דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף מז
(נדה מו,ב)
וסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן? והתניא בסדר עולם: (דברים
ל,ה) [והביאך ה' אלקיך אל הארץ] אשר
ירשו אבתיך וירשתה [והיטבך והרבך מאבתיך]: ירושה
ראשונה (של יהושע)
ושניה (בימי עזרא) יש
להן (כלומר: בגלות נבוכדנצר בטלה קדושת
הארץ, ונצטרכו ליורשה ולקדשה בשניה), שלישית (לעתיד לבא) אין להן (כלומר: אינה ירושה, דלא יצטרכו לרשתה ולקדשה, דלא בטלה
קדושתה מגזרת הכתוב)'; ואמר רבי
יוחנן (בעלמא): מאן תנא סדר עולם? - רבי יוסי (דהוא
סתמה, כי היכי דסתם מתניתין רבי מאיר)!
רבי יוסי תני לה ולא סבר לה (להא
דרשא, דקתני 'שלישית אין להן', אלא ודאי בטלה קדושת הארץ, ותרומתה דהשתא
דרבנן);
הכי נמי מסתברא, דתניא [תופסתא טבול יום פ"ב מ"ד]: 'עיסה
שנדמעה (כגון: שנפל סאה של תרומה לתוך פחות ממאה של חולין) או
שנתחמצה בשאור של תרומה
(נדה מז,א)
חייבת בחלה (ולא אמרינן דתרומה פוטרת לה, ואף
על גב דתרומה אינה חייבת בחלה - מדומע חייב בחלה; מאי טעמא? - דדימוע דרבנן הוא,
דמדאורייתא חד בתרי בטיל, דכתיב (שמות כג,ב) אחרי רבים להטות, ורבנן - הוא דאצרוך אחד ומאה; הלכך לא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה אפילו
בזמן הזה, דקסברי רבי מאיר ורבי יהודה 'חלה בזמן הזה דאורייתא'),
ואינה נפסלת בטבול יום - דברי רבי מאיר ורבי יהודה; רבי יוסי ורבי שמעון פוטרין מן
החלה (כדמפרש לקמן: דקסברי חלה בזמן הזה דרבנן, ואתי דימוע
דרבנן ומפקע חלה דרבנן)' (והיינו דאמרן לעיל 'תני ולא סבר
לה' - דהא חזינן דלרבי יוסי חלה בזמן הזה דרבנן); סברוה (הנך רבנן דמייתי ראייה מהכא) מאן דאמר תרומה דאורייתא - חלה
דאורייתא, מאן דאמר תרומה דרבנן - חלה דרבנן (דכי
היכי דקאמר רבי יוסי חלה בזמן הזה דרבנן - הוא הדין לתרומה); אי אמרת
בשלמא קסבר רבי יוסי חלה בזמן הזה דרבנן, אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן; אלא אי
אמרת חלה דאורייתא, אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא?
ודלמא קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא, וחלה דרבנן
(ודלמא אף על גב דקא חזית מהכא לרבי יוסי חלה דרבנן, אפילו הכי סבירא ליה
תרומה דאורייתא, וליכא 'הכי נמי מסתברא' דקא בעית לאתויי), וכדאהדר רב
הונא בריה דרב יהושע, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי
וקאמרי: אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, שהרי שבע שכבשו ושבע
שחלקו נתחייבו בחלה (דכתיב בחלה (במדבר
טו,יח) בבואכם אל הארץ
- והרי באו) ולא נתחייבו במעשר (דבמעשר כתיב (דברים
יד,כב) תבואת זרעך - עד שיביא כל אחד ואחד את
שלו);
ואמינא להו אנא: אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא - חלה דרבנן, דתניא:
אי 'בבואכם' [במדבר
טו,יח: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם בבאכם אל הארץ
אשר אני מביא אתכם שמה] יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים?
- תלמוד לומר: 'בבואכם': בביאת
כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם', וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סלוק.
משנה:
משל משלו חכמים באשה: פגה, בוחל, וצמל:
פגה (פגה = סמדר [מה שנשאר לאחר נשירת עלי הפרח
שממנו נוצר הפרי]; כך באשה) עודה תנוקת (קרו לה 'פגה' כל זמן שאין לה סימן, לא בדדים ולא בשערות);
בוחל - אלו ימי נעוריה ('בוחל'
= כשהפרי גדל קצת כדתני בגמרא 'התאנים משיבחלו'; כך כשיש לה סימן דדין קצת - בידוע
שהביאה שתי שערות, ונערה היא);
בזו ובזו (אפילו כשהיא נערה)
אמרו אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה (דכתיב
(במדבר ל,יז) בנעוריה בית אביה: כל שבח נעוריה לאביה);
צמל (בגמרא מפרש לה לשון נוטריקון: ינתה
מלאה: שיש לה סימן מובהק בדדיה; ולקמן מפרש סימנין במתניתין; והיא בוגרת):
כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה.
איזהו 'סימנין' (אצמל קאי)?
רבי יוסי הגלילי אומר: משיעלה הקמט (פרונצ"ש) תחת
הדד (שגדלו דדיה עד שכפול מעט על החזה, ויראה כקמט);
רבי עקיבא אומר: משיטו הדדים (גדולים
יותר);
בן עזאי אומר: משישחיר הפיטומת (ראש
הדד, כמו (סוכה דף לד:) 'ניטלה פיטמתו');
רבי יוסי אומר: כדי שיהא נותן ידו על העוקץ (כמו 'עוקצי האגסים' (עוקצין פ"א מ"ז) פוכיצ"ש בלע"ז: חודו של דד שהתינוק יונק; ו'פיטומת' היינו
סביבות עוקץ) והוא שוקע ושוהא לחזור.
גמרא:
'פגה - עודה תנוקת' - כדכתיב (שיר
השירים ב,יג) התאנה חנטה פגיה [והגפנים סמדר נתנו ריח
קומי לכי רעיתי יפתי ולכי לך];
'בוחל - אלו ימי הנעורים' - כדתנן [מעשרות
פ"א מ"ב]: 'התאנים – משיבחלו (חייבין
במעשר)',
ואמר רבה בר בר חנה אמר רב: משילבין ראשיהן (שמשתנין
כשמגדילין - הכא נמי: משישתנה הדד ויראה בו סימן שמגדיל);
ואיבעית אימא מהכא: (זכריה
יא,ח) [ואכחד את שלשת הרעים בירח אחד] ותקצר
נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי (גדלה
עלי; אדם הקץ בדבר - נראה לו כגדול; אנקיישנ"ץ בלע"ז);
'צמל' - כמאן דאמר: יצתה מלאה.
ואיזהו סימנים? - ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה הקמט:
אמר שמואל: לא משיעלה הקמט ממש, אלא כדי שתחזיר ידיה
לאחוריה ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד.
שמואל בדק באמתיה ויהב לה ארבעה זוזי דמי בושתה;
שמואל לטעמיה, דאמר שמואל (ויקרא
כה,מו) [והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה]
לעולם בהם תעבדו [ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך]:
לעבודה נתתים, ולא לבושה.
שמואל מייחד להן (שפחותיו מייחד לאנשים עבדיו, ואינו
מפקירן משום בושת);
רב נחמן מחליף להן (את
של זה בזה ואינו מקפיד על בושתן);
רב ששת מסר להן לערבי (מפקיר
שפחותיו לערביים ונוהג בהן מנהג הפקר), ואמר להן: אזדהרו מישראל!
רבי יוסי אומר [כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהא לחזור]:
מאי 'עוקץ'?
אמר שמואל: עוקצו של דד.
תנו רבנן: 'אלו הן
סימני בגרות: רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: משיתקשקשו הדדין (כמו (סוטה דף ט:) 'מקשקשת לפניו כזוג';
בטנ"ט בלע"ז, כלומר: גדולים הרבה);
רבי יוחנן בן
ברוקה אומר: משיכסיף ראש החוטם (פסק).
'משיכסיף'?
אזקונה לה!
אלא אמר רב
אשי: משיפציל ראש החוטם (פסק).
רבי יוסי
אומר: משתקיף העטרה (שגדול העוקץ ועב ומוקף עטרה,
והיינו שיעורא דאמר רבי יוסי נמי במתניתין שיהא נותן ידו על העוקץ ושוקע ושוהא
לחזור);
רבי שמעון
אומר: משנתמעך
(נדה מז,ב)
הכף (מלמטה הוא על בית הרחם כמין תפוח גבוה כדמפרש לקמן); וכן היה רבי שמעון אומר: שלשה סימנין נתנו חכמים באשה מלמטה
וכנגדן מלמעלה (בדדין):
פגה מלמעלה -
בידוע שלא הביאה שתי שערות;
בוחל מלמעלה
- בידוע שהביאה שתי שערות;
צמל מלמעלה -
בידוע שנתמעך הכף.'
מאי 'כף'?
אמר רב הונא: מקום תפוח יש למעלה מאותו מקום; כיון שמגדלת
- מתמעך והולך.
שאלו את רבי: הלכה כדברי מי?
שלח להו: כדברי כולן להחמיר (איזה
מאלו שתביא - שוב אין אביה מפר נדריה, דמחזקינן לה בבוגרת; נתקשקשו ואף על גב דלא
הכסיף, הכסיף אף על גב דלא התקשקשו - וכן כולם).
(אית דאמרי להחמיר = אינה ממאנת
משעה שנראה בה אחד מן הסימנין הללו, ואינה חולצת עד שיהו כולם; ולאו מילתא היא:
דאפילו לא הביאה אחד מהן - גדולה היא ואינה ממאנת, וחולצת שהרי כל הסימנים הללו
בבגרות נאמרו ומימי נערות היא גדולה למיאון ולחליצה, שהרי הביאה שתי שערות!
לשון אחר הלכה כדברי כולן
להחמיר: הביאה אחד מן הסימנים הללו ואפילו הקודם שבכולן ולא הביאה את כולן -
בוגרת ואינה בוגרת, ואם קבל אביה בה קדושין וקדשה היא את עצמה לאחֵר - צריכה גט
משניהם: דכיון שהביאה אחד מן הסימנין הללו - יצתה לה במקצת מרשות אביה, דאיכא
למימר בוגרת הויא ואין כח בקדושי אביה להפקיע קדושין שלה, וגם בה אין כח להפקיע
קדושי אביה עד שתביא את כולם.)
רב פפא ורב חיננא בריה דרב איקא, חד מתני אהא, וחד מתני
אחצר צורית, דתנן [מעשרות פ"ג מ"ה]: 'איזוהי
'חצר צורית' שחייבת במעשר (שקובעת
תבואה למעשר, דקיימא לן חצר קובעת [במסכת ביצה (דף לד:)])? - רבי שמעון [במשניות: רבי
ישמעאל] אומר: חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה'.
מאי 'חצר
הצורית'?
אמר רבה בר
בר חנה אמר רבי יוחנן: שכן בצור מושיבין שומר על פתח החצר.
'רבי עקיבא אומר:
כל שאחד פותח ואחד נועל (שאין השומר קבוע לפתוח ולנעול, אלא
זה פותח וזה נועל) – פטורה (לאו בת שימור היא, ופטורה, דלאו שמה חצר);
רבי נחמיה
אומר: כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת;
רבי יוסי
אומר: כל שנכנסים לה ואין אומרים לו "מה אתה מבקש" – פטורה (ואף על גב דאין אדם בוש לאכול בתוכה);
רבי יהודה
אומר: שתי חצרות, זו לפנים מזו - הפנימית חייבת והחיצונה פטורה;
שאלו את רבי: הלכה כדברי מי?
אמר להו: הלכה כדברי כולן להחמיר (דאם
יש בה אחד מכל אלו – חייבת: אם יש שם שומר חייבת, כרבי ישמעאל, אף על גב דאחד פותח
ואחד נועל; ואי ליכא פותח ונועל - חייבת כרבי עקיבא, ואף על גב דליכא שומר; ואי
אין אדם בוש לאכול בתוכה - חייבת ואף על גב דליכא שומר ואיכא פותח ונועל; ואם אמר
לו "מה אתה מבקש" חייבת ואפילו לית בה חד מכל הני.
לשון אחר הלכה כדברי כולן
להחמיר: כיון שאין אדם בוש לאכול בתוכה - קובעת למעשר, שאין אוכלין מפירות
הנכנסים לה עד שיתעשרו, ולהפריש מהן על טבל אחר אסור עד שיהיה לה שומר קבוע).
משנה:
בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות - תביא ראיה שהיא בת
עשרים שנה, והיא 'איילונית', לא חולצת ולא מתיבמת (ונשאת
לכל שתרצה, דרחמנא פטרה, דכתיב (דברים כא,ו)
והיה הבכור אשר תלד - פרט לאילונית שאינה יולדת);
בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות - (קרובי
האשה)
יביאו ראיה שהוא בן עשרים שנה, והוא 'סריס', לא חולץ ולא מיבם (סריס לאו בר חליצה הוא, דכתיב (שם כה,ז) להקים לאחיו שם בישראל, והאי לאו בר הכי הוא);
אלו דברי בית הלל;
בית שמאי אומרים: זה וזה בן שמונה עשרה;
רבי אליעזר אומר: הזכר כדברי בית הלל והנקבה כדברי בית
שמאי, שהאשה ממהרת לבא לפני האיש.
גמרא:
ורמינהי 'אחד לי בן תשע שנים ויום אחד ואחד לי בן
עשרים שלא הביא שתי שערות' (שניהם דין אחד להם, וביאתו כמאמר
בגדול, כדאמרינן לעיל; אלמא קטן הוא, ובעיא אמתוני)!?
אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: והוא (מתניתין - כגון) שנולדו בו סימני סריס (המפורשים
ב'הערל': כל שאין בשרו מוציא הבל כשהוא רוחץ, ושערו לקוי, ובשרו מחליק).
אמר רבא: דיקא נמי דקתני 'והוא סריס' - שמע מינה.
וכי לא נולדו לו סימני סריס עד כמה?
תני רבי חייא: עד רוב שנותיו.
כי אתו (בן עשרים שנה שלא הביא)
לקמיה דרבי חייא, אי כחיש - אמר להו: אבריוה; אי בריא - אמר להו: אכחשוה, דהני
סימנים זימנין דאתו מחמת כחישותא זימנין דאתו מחמת בריאותא.
אמר רב: הלכתא בכולי פרקא מעת לעת (חשבינן
לה שנה, ולא בתר מנין עולם: שיהא יום אחד של שנת עשרים חשוב שנה; דאף על גב דלא
תנן במתניתין 'בן עשרים שנה ויום אחד' - כמאן דתנן 'יום אחד' דמי, וצריך להשלים את
כולה).
ועולא אמר: דתנן תנן ודלא תנן לא תנן (היכא דתנן 'יום אחד', כגון 'בת שלשה שנים ויום אחד'; וכולהי
דמתניתין בר מסיפא, דקתני 'בת עשרים שלא הביאה שתי שערות', דהתם לא בעינן
עשרים שלמים אלא משנכנס יום אחד בשנת עשרים).
בשלמא לעולא, היינו דקתני הכא 'יום אחד' והכא לא
קתני; אלא לרב ליתני? ועוד תני: 'רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אליעזר: שנת
עשרים שיצאו ממנה שלשים יום - הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה, וכן הורה רבי בלוד:
שנת שמנה עשרה שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת שמנה עשרה לכל דבריה'; בשלמא
דרבי ודרבי יוסי בן כיפר, לא קשיא (לא קשיין אהדדי למהוי מתניתא
משבשתא): הא
כבית שמאי הא כבית הילל (דמתניתין); אלא לרב
קשיא!?
תנאי היא, דתניא: 'שנה האמורה בקדשים (היכא דכתיב כבש בן שנתו),
שנה האמורה בבתי ערי חומה, שתי שנים שבשדה אחוזה (המוכר
שדה אחוזה לחבירו - אינו מותר לגואלה בפחות משתי שנים: שיאכלנה לוקח שתי שנים,
כדכתיב (ויקרא כה,טו) במספר שני תבואות ימכר לך, ומכאן ואילך אם בא לגאול
– גואל, ומחשב לו פירות של שתי שנים לפי חשבון הדמים שמכרה לו, לפי שנים הבאים עד
היובל: שהלוקח שדה מחבירו - יודע שיחזירנו לו ביובל, ואם היו עד היובל עשר שנים ומכרה
לו בעשרה ליטרין - נמצא קונה פירות של כל שנה בליטרא), שש שנים
שבעבד עברי, וכן שבבן ושבבת - כולן מעת לעת (מיום
ליום, ולא אמרינן 'למנין עולם: שתכלה שנתו ערב ראש השנה'). (שבבן ושבבת - קסבר היינו בן עשרים שנה ובת
עשרים שנה דמתניתין, אלמא מעת לעת בעינן אליבא דהאי תנא; והנך דלעיל סברי לה
כעולא.)
'שנה האמורה בקדשים' - מנא לן?
אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא: (ויקרא יב,פסוקים
ו, יב; במדבר ו,יד) כבש בן שנתו: שנתו שלו
ולא שנה של מנין עולם [ספרא
תזריע פרשתא א פרק ג משנה ג];
'שנה האמורה בבתי ערי חומה' מנלן?
אמר קרא (ויקרא כה,כט)
[ואיש
כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו ימים תהיה גאלתו]
עד תום שנת ממכרו: ממכרו שלו ולא שנת של מנין עולם [ספרא
בהר פרשתא ד משנה ב];
'שתי שנים שבשדה אחוזה' – מנלן?
אמר קרא (ויקרא כה,טו)
[במספר
שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך] במספר
(נדה מח,א)
שני תבואות ימכר לך: פעמים שאתה
מוכר שלשה תבואות בשתי שנים (שני תבואות
= מיעוט, שני שנים, וכתיב תבואות
ומשמע כל תבואות של שתי שנים, להביא תבואה שלישית; ושלש תבואות לא משכחת לה בשתי
שנים אלא מעת לעת, כגון מכרה לו באלול מלאה פירות, נמצא אוכלן, ואוכל תבואה עד
שיחזור ויקצור קודם אלול הבא - הרי שתי תבואות בשנה אחת; ועוד יאכל תבואה השנית
שהיא שנה השלישית לפי מנין העולם).
'שש שנה שבעבד עברי' – מנלן?
אמר קרא (שמות כא,ב)
[כי
תקנה עבד עברי] שש שנים יעבוד - ובשביעית [יצא לחפשי חנם]:
ובשביעית נמי יעבוד (כגון נמכר בניסן, וכשיגיע תשרי של
שביעית - עברו שש למנין עולם, והוא יעבוד עד ניסן).
'שבבן ושבבת' - למאי הלכתא?
אמר רב גידל אמר רב: לענין ערכין (דהיכא
דכתיב (ויקרא כז,ז) מבן ששים שנה ומעלה פשיטא לן דשנת ששים כלמטה,
דהא ומעלה כתיב! אבל בן חמש שנים,
דלא כתיב אלא [פסוק ה] מבן
חמש שנים ועד בן עשרים שנה ולא כתיב 'מבן חמש שנים ומעלה',
אי לא אשמועינן הכא 'מעת לעת' - הוה אמינא: שנת חמש כלמעלה; להכי אשמועינן הכא
דבעינן חמש שנים מלאים בכלל ערך הראשון, שהוא מועט);
ורב יוסף אמר: לפרקין דיוצא דופן (להיכא
דלא תנן 'ויום אחד', כגון בן עשרים ובת עשרים).
אמר ליה אביי: מי פליגת?
אמר ליה: לא! הוא אמר חדא ואנא אמינא חדא, ולא פליגינן.
והכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתא פליגי - מאן דאמר לערכין
לא אמר ליוצא דופן? והאמר רב 'הלכתא בכולה פרקין מעת לעת'!
אלא למאן דאמר לערכין, מאי טעמא לא אמר ליוצא דופן (הואיל וסבירא ליה נמי בהנך מעת לעת)?
דומיא דהנך: מה הנך דכתיבן - אף הני נמי דכתיבן (כלומר: אף על גב דבהנך דיוצא דופן הוי נמי מעת לעת, מיהו האי 'שבבן
ושבבת' דמתניתין לא איירי בהן כלל, דהא דומיא דקדשים וערי חומה ועבד עברי
קתני, דכתיבן - הלכך ערכין נמי כתיבן, אבל שנת עשרים לענין שערות לא כתיבי
באורייתא, אלא הלכתא היא).
ואידך?
האי, 'שבבן ושבבת'? 'שבזכר ושבנקבה' מבעי ליה (לישנא דקרא, דכתיב (שם פסוק ה) ולנקבה עשרת שקלים; אלא בן ובת - לישנא דמתניתין היא: בן עשרים ובת עשרים)!
אמר רב יצחק בר נחמני אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי יוסי בן
כיפר שאמר משום רבי אליעזר.
אמר רבי זירא: אזכה ואיסק (לארעא
דישראל, לאתריה דרבי אלעזר בן פדת) ואגמר לשמעתא (דרבי
יצחק בר נחמני) מפומיה דמרא (רבי אלעזר); כי סליק -
אשכחיה לרבי אלעזר, אמר ליה: אמרת הלכה כרבי יוסי בן כיפר?
אמר ליה: מסתברא אמרי: מדכוליה פירקין תני 'יום אחד' והכא
לא קתני - שמה מינה מסתברא כותיה.
הדרן עלך יוצא
דופן
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה נא להודיע
לישעיהו הכהן הולנדר, ביאליק 27 פתח תקוה 49351, טלפון 93450996 03
או לכתובת הנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה,
אפילו באמצע משפט - כך:
(תענית
ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף
אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם
לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at the address at www.oocities.org/yeshol