דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף נא
(נדה נ,ב)
תנו רבנן [טהרות פ"ח מ"ו; תופסתא
טהרות פ"ט מ"ז, עם תוספות הסבר]: 'גוזל (טהור) שנפל לגת (ומת), וחשב עליו להעלותו לכותי (להאכילו) – טמא (טומאת
אוכלין, ומטמא אוכלין אחרים במגע, דמעצמו באה עליו טומאה, משחשב עליו, כדיליף
לקמן: הואיל וסופו מטמא אדם - כגון האוכלו מטמא בגדים בבית הבליעה - לענין טומאה קלה
נמי לא בעי הכשר מים ולא הכשר נגיעת שרץ; 'הכשר' היינו דבר שמכשירו לטומאה, כגון
שרץ ומים); לכלב – טהור; ר' יוחנן בן נורי
אומר: אף לכלב טמא (טומאת אוכלין, ולאו משום דאכילת
כלב מחשבה היא, אלא לרבי יוחנן בן נורי לא בעי מחשבה); אמר רבי יוחנן בן נורי: קל וחומר: אם מטמא טומאה חמורה שלא
במחשבה (כגון האוכלה מטמא בגדים בבית הבליעה ואפילו לא חשב
עליו, כגון שלא ידע שזה הוא), לא יטמא
טומאה קלה (אוכלין ומשקין) שלא
במחשבה?
אמרו לו: לא!
אם אמרת בטומאה חמורה שכן אינה יורדת לכך (אינה
יורדת לדין מחשבה; ולקמן מפרש מה היא), תאמר
בטומאה קלה שכן יורדת לכך?
אמר להן:
תרנגולת שביבנה תוכיח (שמתה תרנגולת ביבנה, ובא מעשה לפני
חכמים), שיורדת לכך וטמאוה שלא במחשבה (ואף על פי שיורדת לכך, כלומר: דלטומאה קלה טמאוה שלא במחשבה, ובטומאה קלה
אמרת 'יורדת לכך')!
אמרו לו: משם
ראיה? - כותים היו שם וחשבו עליה לאכילה.';
במאי עסקינן? אילימא בכרכים - למה לה מחשבה, והתנן [עוקצין
פ"ג מ"ג - בסיפא]: 'נבלת בהמה טהורה בכל מקום (ואפילו בכפרים, דליכא אוכלין מרובין - סתמא לאכילה), ונבלת עוף
טהור והחלב בכרכים [במשנה: 'בשוקים'] (ונבלת עוף טהור בכרכים, דאיכא עם רב, ואוכלין הכל, וכן חלב בהמה דכרכים) -
אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר' (אבל
בכפרים בעי מחשבה)! אלא בכפרים? ומי איכא למאן דאמר דלא בעיא מחשבה? והתנן [עוקצין
פ"ג מ"ג - ברישא]: 'נבלת בהמה טמאה בכל מקום, ונבלת
עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה (נבלת בהמה טמאה בכל מקום - סתמא
לאו לאכילה, הלכך בעיא מחשבה; ונהי דאי איכא כזית בלא מחשבה מטמיא אפילו אדם
וכלים, וכל שכן אוכלין ומשקין, אלא להכי מהניא מחשבתה: דאי איכא פחות מכביצה שאר
אוכלין ופחות מכזית נבלה - משלים לכביצה: אי חשיב ליה - מצטרפא בהדייהו ומקבלת
טומאה במגע שרץ, ואי לא - לא) ואינה צריכה הכשר (דסופה לטמא טומאה חמורה)'?
אמר רבי זעירא בר חנינא: לעולם בכרך, וגתו מאסתו (והיינו טעמא דלרבנן בעיא מחשבה: דגת שנפל לתוכה – מאסתו, ואינו הגון
לאכילה כל כך) ועשאתו ככפר.
'אמר רבי יוחנן בן נורי: קל וחומר: אם מטמאה טומאה
חמורה שלא במחשבה, לא תטמא טומאה קלה שלא במחשבה? אמרו לו: לא! אם אמרת בטומאה
חמורה שכן אינה יורדת לכך'; מאי 'אינה יורדת לכך'?
אמר רבא: הכי קאמרי ליה: 'לא! אם אמרת
(נדה נא,א)
בטומאה חמורה שכן אינה עושה כיוצא בה (מאחר שמטמאה נבלה את האדם - אין אותו אדם חוזר ומטמא אדם: שאין מטמא אדם
אלא אב הטומאה), תאמר בטומאה קלה שעושה כיוצא בה (אבל
אוכל חוזר ומטמא אוכל - מדרבנן)?
אמר ליה אביי: כל דכן הוא: ומה טומאה חמורה, דקילא: דאינה
עושה כיוצא בה, מטמאה שלא במחשבה - טומאה קלה, דחמירא: דעושה כיוצא בה, אינו דין
שמטמאה שלא במחשבה?
אלא [מוסר לנו אביי?] אמר
רב ששת: הכי קאמר: 'לא! אם אמרת בטומאה חמורה שכן אינה צריכה הכשר, תאמר
בטומאה קלה שצריכה הכשר'?
ומי צריכה הכשר? והתנן [טהרות
פ"א מ"א]: 'שלשה [עשר] דברים נאמרו בנבלת עוף טהור: צריכה
מחשבה, ואינה מטמאה אלא בבית הבליעה, ואינה צריכה הכשר...'?
נהי דהכשר שרץ (שיכשירו שרץ להביאו לידי טומאה) לא
בעיא, הכשר מים בעיא.
מאי שנא הכשר שרץ דלא בעיא כדתנא דבי רבי ישמעאל? הכשר
מים נמי לא תבעי כדתנא דבי רבי ישמעאל!?
דתנא דבי רבי
ישמעאל: (ויקרא יא,לז) [וכי יפל מנבלתם]
על כל זרע זרוע אשר יזרע [טהור הוא]; מה זרעים
שאין סופן לטמא טומאה חמורה (אין לך אוכל מטמא אדם)
צריכין הכשר - אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר; יצתה נבלת עוף טהור
שסופה לטמא טומאה חמורה שאין צריך הכשר';
אלא אמר רבא, ואיתימא רב פפא: שום טומאה חמורה בעולם, שום
טומאה קלה בעולם. (לא אם אמרת בטומאה חמורה דין הוא
שמטמא בלא מחשבה, שלא מצינו שום טומאה ששמה טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר - תאמר
בטומאה קלה דאוכלין, שאף על פי שזו אינה צריכה הכשר - הרי כל אוכלין יש עליהם שום
טומאה קלה, וצריכין הכשר! הלכך הכא נמי בעיא מחשבה.)
אמר רבא: ומודה רבי יוחנן [שאמר
לעיל בשלהי דף נ,א: אמר רבי יוחנן: 'עולשין שזרען מתחילה לבהמה ונמלך עליהן לאדם (נדה
נ,ב)
צריכות מחשבה לכשיתלשו] לענין מעשר
דמחשבת חיבור שמה מחשבה (דהואיל ונמלך עליהן לאדם - הויא
מחשבה, וחייבין במעשר).
אמר רבא: מנא אמינא לה? - דתנן [מעשות
פ"ג מ"ט]: 'הסיאה (פוליו"ל), והאזוב,
והקורנית (שדריא"ה) שבחצר: אם היו נשמרין (סלקא דעתא אם היו נשמרין לאכילת אדם) - חייבין';
היכי דמי?: אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם, צריכא למימר? אלא - לאו דזרעינהו מתחלה
לבהמה, וקתני 'אם היו נשמרין (אם חזר ושמרן לאדם) –
חייבין'!
אמר רב אשי: הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן, וסתמא לאדם
קיימי, (וכיון דסתמייהו לאדם, מאי 'אם היו נשמרין'?) והכי קאמר:
אם החצר משמרת פירותיה (דלא הוי הפקר) – חייבין,
ואם לאו – פטורין.
מתיב רב אשי (לרבא)
[מהמשנה לעיל נ,א]: 'כל שחייבין במעשרות -
מטמאין טומאת אוכלין', ואם איתא (דלענין מעשר הויא מחשבה) הא
איכא הני (עולשין שזרען לבהמה ונמלך עליהם לאדם)
דקחייבין במעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין (דהא לענין טומאה אמרת לאו מחשבה
היא)!?
אמר רבא: הכי קאמר: כל מין שחייב במעשר - מטמא טומאת
אוכלין; הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא [משנה להלן נא,ב] 'כל
שחייב בראשית הגז (הגוזז צאנו - חייב ליתן בכל שנה מן
הגז מעט לכהן, ובשחיטת חולין מפרש שיעורא) חייב במתנות (זרוע לחיים והקיבה), ויש שחייב במתנות (כגון
בקר)
ואין חייב בראשית הגז', ואם איתא - האיכא טרפה דחייבת
בראשית הגז ואינה חייבת במתנות!
אמר רבינא: הא מני? - רבי שמעון היא, דתניא: 'רבי
שמעון פוטר את הטרפה מראשית הגז'.
אמר רב שימי בר אשי: תא שמע (דמין
קתני במתניתין): 'המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו - חייב בפֶרֶט ובעוללות
ובשכחה ובפאה, ופטור מן המעשר' (דהפקר פטור מן המעשר; ובפרט ובפאה
להכי מחייב, כדאמרינן ב'הגוזל' בבבא קמא: משום 'תעזוב' יתירתא דכתיב במשנה תורה [דברים כד,כ]:
לא תפאר אחריך, ואמר מר (חולין
דף קלא.): לא תטול תפארתו ממנו, והיינו פאה, ודרשינן בספרי [כי
תצא פסקא רפד] 'אחריך - זו שכחה', וכתיב [שם]
לגר ליתום ולאלמנה יהיה,
וכתיב בתריה [פסוק כא] כי
תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה
- הרי פאה ושכחה ועוללות, למה לי למהדר ומכתב בפרשה 'קדושים' בכולהו [ויקרא
יט,י; כג,כב] לעני ולגר תעזוב אותם? - לרבות הפקר כי האי גוונא, אבל הפקר גמור - פטור מכולם, כדתנן לעיל: 'ונשמר - פרט להפקר'),
והא אנן תנן [לעיל נ,א]: 'כל שחייב בפאה חייב במעשרות',
אלא לאו שמע מינה מין קתני?
שמע מינה.
תנן התם* [פאה פ"ג מ"ב]: '(אף על פי דפליגי במנמר שדהו ושייר קלחים לחים; 'מנמר' = טיי"ר
בלע"ז: שמלקט כאן את המבושלים כל צרכן ומניח את הלחים שלא בשלו וחוזר ומלקט
במקום אחר, דהוה ליה 'מנומר', וקאמר רבי עקיבא: כשהוא חוזר ולוקט - נותן פאה מכל
אחד ואחד, שהקציר שבינתים מפסיק, וחכמים אומרים 'פאה מאחת על הכל',)
מודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שֶׁבֶת (אני"ט [צמח ריחני]) או
חרדל בשנים ושלשה מקומות (להכי נקט הני: שאין דרכן לעשות מהן
ערוגה, אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים ושלשה מקומות)- שנותן פאה
מכל אחד ואחד'
*(האי
דנקט לה הכא - משום דאותיב עלה ממתניתין; ודרבי יוחנן נמי 'עולשין שזרען כו' -
משום דאותיב עליה ממתניתין נקט לה הכא)
(נדה נא,ב)
והא שבת דמיחייב בפאה ומיחייב במעשר (לאו קושיא היא, אלא מילתיה דייק ואזיל), דתנן [לעיל
נ,א]: 'כל שחייב בפאה חייב במעשר' ומדחייב במעשר -
מטמא טומאת אוכלין, אלמא כל מילי דעביד לטעמא (למתק
הקדרה)
מטמא טומאת אוכלין, דהאי שֶׁבֶת - לטעמא עבידא, ורמינהי [השוה ספרי
ראה פסקא קז]: 'הקושט והחימום (פיטרטר"א [בן חרצית]) וראשי
בשמים, והתיאה (היינו סאה), והחלתית, והפלפלים, וחלת חריע (קרו"ג
והוא כרכום) - נקחין
בכסף מעשר [שני] ואין מטמאין טומאת אוכלין - דברי רבי עקיבא; אמר לו רבי יוחנן
בן נורי: אם נקחין בכסף מעשר, מפני מה אין מטמאין טומאת אוכלין? ואם אינן מטמאין -
אף הם לא ילקחו בכסף מעשר (דרחמנא אמר [דברים
יד,כו] ונתתה הכסף וגו' ואכלת לפני וגו' - והני לדידן לאו
אוכל נינהו)! ואמר רבי
יוחנן בן נורי: נמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין' (אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו, אלא להטעים הקדירה - לא מטמא, דהא פלפלין
וכרכום לטעמא עבידי)!
אמר רב חסדא: כי תניא ההיא - בשֶׁבֶת העשויה לכמך (דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח, ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל, דהאי -
לאו לטעמא עביד, דהוה עיקר).
אמר רב אשי: אמריתה לשמעתיה (הך
שמעתא דפרישית לקמיה: לא תימא כו') קמיה דרב כהנא, אמר: 'לא תימא בשבת
העשויה לכמך (שהצניעה לכך), הא סתמא – לקדרה (ולא מטמא)', אלא: סתם שבת - לכמך עשויה (ומטמא),
דתנן [עוקצין פ"ג מ"ד]: 'השבת,
משנתנה טעם בקדרה - אין בה משום תרומה (שאם
חזר הקלח ונפל לתוך קדרה של חולין - אינו מדמע),
ואינה מטמאה טומאת אוכלין' ('השבת'
- סתם שבת משמע) הא עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה ומטמאה טומאת
אוכלין, ואי סלקא דעתא סתמא לקדרה, כי לא נתנה נמי סתמא לקדרה (ואמאי מטמאה? הא אמרינן לעיל דמידי דעביד לטעמא לא מטמא!),
אלא לאו שמע מינה סתמא לכמך עשויה?
שמע מינה.
משנה:
כל שחייב בראשית הגז - חייב במתנות, ויש שחייב במתנות
ואינו חייב בראשית הגז;
כל שיש לו ביעור (שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית
כשכלה לחיה מן השדה) - יש לו שביעית (לענין שחייב להפקיר, ואסור לעשותן
סחורה ומלוגמא ואפיקטויזין), ויש שיש לו שביעית (שנוהגת
בו קדושת שביעית) ואין לו ביעור (כדמפרש בגמרא: עיקר הלוף והדנדנה,
שאין כלים מן השדה בימות הגשמים).
גמרא:
כגון עלה הלוף שוטה ('לוף
שוטה' שם לווי הוא, ועשבים הם) והדנדנה יש שיש לו שביעית ואין לו
ביעור (והוא הדין לכל הכָּלים בימות הגשמים מהשדה, אלא הא דנקט הני - משום דסיפא
דמתניתין מיתוקמא בעיקרין, ואשמועינן חילוף בין עיקרן לעליהן); עיקר הלוף
שוטה ועיקר הדנדנה, דכתיב '(ויקרא כה,ז)
ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול: כל זמן
שחיה אוכלת מן השדה - אתה מאכיל לבהמתך בבית; כלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך שבבית'
[ספרא בהר פרשתא א פרק א משנה ח], והני לא
כלו להו.
משנה:
כל שיש לו קשקשת (מלבושין של דג) -
יש לו סנפיר (אלו כנפים ששט בהן על פני המים), ויש שיש לו
סנפיר ואין לו קשקשת;
כל שיש לו קרנים יש לו טלפים (פרסותיו
סדוקות, שאין קרנים אלא לבהמה ולחיה טהורה), ויש שיש לו טלפים (כגון חזיר) ואין לו קרנים.
גמרא:
'כל שיש לו קשקשת' = דג טהור; 'יש שיש לו סנפיר
ואין לו קשקשת' = דג טמא (דג טמא איכא דיש לו סנפיר);
מכדי אנן אקשקשת סמכינן (דהאמרת 'כל שיש לו קשקשת'), 'סנפיר'
דכתב רחמנא* למה לי?
*[ויקרא יא,ט: את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת
במים בימים ובנחלים אתם תאכלו [פסוק י] וכל אשר אין לו סנפיר
וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם]]
אי לא כתב רחמנא 'סנפיר',
הוה אמינא: מאי 'קשקשת' דכתיב? (היינו)
סנפיר (כנפים שפורח בהן: מכי אית ביה כנפים שרי, ואתי למישרי דג טמא! ולהכי כתב
תרוייהו: דעל כרחך חד מינייהו - לבושא הוא אייקררי"ץ בלע"ז),
ואפילו דג טמא!? - כתב רחמנא 'סנפיר וקשקשת'.
(ופרכינן:) והשתא דכתב
רחמנא 'סנפיר' ו'קשקשת' (והשתא דכתיבי תרוייהו), מנלן דקשקשת לבושא הוא (דקתני 'כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר', אלמא פשיטא לן מאי קשקשת)?
דכתיב (שמואל א יז,ה)
[וכובע
נחשת על ראשו] ושריון קשקשים הוא לבוש [ומשקל השריון חמשת אלפים
שקלים נחשת] (ודאי מהאי קרא נפקא: ושריון קשקשים
הוא לבוש, אלמא לבושא מיקרי; וכיון דמהאי קרא נפקא קשקשת, דהא ליכא למימר 'הוה
אמינא מאי קשקשת? - סנפיר').
ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר?
אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל: (ישעיהו
מב,כא) [ה' חפץ למען צדקו] יגדיל
תורה ויאדיר.
משנה:
כל הטעון ברכה לאחריו - טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה
לפניו ואין טעון ברכה לאחריו.
גמרא:
לאתויי מאי?
לאתויי ירק.
ולרבי יצחק, דמברך אירק (לאחריו
'בורא נפשות רבות', כי היכי דמברכינן אכל מיני מאכל ועל כל פרי העץ - חוץ משבעת
המינים דבעינן ברכה אחת מעין שלש) - לאתויי מאי?
לאתויי מיא.
ולרב פפא, דמברך אמיא - לאתויי מאי?
לאתויי מצות (ציצית, ולולב, ושאר מצות שמברכין
עליהן עובר לעשייתן);
ולבני מערבא, דמברכי בתר דסליקו תפילייהו 'אשר קדשנו
במצותיו וצונו לשמור חוקיו' - לאתויי מאי?
לאתויי
(נדה נב,א)
ריחני (מברכין עליהן 'בורא עצי בשמים',
ואין טעון ברכה לאחריו, דהנאה מועטת היא).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה נא להודיע
לישעיהו הכהן הולנדר, ביאליק 27 פתח תקוה 49351, טלפון 93450996 03
או לכתובת הנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה,
אפילו באמצע משפט - כך:
(תענית
ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר
– להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes become
visible when the cursor rests on the number of the footnote.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at the address at www.oocities.org/yeshol