדם (דאף
על גב דחזיא דם - הוי שופי).
כמה היא קישויה (דלא אתיא לידי זיבה בכל דמים שתראה)?
רבי מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמשים יום (אם לא שפתה יום אחד סמוך ללידה - לא אתיא לידי זיבה, ולא הויא יולדת בזוב)!
רבי יהודה אומר: דיה חדשה (דיה
אם נטהר את הקושי חדש אחד, היינו תשיעי, אבל קשתה שלשה בתוך י"א ימי זיבה
בחדש השמיני - ואפילו מקשה והולכת כל תשיעי - הרי זו יולדת בזוב מחמת שלשה ימים של
שמיני).
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין קישוי יותר משתי שבתות.
גמרא:
אטו כל המקשה - נדה היא (אילו
קשתה בימי זיבה, מי הויא נדה? והא אין נדות בימי זוב)?
אמר רב: נדה ליומא (והכי
קאמר: המקשה ורואה דם בימי זיבה, אף על גב דלא אתיא ביה לידי זיבה, מיהו באותו
היום אסורה לשמש, אבל לערב טובלת ואינה צריכה לשמור יום כנגד יום, דרחמנא טהריה
לדם קושי);
ושמואל אמר: חיישינן שמא תשפה (אף
צריכה לשמור יום כנגד יום מדרבנן, דחיישינן שמא תשפה ונמצא שלא היה דם קושי מחמת
ולד, ונמצא משמש עם זבה קטנה, דאורייתא וענוש כרת);
ורבי יצחק אמר: המקשה אינה כלום (ואפילו
באותו היום משמשת).
והקתני 'המקשה נדה'?
אמר רבא: בימי נדה (בימים
הראוים לנדות) – נדה (דקושי לא טהריה רחמנא אלא מזיבה,
אבל מנדה - לא טהריה, כדאמרינן לקמן), בימי זיבה (בתוך
אחד עשר יום) – טהורה, והתניא (בניחותא): 'המקשה בימי נדה – נדה; בימי זיבה – טהורה;
כיצד? - קשתה יום אחד ושפתה שנים (מן הצער ולא מן הדם), או שקשתה שנים ושפתה יום אחד, או
ששפתה וקשתה וחזרה ושפתה - הרי זו יולדת בזוב (אם
ראתה כל שלש: הואיל ושופי סמוך ללידה - נמצא דם הקושי שלא מחמת ולד), אבל שפתה יום אחד וקשתה שנים, או
ששפתה שנים וקשתה יום אחד, או שקשתה ושפתה וחזרה וקשתה - אין זו יולדת בזוב; כללו
של דבר: קושי סמוך ללידה - אין זו יולדת בזוב; שופי סמוך ללידה - הרי זו יולדת
בזוב. חנניא בן אחי רבי יהושע אומר: כל שחל קישויה בשלישי שלה ('כל שחל קישויה' לאו לשון התחלה הוא, אלא הכי קאמר: כל שקשתה
בשלישי - אפילו שעה אחת בליל כניסת שלישי) -
אפילו כל היום כולו בשופי (ושפתה מליל רביעי שעה אחת להשלמת
מעת לעת) - אין זו יולדת בזוב' (דבעינן שופי כל יום שלישי המביאה לידי זבה).
'כללו של דבר' לאתויי מאי?
לאתויי דחנניא.
מנא הני מילי?
דתנו רבנן [ספרא פרשת מצורע פרק זבים פרשה ה
משנה א]: [ויקרא טו,כה: ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה
או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טמאתה כימי נדתה תהיה טמאה הוא] ''דמה' דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד; אתה
אומר מחמת ולד או אינו אלא מחמת אונס? כשהוא אומר 'ואשה כי יזוב זוב דמה' - הרי אונס אמור ('זוב' משמע זוב מכל מקום, ואפילו באונס), הא מה אני מקיים 'דמה'? -
דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד.
ומה ראית
לטהר את הולד ולטמא באונס?
מטהר אני
בולד שיש טהרה אחריו (דם טוהר), ומטמא אני באונס שאין טהרה אחריו.'
אדרבה: מטהר אני באונס, שכן אונס בזב טהור!?
השתא מיהא באשה קיימינן, ואונס באשה לא אשכחן (דטהור).
ואיבעית אימא: מאי דעתיך, לטהורי באונס ולטמויי בולד? אין
לך אונס גדול מזה!
אי הכי נדה נמי נימא 'זובה [ויקרא
טו,יט:
ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זֹבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנגע
בה יטמא עד הערב] (ובנדה משתעי, דפרשה ראשונה נאמרה
בנדה, ושניה בזבה, כדכתיב בשניה [ויקרא טו,כה] בלא עת נדתה) - זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד' (אלמה אמרינן לעיל 'בימי נדה - נדה')?
אתה אומר 'ולד' או אינו אלא 'אונס'?
כשהוא אומר 'ואשה כי תהיה זבה'
הרי אונס אמור; הא מה אני מקיים 'זובה'? - זובה
מחמת עצמה ולא מחמת ולד.
אמר ריש לקיש: אמר קרא: [ויקרא
יב,ה:
ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנדתה וששים יום וששת ימים] תשב [על דמי טהרה] (דהוה ליה למכתב 'וששים יום וששת ימים דמי טהרה'): יש לך
ישיבה אחרת שהיא כזו (שדמיה טהורים), ואיזו זו (כלומר: היכא משכחת זיבה טהורה)? - זו קושי בימי זיבה (דסמיך אדכתיב 'דמה'
- מחמת עצמה ולא מחמת ולד).
ואימא זו קושי בימי נדה?
אלא אמר אבוה דשמואל אמר קרא: 'וטמאה
שבועים כנדתה' - ולא כזיבתה; מכלל דזיבתה טהור, ואיזו זו? - זו קושי
בימי זיבה;
והשתא דכתיב 'וטמאה שבועים כנדתה', 'דמה'
למה לי?
אי לאו 'דמה', הוה אמינא
'כנדתה ולא כזיבתה ואפילו בשופי' (ואפילו הפסיק שופי בין קושי ללידה
נימא 'טהורה', הואיל ודם בקושי בא) - קא משמע לן.
שילא בר אבינא עבד עובדא כוותיה דרב (נדה ליומא); כי קא נח נפשיה דרב, אמר ליה לרב אסי: זיל צנעיה (הסתר אותו דבר, אמור לו שיחזור בו, דטהור לגמרי), ואי לא
ציית - גרייה הוא. ('גרייה'
ברי"ש, כלומר: גרור ומשוך אותו בדברי טעם וראיות! = שיחזור בו!)
סבר 'גדייה' אמר ליה (גדייה:
הכריתו בשמתא, כמו גודו אילנא (דניאל
ד, פסוקים יא,כ)); בתר דנח נפשיה דרב - אמר ליה: הדר בך, דהדר ביה רב.
אמר ליה: אם איתא דהדר ביה - לדידי הוה אמר לי (דתלמידיה אנא); לא ציית.
גדייה (שמתיה).
אמר ליה: ולא מסתפי מר מדליקתא (שמא
תכוה בגחלתי)!?
אמר ליה: אנא, איסי בן יהודה, דהוא איסי בן גור אריה,
דהוא איסי בן גמליאל, דהוא איסי בן מהללאל: אסיתא דנחשא דלא שליט ביה רקבא. (משום דשמיה הכי דריש לשמיה הכי)
אמר ליה: ואנא שילא בר אבינא, בוכנא דפרזלא דמתבר אסיתא
דנחשא!
חלש רב אסי, עיילוה בחמימי (חולי
חם)
אפקוה מקרירי (חולי צונן), עיילוה בקרירי אפקוה מחמימי - נח
נפשיה דרב אסי.
(נדה לז,א)
אזל שילא, אמר לדביתהו: צבית לי זוודתא (תכריכין), דלא ליזיל ולימא ליה לרב מילי עילואי (שלא ילשין עלי בפני רב).
צביתה ליה זוודתא - נח נפשיה דשילא.
חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא (רגילין היו להניח הדס על המטה, וההדס של אלו פורח היה והולך ממטה למטה),
אמרי: שמע מינה עבדו רבנן פייסא (שלום).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה נא להודיע
לישעיהו הכהן הולנדר, ביאליק 27 פתח תקוה 49351, טלפון 93450996 03
או לכתובת הנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה,
אפילו באמצע משפט - כך:
(תענית
ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף
אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם
לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
הערות וטבלאות
באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at the address at www.oocities.org/yeshol