דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף מב
(נדה מא,ב)
מכלל דכי קאמר רבא דאזלה איהי בכרעה, וטבלה? (אם כן מאי 'אי אפשר שלא תפלוט כל שלשה', דמשמע טמאה ודאית?) (הא בחזקת טהורה היא טפי, דאיכא למימר) דילמא בהדי
דקאזלה שדיתא (בהדי דאזלא ומסגייא בכרעה שדיתיה לכוליה קודם טבילה)?
(נדה מב,א)
וכי תימא דילמא אשתייר (חיישינן
שמא נשתייר בה, ומספיקא קא מטמאה), אי הכי (אם
כן מאי 'אי אפשר'?) 'חיישינן שמא נשתייר' מבעי ליה!?
אלא לרבא נמי שהטבילוה במטה (דלא
אזלה, הילכך כל שעה פלטה), ולא קשיא: כאן במתהפכת, כאן בשאינה מתהפכת (והא דרבי שמעון דיכולה לטבול לשמושה - כגון שלא נתהפכה לאחר הטבילה, ודרבא
- במתהפכת);
ורבא אקרא קאי (ורבא לפרושי לן קרא אתא),
והכי קאמר: כי כתב רחמנא (ויקרא טו,יח) [ואשה אשר ישכב איש אתה
שכבת זרע] ורחצו במים וטמאו עד הערב (דמשמע דיכולה לטבול בו ביום) - בשאינה מתהפכת, אבל במתהפכת - כל
שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, שאי אפשר לה שלא תפלוט.
(לשון אחר: מתהפכת בשעת תשמיש, ואין
הזרע נקלט ברחם יחד, הילכך פולטת והולכת מעט מעט; אינה מתהפכת בשעת תשמיש - נקלט
הזרע יחד, ויוצא בבת אחת.)
בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי: פולטת שכבת זרע
'רואה' הויא (משום ראייה טמייה קרא) או 'נוגעת (בשכבת זרע)' הויא (דעד השתא הויא נגיעת בית הסתרים,
ולא הויא טמאה אלא ביום תשמיש, ומגזרת הכתוב, וכי פלטה - נגעה לבראי ומטמיא)?
נפקא מינה לסתור (בזיבה בימי ספירה, אי 'רואה' הויא
– סותרת; אבל נוגעת – לא: שאם נגעה בשום טומאה אינה סותרת, דהא וספרה לה כתיב [ויקרא
טו,כח], והאיכא) ולטמא במשהו (לראייה
לא בעינן שיעורא, כדאמרינן במתניתין לדם נדה ולזיבה ולקרי מטמאין בכל שהוא; אבל
נוגע בעי שיעורא, כדאמר בפירקין (לקמן דף מג:): איכא למאן דאמר בכעדשה, ואיכא למאן דאמר כחתימת פי האמה)
ולטמא בפנים כבחוץ.
מה נפשך? אי שמיע ליה (לרב
שמואל)
מתניתא (דפליגי רבנן ורבי שמעון לעיל, דקאמרי רבנן פולטת שכבת זרע מטמא בפנים
כבחוץ, ולרבי שמעון דדיה כבועלה), לרבנן רואה הויא (לענין לטמא בפנים כבחוץ) ולרבי שמעון נוגעת הויא, ואי לא שמיע
ליה מתניתא (אמאי מספקא ליה?) מסתברא
נוגעת הויא (דהא לא מגופה חזיא, אלא מה שקבלה היא פולטת)!
לעולם שמיע ליה מתניתא, ואליבא דרבנן לא קמיבעיא ליה (דכיון דלרבנן מטמיא בפנים כבחוץ - אלמא 'רואה' הויא, וכל שכן דמטמאה
במשהו; ולענין סתירה נמי סתרה, דהא בתורת זיבה מרבי ליה מ'יהיה
זובה [בבשרה] (ויקרא
טו,יט)); כי
קא מיבעיא ליה אליבא דרבי שמעון, ולטמא בפנים כבחוץ לא קמיבעיא ליה (דהא שמעינן לרבי שמעון דלא מטמיא), כי קמיבעיא ליה לסתור ולטמא בכל
שהוא, מאי?: כי קאמר רבי שמעון דיה כבועלה הני מילי לטמויי בפנים כבחוץ (מה בועלה לא מטמא איהי נמי לא מטמאה), אבל לסתור
ולטמא בכל שהוא – 'רואה' הויא (לא משוי לה כנוגעת, דהא אי נמי אמר
'דיה כבועלה' - סתרה ומטמאה במשהו כבועלה)? או דילמא לא שנא (דכי היכי דלענין טומאת פנים משוי לה נוגעת - לענין משהו וסתירה נמי משוי
לה נוגעת)?
איכא דאמרי לעולם לא שמיע ליה מתניתא (ודקאמרינן מסברא נוגעת הויא - לא היא: מסברא לא מיפשט לן),
והכי קמיבעיא ליה: (דאיכא למימר) מדאחמיר
רחמנא אבעלי קריין בסיני ((שמות יט,טו) אל תגשו אל אשה, ולא הזהיר על טמא שרץ) - 'רואה' הויא? או דילמא לא גמרינן
מסיני, דחדוש הוא, דהא זבין ומצורעים דחמירי ולא אחמיר בהו רחמנא?
אמר ליה: רואה הויא.
אתא שייליה לרבא, אמר ליה: רואה הויא;
אתא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה: רואה הויא.
הדר אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: כולכו ברוקא חדא תפיתו (כולכם שמעתם שמועה אחת; תפיתו - לשון רוק, וחבירו בכתובות: 'תוף שדי',
בפרק 'אף על פי' (דף סא:)); אמר ליה (אביי):
שפיר אמרי לך; עד כאן לא קאמר רבי שמעון 'דיה כבועלה' אלא לטמא בפנים כבחוץ, אבל
לסתור ולטמא בכל שהוא - רואה הויא (דאי נמי דיה כבועלה - מטמיא כבועלה
במשהו וסתרה כבועלה).
תנו רבנן: 'הנדה והזבה והשומרת יום כנגד יום (הזבה ושומרת יום - הכי קאמר: בין שראתה שלשה ימים, בין שראתה יום אחד -
מטמאה בבית החיצון בראייה ראשונה) והיולדת (לקמן
מפרש) -
כולן מטמאות בפנים כבחוץ (בראייה ראשונה, אבל בשניה - ליכא
למימר, דהא בלא ראייה טמאה היא)'; בשלמא כולהו, לחיי! אלא יולדת: אי
בימי נדה (ילדה וראתה - הא תני ליה:) נדה, אי
בימי זיבה (הא תני ליה) זיבה!?
לא צריכא שירדה לטבול מטומאה לטהרה (לאחר
שבועים, וקיימא לן כבית הלל, דאמרי ב'בנות כותים' (לעיל דף
לה:) 'ביומי וטבילה תלא רחמנא': דלא הוי דם טוהר
אלא לאחר טבילה), וכי הא דאמר רבי זירא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: יולדת שירדה
לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם (לבית החיצון ועמד שם יום או יומים):
בירידה – טמאה (כל זמן שהוא בה, וכשיצא בעיא טבילה אחריתי: דלא טהרתה
טבילה, והיינו דתניא 'יולדת מטמיא בבית החיצון'), בעלייה - טהורה.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: בירידה אמאי טמאה? טומאה
בלועה היא (וקיימא לן בפרק 'בהמה המקשה' (חולין דף
עא.) 'טומאה בלועה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא'; והכא -
הא טומאה בלועה היא, ולא דמיא לכל הנשים שמטמאות בבית החיצון: דהתם משום ראייה
דמאתמול היא, וטומאת שבעה, ורחמנא אמר בבשרה: מכי אתא בבית החיצון הויא ראייה, אבל הכא - משום משא ונגיעה היא, וטומאת
ערב: דאי משום ראייה, מאתמול איעקר ומאתמול הויא ראייה, וראייה דמאתמול לא מהניא
לה האידנא, דמאתמול הוה להו ימי טומאה והשתא הוו להו ימי טוהר, וטומאה בלועה לא
מטמיא במגע ובמשא)?
אמר ליה: זיל שייליה לרבי אבין, דאסברית ניהליה (פירשתי לו טעמא) וכרכיש לי ברישיה בי מדרשא (הודה
לדברי ונענע בראשו).
אזל שייליה, אמר ליה: עשאוה כנבלת עוף טהור שמטמאה בגדים
בבית הבליעה (בגדים שהוא לבוש בהן בשעה שנוגע בה - אינן טמאין, שאין
להן טומאת מגע, דאמר רחמנא לא יאכל לטמאה בה (ויקרא
כב,ח): אין לך אלא מה שאמור בה: אכילה, ולא מגע; ומה היא
מטמאה? בגדים שהוא לבוש בשעת בליעה, כדכתיב (ויקרא
יז,טו) וכל נפש אשר תאכל נבלה
וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו [ורחץ במים] וטהר, ובנבלת עוף טהור כתיב: דנבלת
בהמה לא מטמאה בבית הבליעה, כדאמר בשמעתין; ונבלת עוף טמא נמי לא מטמאה, כדאמר
בתורת כהנים [ספרא אחרי מות פרשתא ח פרק יא משנה ז]: 'מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה, יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל
תאכל נבלה [דברי רבי יהודה]',
אלא משום בל תאכל טמא).
מי דמי?
(נדה מב,ב)
התם אין לה טומאה בחוץ (כדפרישית:
לטמאה בה (ויקרא כב,ח):
אין לך בה אלא מה שאמור בה, והך הוא דגזור בה רחמנא), הכא כי
נפיק לבראי ליטמי (וכיון דמטמא בחוץ - הויא כשאר
טומאות דלא מטמאות בלועות)!?
הכא נמי: כשיצא לחוץ (לכשיצא
לחוץ מטמא אותה אם נעקר קודם טבילה, ואם טבלה - טהורה כל זמן שהוא שם, ולכשיצא
ויגע בה - יטמאנה).
אי יצא לחוץ מאי למימרא (הא
דם טמא הוא: דקודם טבילה נעקר)?
מהו דתימא מגו דמהני טבילה לדם דאיכא גואי, תהני נמי להאי
- קא משמע לן.
תוספות
ד"ה עשאוה כנבלת עוף טהור. אע"ג דבעלמא לא החמירו בטומאה בלועה - הכא
גזרו רבנן טפי, כדי שלא יבא לטעות ולטהרו על ידי טבילה אפילו כשיצא לחוץ; וכי משני
הכא נמי כשיצא לחוץ - סבר דלא גזרו:
שמעתין (דרבי זירא, דהוה קשיא לן טומאה
בלועה היא) איפריק (דלכשיצא לחוץ - הוא דקאמר);
אלא יולדת (והשתא לא מתוקמא ברייתא דקתני 'יולדת מטמאה בבית
החיצון' כדרבי זירא, דהא לרבי זירא לא מטמיא עד השתא שיצא, והדרא קושיא לדוכתין:) אי
בימי נדה – נדה, אי בימי זיבה – זיבה!?
הכא במאי עסקינן? - בלידה יבשתא (דליכא
לא נדה ולא זיבה).
'לידה יבשתא'? מאי 'מטמא בפנים [כבחוץ]' איכא?
כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור (ואוליד,
וקאמר דאף על גב דאכתי ראשו בפנים הוא - דהיינו 'בבית החיצון' - הוי כילוד, וטמאה
לידה),
וכדרב אושעיא (דאמר חוץ לפרוזדור ולד הוי), דאמר רב
אושעיא (בפרק 'בהמה המקשה' (חולין דף עב.), אהא דתנן 'אשה שמת עוברה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה
טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד', והוינן בה: חיה אמאי טמאה? טומאה
בלועה היא? ואמר רב אושעיא): (הך טומאת חיה - מדרבנן)
גזרה שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור (ותגע בו: דמכי נפק - הוה ליה
'ילוד', ולא הוי 'בלועה', וטמא מדאורייתא משום נוגע במת; אלמא חוץ לפרוזדור – ילוד
הוא; הילכך לענין לטמא את אמו טומאת לידה - נמי ילוד הוא);
וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא (כלומר:
מדרבא נמי שמעינן דראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד), אמר ליה:
מהו לממהל בשבתא?
אמר ליה: שפיר דמי.
בתר דנפק, אמר רבא: סלקא דעתא דההוא גברא לא ידע דשרי
לממהל בשבתא (כלומר: אפשר שאין זה האיש יודע שמילה בשבת מותרת? אלא
ודאי דבר ספק אירע בו!)? אזל בתריה, אמר ליה: אימא לי איזי גופא דעובדא היכי
הוה!
אמר ליה: שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא (שמעתי את הולד צועק בתוך המעיים מבעוד יום של ערב שבת) ולא
אתיליד עד שבתא!
אמר ליה: האי - 'הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא', והוי מילה
שלא בזמנה, וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת.
איבעיא להו: אותו מקום של אשה, 'בלוע' הוי? או 'בית
הסתרים' הוי?
למאי נפקא מינה?
כגון שתחבה לה חבירתה כזית נבלה באותו מקום: אי אמרת בלוע
הוי - טומאה בלועה לא מטמאה (דהרי היא כמי שאינה, ואין בה לא
מגע ולא משא, וטהורה אשה זו) ואי אמרת בית הסתרים הוי (כשאר
בית הקמטים טומאה לא בטלה), נהי דבמגע לא מטמיא (דלא
מטמא בית הסתרים בנגיעה) במשא מיהא מטמיא (אשה זו שהרי נושאת את הנבלה)!?
אביי אמר בלוע הוי, רבא אמר בית הסתרים הוי.
אמר רבא: מנא אמינא לה? - דתניא 'אלא מפני שטומאת בית
הסתרים היא, וטומאת בית הסתרים לא מטמאה, אלא שגזרת הכתוב היא'.
ואביי?
חדא ועוד קאמר: חדא - דטומאה בלועה היא; ועוד: אפילו אם
תמצי לומר טומאת בית הסתרים היא, אינה מטמאה אלא שגזרת הכתוב היא.
איבעיא להו: מקום נבלת עוף טהור (בית
הבליעה של אדם, שאין לנבלת עוף טהור טומאה אלא שם), 'בלוע' הוי
או 'בית הסתרים' הוי?
למאי נפקא מינה?
כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה לתוך פיו (דאי תחב הוא לעצמו איטמי ליה במגע): אי אמרת 'בלוע' הוי, טומאה בלועה לא
מטמיא! מאי אמרת, אמרת בית הסתרים הוי? נהי נמי דבמגע לא מטמא, במשא מיהא מטמא!?
אביי אמר: בלוע הוי, ורבא אמר בית הסתרים הוי.
אמר אביי: מנא אמינא לה? – דתניא [ספרא
שמיני פרשתא י מ"ז]: 'יכול תהא נבלת
בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה?
תלמוד לומר: (ויקרא
כב,ח) נבלה
וטרפה לא יאכל לטמאה בה [אני ה']: מי
שאין לה טומאה אלא אכילתה, יצתה זו שטמאה קודם שיאכלנה'.
ותיתי בקל וחומר מנבלת עוף טהור: ומה נבלת עוף
טהור שאין לה טומאה בחוץ יש לה טומאה בפנים, זו שיש לה טומאה בחוץ אינו דין שיש לה
טומאה בפנים [בספרא אין הקל וחומר מפורט, אלא: 'יכול נבלת
עוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחומר']?
אמר קרא 'בה': בה ([בנבלת עוף טהור] בגדים טמאים בבית הבליעה) ולא באחרת;
אם כן מה
תלמוד לומר (ויקרא יא,מ) והאוכל [מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב והנשא את נבלתה
יכבס בגדיו וטמא עד הערב]?
ליתן שיעור
לנוגע ולנושא כאוכל: מה אוכל בכזית אף נוגע ונושא בכזית'.
אמר רבא: שרץ בקומטו (כגון
בין אציליו או שאר קמטים; פרונצ"ש בלע"ז) טהור; נבלה
בקומטו טמא;
שרץ בקומטו טהור: שרץ בנגיעה הוא דמטמא, ובית הסתרים לאו
בר מגע הוא; נבלה בקומטו טמא: נהי דבמגע לא מטמא, במשא מיהא מטמא;
שרץ בקומטו והכניסו לאויר התנור – טמא.
פשיטא?
מהו דתימא 'תוכו' אמר רחמנא [ויקרא
יא,לג:
וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו]
(נדה מג,א)
ולא תוך תוכו - קא משמע לן (דהאי
- לא 'תוך תוכו' הוא, אלא כגון כלי בתוך ההתנור ופיו למעלה מפי התנור).
אמר ריש לקיש: קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור – טהור
(כדמפרש טעמא לקמן); קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב – טמא (הטהור, שהרי נשא את הזב וזב מטמא במשא, דכתיב במשכב (ויקרא טו,י) והנושא אותם [יכבס בגדיו ורחץ בשרו וטמא עד הערב], וקל וחומר לזב עצמו); מאי טעמא (טהור
הניסט בקנה של קומטו של זב טהור)? - דאמר קרא (ויקרא
טו,יא) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים [וכבס בגדיו ורחץ
במים וטמא עד הערב] (והאי קרא - לאו למגע איצטריך, דהא
כתיב [ויקרא טו,ז] והנוגע
בבשר הזב [יכבס בגדיו ורחץ בשרו וטמא עד הערב],
אלא) זהו
הסיטו של זב (מכאן למדנו: זב שהסיט את הטהור טמא),
שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולה (שלא מצינו בכל התורה טומאה המסטת
טהרה שתטמא אלא אם כן נשא טהור את הטמא, והכא בזב - הוא דגלי רחמנא),
ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה (וכתב וידיו דדרשינן הכי:) למימרא דהיסט ונגיעה כידיו: מה התם מאבראי (היכא דהסיט בו הזב בידיו, כלומר: בגלוי) - אף הכא
מאבראי.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים
() ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את
הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes
become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the
File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the
Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2005 by
Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this
notice, is granted - with request to notify of use at the email address on
www.oocities.org/yeshol