דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף מג
(נדה מב,ב)
אמר רבא: שרץ בקומטו (כגון
בין אציליו או שאר קמטים; פרונצ"ש בלע"ז) טהור; נבלה
בקומטו טמא;
שרץ בקומטו טהור: שרץ בנגיעה הוא דמטמא, ובית הסתרים לאו
בר מגע הוא; נבלה בקומטו טמא: נהי דבמגע לא מטמא, במשא מיהא מטמא;
שרץ בקומטו והכניסו לאויר התנור – טמא.
פשיטא?
מהו דתימא 'תוכו' אמר רחמנא [ויקרא
יא,לג:
וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו]
(נדה מג,א)
ולא תוך תוכו - קא משמע לן (דהאי
- לא 'תוך תוכו' הוא, אלא כגון כלי בתוך התנורר ופיו למעלה מפי התנור).
אמר ריש לקיש: קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור – טהור
(כדמפרש טעמא לקמן); קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב – טמא (הטהור, שהרי נשא את הזב וזב מטמא במשא, דכתיב במשכב (ויקרא
טו,י) והנושא אותם [יכבס
בגדיו ורחץ בשרו וטמא עד הערב], וקל וחומר לזב עצמו);
מאי טעמא (טהור הניסט בקנה של קומטו של זב טהור)? -
דאמר קרא (ויקרא טו,יא) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא
שטף במים [וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב] (והאי קרא - לאו למגע איצטריך, דהא כתיב [ויקרא
טו,ז] והנוגע בבשר הזב [יכבס
בגדיו ורחץ בשרו וטמא עד הערב], אלא) זהו הסיטו
של זב (מכאן למדנו: זב שהסיט את הטהור טמא), שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולה (שלא מצינו בכל התורה טומאה המסטת טהרה שתטמא אלא אם כן נשא טהור את הטמא,
והכא בזב - הוא דגלי רחמנא), ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה (וכתב
וידיו דדרשינן הכי:)
למימרא דהיסט ונגיעה כידיו: מה התם מאבראי (היכא דהסיט בו הזב בידיו, כלומר:
בגלוי) -
אף הכא מאבראי.
('לא שטף במים' מילתא אחריתי היא, למילף לנטילת
ידים לאכילה מהכא; אלמא הסיט זב את הטהור אינו טמא אלא אם כן הסיטו בגלוי בידיו;
ומדאפקיה בלשון נגיעה - ילפינן נמי לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא; אבל טהור
שהסיט את הזב - דנפקא לן מקרא אחרינא דלא כתיב ביה 'ידיו' - טמא אפילו הסיטו בקנה
שבקומטו, מידי דהוה אנבלה בקומטו, שהיא מטמאה במשא, דהא מכל מקום הרי הוא נושא את
הטומאה!
לשון אחר: קנה בקומטו של טהור
והסיט את הזב להכי טמא: שנגע הקנה בגילוי של זב ונטמא הקנה מחמת הזב, וחוזר
ומטמא את הטהור, ואף על גב דטהור קמוט; דגילויא - גבי זב הוא דבעינן; אבל קנה בקומטו
של זב והסיט את הטהור - טהור הואיל וזב קמוט, וגבי זב כתיב 'וידיו' - ושיבוש הוא, מפני כמה דברים:
חדא: דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו
מקבל טומאה; ואי תימא בקנה חלול, נהי נמי דמקבל טומאה - אפילו הכי אין חוזר ומטמא
הטהור, שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם: שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן
הנוגע במת!
ועוד: אי טומאת הטהור משום נגיעת
קנה היא, והרי בקומטו הוא דנגע, ובית הסתרים לאו בר מגע הוא, דהא אמרינן לעיל 'שרץ
בקומטו טהור'!
ועוד: לשון 'הסיט' אמאי נקט?
ועוד: הסיט טהור את הזב - מי נפק
מהאי קרא? וכל אשר יגע בו הזב
כתיב [ויקרא טו,יא], והיינו אשר יסיטנו הזב,
ולא כתיב 'כל אשר יגע בזב'!?)
אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין [עד שתצא טומאתן לחוץ]:
זב – דכתיב: (ויקרא טו,ב) [דברו אל בני
ישראל ואמרתם אלהם איש איש] כי יהיה זב מבשרו [זובו טמא הוא] -
עד שיצא זובו מבשרו;
בעל קרי – דכתיב: (ויקרא טו,טז)
ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע [ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב].
היה אוכל בתרומה והרגיש [שנזדעזעו אבריו אוחז באמה
ובולע את התרומה]:
'אוחז'? והתניא: 'רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה
ומשתין -כאילו מביא מבול לעולם (שמחמם
את אבריו ומביא לידי קרי, וזהו קלקול דור המבול, שנאמר (בראשית
ו,יב) כי השחית כל בשר)'!?
אמר אביי: במטלית עבה (שאינה
מחממת).
רבא אמר: אפילו תימא במטלית רכה, כיון דעקר – עקר.
ואביי חייש דילמא אתי לאוסופי.
ורבא לאוסופי לא חייש? והתניא: 'למה זה דומה? - לנותן
אצבע בעין שכל זמן שאצבע בעין מדמעת וחוזרת ומדמעת'?
ורבא, כל אחמומי והדר אחמומי בשעתא לא שכיח. (והא דתניא 'כל זמן שאצבע בעין מדמעת' - הני מילי היכא דמתחלה ממשמש וחימם
את עצמו ויוצא כל שעה מעט, אבל זה שנזדעזעו אבריו - נעקר כל הזרע ביחד, ושוב אינו
חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד בשעה אחת.)
אמר שמואל: 'כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה - אינה
מטמאה'; מאי טעמא? – 'שכבת זרע' אמר רחמנא: בראויה להזריע.
מיתיבי: 'היה מהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו (אברו) חם – טמא (שמא יצא ממנו קרי)' (ואמאי? והא לא ארגיש)?!
תרגמא רב הונא: במשמש מטתו בחלומו (דאי
נפק ודאי ארגיש), דאי אפשר לשמש בלא הרגשה.
לישנא אחרינא: אמר שמואל: 'כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ -
אינה מטמאה'.
מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא?
איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה (דאינו יורה כחץ).
מילתא דפשיטא ליה לשמואל מיבעיא ליה לרבא*, דבעי רבא: נעקרה בהרגשה ויצתה שלא בהרגשה מהו?
תא שמע: 'בעל קרי שטבל ולא הטיל מים, לכשיטיל מים –
טמא (דנשתייר מן הקרי ויוצא עכשיו)'!?
שאני התם, דרובה בהרגשה נפק (ואף
על גב דלא נפיק בהרגשה - הואיל ומעיקרא איעקר בהרגשה).
לישנא אחרינא אמרי לה: אמר שמואל: 'כל שכבת זרע שאינו
יורה כחץ אינה מזרעת'; אזרועי הוא דלא מזרעא, הא טמויי מטמיא, שנאמר (דברים
כג,יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה [לילה ויצא אל
מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה] - אפילו קרי בעולם.
*וכי רבא לא ידע מה ששמואל
אמר? או לא הסכים לדבריו? תשובה: הוא ידע, וגם ידע את הלישנא אחרינא, ולכן לא היה
ברור לו מה באמת אמר שמואל.
בעי רבא: עובד כוכבים שהרהר (ונעקר
ולא יצא)
וירד וטבל (לשם גירות ואחר כך יצא קריו) – מהו?: אם
תמצי לומר (לגבי ישראל) בתר עקירה אזלינן (דכי נעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה – טמא, דאזלינן בתר עקירה),
הני מילי לחומרא, אבל הכא דלקולא לא אמרינן (הכא
לא ניזיל בתר עקירה, דהיינו קולא: הואיל וכשהוא עובד כובים נעקר, וטהור, דאמר
ב'בנות כותים': קריו טהור אפילו לבית הלל)? או דילמא לא שנא (או דילמא לא שנא לחומרא, כגון לגבי עקירה דהרגשה דישראל, ולא שנא לקולא כי
הכא: אזלינן בתר עקירה)?
תיקו.
בעי רבא: זבה שנעקרו מימי רגליה (דהוי
מַעֲיָן אב הטומאה) וירדה וטבלה (וטהרה מזובה, ואחר כך הטילתו) –
מהו (מי אזלינן בתר עקירה, ומטמאו, או לא)? אם תמצא
לומר בתר עקירה אזלינן, הני מילי שכבת זרע דלא מצי נקיט לה (מלצאת,
הילכך מכי עקר - חשיב ליה צורך יציאה), אבל מימי רגליה דמצי נקיט לה – לא?
או דילמא לא שנא?
תיקו.
בעי רבא: עובדת כוכבים זבה שנעקרו מימי רגליה (סתם עובדת כוכבים - מי רגליה מטמאין, דחכמים גזרו עליהן שיהו כזבין לכל
דבריהם),
(נדה מג,ב)
וירדה וטבלה (לשם יהודית) מהו?: אם
תמצי לומר 'בתר עקירה אזלינן' (בזבה נעקרו מימי רגליה, וירדה
וטבלה) אף
על גב דמצי נקיט להו - הני מילי ישראלית דטמאה דאורייתא, אבל עובדת כוכבים זבה,
דטמאה דרבנן – לא? או דילמא לא שנא?
תיקו.
ומטמאין בכל שהן [אפילו כעין החרדל ובפחות מכן]:
אמר שמואל: זב צריך כחתימת פי האמה, שנאמר (ויקרא
טו,ג) [וזאת תהיה טמאתו בזובו רר בשרו את זובו]
או החתים בשרו מזובו [טמאתו הוא].
והאנן תנן 'מטמאין בכל שהן'?
הוא דאמר כרבי נתן, דתניא: 'רבי נתן אומר משום רבי
ישמעאל: זב צריך כחתימת פי האמה, ולא הודו לו'.
מאי טעמא דרבי ישמעאל? - דאמר קרא 'או
החתים בשרו מזובו';
ורבנן?
ההוא מבעי ליה 'לח מטמא ואינו מטמא יבש' (ד'החתים' משמע לח, שהיבש אינו חותם
פי האמה, דנפיל).
ורבי ישמעאל?
ההוא מ'רר' נפקא. ('רר' משמע לח, כמו (שמואל
א כא,יד) ויורד רירו.)
ורבנן?
ההוא - למנינא הוא דאתא: '[זאת
תהיה טומאתו ב]זובו' – חדא, 'רר בשרו' –
תרי, 'את זובו' – תלת, לימד על זב בעל שלש ראיות
שחייב בקרבן; 'או החתים בשרו מזובו טמא' (או החתים - לח) - מקצת זובו
טמא (מזובו טומאתו היא: מקצת זובו אית ביה טומאת זיבה),
לימד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב.
ורבי ישמעאל, מנינא מנא ליה?
נפקא ליה מדרבי סימאי, דתניא: 'רבי סימאי אומר: מנה הכתוב שתים וקראו 'טמא' (ויקרא
טו,ב: דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב
מבשרו - חדא - זובו טמא הוא - תרי), שלש ([פסוק
ג] וזאת תהיה טמאתו בזובו – חדא
- רר בשרו את זובו
- תרי - או החתים בשרו
מזובו - תלת
- טמאתו הוא]) וקראו 'טמא'; הא כיצד? - שתים לטומאה ושלש לקרבן.'
ולמאן דנפקא ליה תרוייהו מ'[ו]זאת
תהיה טומאתו בזובו' (ויקרא טו,ג), 'איש
איש כי יהיה זב מבשרו' (ויקרא טו,ב) מאי
עביד ליה?
מבעי ליה 'עד שיצא מבשרו'.
'זובו טמא'
(ויקרא טו,ב) למה לי?
לימד על הזוב שהוא טמא (שהטיפה
עצמה טמאה).
אמר רב חנילאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: שכבת זרע:
לרואה – במשהו, לנוגע – בכעדשה (דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דשכבת
זרע לקמן, מ'או איש אשר יגע
[בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו לכל טמאתו -
ויקרא כב,ה]).
והאנן 'מטמאין בכל שהן' תנן? מאי, לאו לנוגע?
לא, לרואה.
תא שמע [תוספתא כלים קמא פ"א
מ"א]: 'חומר בשכבת זרע מבשרץ,
וחומר בשרץ מבשכבת זרע:
חומר בשרץ:
שהשרץ אין חלוקה טומאתו, מה שאין כן בשכבת זרע (דשרץ
קטן מטמא כגדול, אבל קטן פחות מבן תשע אין לו קרי);
חומר בשכבת
זרע: שהשכבת זרע מטמא בכל שהוא, מה שאין כן בשרץ'; מאי, לאו
לנוגע?
לא, לרואה.
והא דומיא דשרץ קתני: מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה!?
אמר רב אדא בר אהבה: שום שרץ קתני ושום שכבת זרע קתני (אין לך שרץ מטמא במשהו, אבל שכבת זרע יש מטמא במשהו, כגון לרואה).
ושרץ לא מטמא במשהו? והא אנן תנן [אהלות
פ"א מ"ז]: 'האברים אין להם שיעור: פחות מכזית בשר המת, ופחות
מכזית בשר נבלה, ופחות מכעדשה מן השרץ [מטמאין טומאתן]'?
שאני אבר דכוליה במקום עדשה קאי (כלומר:
מתוך חשיבותיה שהוא אבר - הוי חשוב במקום כעדשה), (תדע דמשום חשיבותא דאבר הוא) דהא אילו חסר פורתא (מן ה)אבר (דהוי בציר מכעדשה) מי
קמטמיא?
שכבת זרע, דחלוקה טומאתו - מאי היא?: אילימא בין ישראל
לדנכרים - הכי נמי איכא עכבר דים ועכבר דיבשה (עכבר
דים אינו מטמא, כדתניא ב'העור והרוטב' (חולין דף קכו:) ד'[השרץ] על הארץ' כתיב [ויקרא יא,מא])!
אלא בין קטן לגדול.
אמר רב פפא: כתנאי (נוגע,
אי במשהו אי בכעדשה): מנין לרבות נוגע בשבכת זרע?
תלמוד לומר: 'או איש' (קסלקא דעתא מ'או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא
[לו או באדם אשר יטמא לו לכל טמאתו - ויקרא כב,ה]
ילפי)
ופליגי תנאי בעלמא (ושמעינן
בעלמא תנאי דפליגי בכמה דוכתי), דאיכא דאמרי 'דון מינה ומינה' ואיכא
דאמרי 'דון מינה ואוקי באתרא' (הילכך הנהו תנאי על כרחך פליגי
בנוגע בקרי): למאן דאמר דון מינה ומינה: (דון
שכבת זרע משרץ, דהא מקרא דשרץ ילפינן לה:) מה שרץ (מטמא)
בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה; ומינה: מה שרץ בכעדשה - אף שכבת זרע בכעדשה;
ולמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרא: מה שרץ בנגיעה - אף
שכבת זרע בנגיעה; ואוקי באתרא (הנח שכבת זרע במקומה, כדאשכחן
בראיה דבמשהו): מה שכבת זרע לרואה במשהו - אף לנוגע במשהו.
אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: ממאי דמ'או
איש' דשרץ קמרבי ליה? דילמא מ'[ויקרא
כב,ד:
איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנגע בכל טמא נפש]
או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע' קמרבי ליה, ודכולי עלמא דון מינה ומינה
(ואפילו למאן דאמר דון מינה ומינה הוה במשהו, דהא נגיעה מראיה יליף, ודכולי
עלמא דון מינה ומינה הוה, דהכא ליכא פלוגתא דאוקי באתרא, דהא מיניה וביה יליף)?
שיילינהו לתנאי; איכא דתני כרב פפא (מ'או איש אשר יגע בכל שרץ'), ואיכא דתני
כרב הונא בריה דרב נתן.
משנה:
תנוקת בת יום אחד מטמאה בנדה; בת עשרה ימים מטמאה בזיבה;
תנוק בן יום אחד מטמא בזיבה ומטמא בנגעים ומטמא בטמא מת
וזוקק ליבום (אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו, אבל נולד לאחר מיתת
אחיו - אינו זוקק, דכתיב (דברים כה,ה) כי ישבו אחים יחדו) ופוטר מן היבום (אם נולד לאחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ומת, אבל כל זמן שמעוברת - אינו
מתירה לינשא) ומאכיל בתרומה (בת ישראל שניסת לכהן ומת ונולד לה
בן לאחר מיתתו אוכלת בשבילו בתרומה בו ביום שנולד כדכתיב (ויקרא כב,יא) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ודרשינן: יאכִילו את אמם,
אבל הניחה מעוברת - אינה אוכלת בשבילו עד שיולד) ופוסל מן
התרומה (קסלקא דעתא כגון בת כהן שניסת לישראל ומת והניח בן יום אחד - פסלה מתרומת
בית אביה כל ימי חייו, דכתיב (ויקרא
כב,יג) וזרע אין לה ושבה אל בית אביה, והא יש לה זרע! ובגמרא פריך: אפילו עובר נמי פוסל!?)
(נדה מד,א)
המשך המשנה
ונוחל ומנחיל (מפרש בגמרא);
וההורגו חייב, והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם
(מפרש בגמרא).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה נא להודיע
לישעיהו הכהן הולנדר, ביאליק 27 פתח תקוה 49351, טלפון 93450996 03
או לכתובת הנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה,
אפילו באמצע משפט - כך:
(תענית
ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר –
להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes become
visible when the cursor rests on the number of the footnote.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at the address at www.oocities.org/yeshol