דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף נה
(נדה נד,ב)
ולטעמיך, אבן מנוגעת בת משכב ומושב היא דאיצטריך קרא
למעוטי?: דתניא [ספרא מצורע פרק זבים פרשתא א פרק ב משנה ט]: 'יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב לטמא אדם
לטמא בגדים?: ודין הוא: ומה זב, שאינו מטמא בביאה (אדם
הנכנס עם הזב בבית אינו טמא), עושה משכב
ומושב לטמא אדם לטמא בגדים - אבן מנוגעת, שמטמאה בביאה (אבן
המנוגעת מטמאה בביאה אדם הנכנס עמה לבית, דכתיב [ויקרא
יד,מו] והבא אל הבית
[כל ימי הסגיר אתו יטמא עד הערב]), אינו דין שמטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים? תלמוד לומר: (ויקרא
טו,ד) [ויקרא
טו,ד: כל המשכב אשר ישכב עליו] הזב [יטמא וכל הכלי אשר ישב
עליו יטמא] – הזב, ולא
אבן מנוגעת'; טעמא דמעטיה קרא, הא לאו הכי – מטמאה, ומינה: לאו מי
אמרת 'הזב ולא אבן מנוגעת' - הכי נמי אמר קרא [ויקרא
טו,כג:
ואם על המשכב הוא או על הכלי] אשר היא יושבת עליו [בנגעו בו יטמא
עד הערב]' - היא (עושה משכבה אב הטומאה) ולא
דמה (ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה, אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות
ראשון, ואף על פי שאין נוגע בו: דהא איתקש לנדה; והכי נמי תנן ב'אבות הטומאה' (כלים
פ"א מ"ג) דדם נדה מטמא במשא)!
(נדה נה,א)
אי מה היא מטמאה באבן מסמא - אף מדוה נמי מטמאה באבן מסמא
(אי מה משא נדה חמור לטמא אבן מסמא = אבן גדולה המושמה על הכלים, ונדה
נִשאת עליה - מטמאה בגדים שתחת האבן, כדאמר בתורת כהנים - אף משא דמה חמור לטמא
באבן מסמא; דיש מטמא במשא ואינו מטמא באבן מסמא, במסכת שבת בפרק 'רבי עקיבא' (דף
פב:) דאמרינן: במשא - כולי עלמא לא פליגי דמטמא, כי פליגי
באבן מסמא, דאין משאו אלא בדבר הראוי לינשא, אבל גדולה - אינה מטלטלת להיות הטומאה
נישאת עליה, וגבי זב - הוא דרבייה קרא)?
אמר רב אשי: אמר קרא: [ויקרא
טו,י:
וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב] והנושא אותם [יכבס בגדיו ורחץ
במים וטמא עד הערב] (במשכב הזב כתיב; ומשכב הזב הנישא
על אבן מסמא - מטמא כלים שתחתיה, כדמפרש בתורת כהנים) – 'אותם'
מיעוטא הוא (כתיב אותם למעוטי דמה).
ובשר המת [מטמאין לחין ומטמאין יבשין]:
מנלן?
אמר ריש לקיש אמר קרא: (ויקרא
כב,ה) [או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו]
לכל טומאתו = לכל טומאות הפורשות ממנו (לא
שנא לח ולא שנא יבש);
רבי יוחנן אמר: (במדבר יט,טז)
[וכל
אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת] או בעצם אדם או בקבר [יטמא שבעת ימים] -
אדם דומיא דעצם: מה עצם יבש - אף כאן יבש.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו דאפריך אפרוכי (שיבש
יותר מדאי: לרבי יוחנן טהור, דדומיא דעצם בעינן, ועצם לא מיפרך).
מיתיבי: 'בשר המת שהופרך - טהור'!?
התם דאקמח (לשון טחינה כקמח)
והוי עפרא.
מיתיבי 'כל שבמת מטמא, חוץ מן השינים והשער והצפורן;
ובשעת חבורן הכל טמא' (והא שינים - דומיא דעצם הן,
וטהורין, וקשיא לתרוייהו)!?
אמר רב אדא בר אהבה: דומיא דעצם: מה עצם שנברא עמו - אף
כל שנברא עמו (שינים לא נבראו עמו: שגדלין לאחר זמן).
והאיכא שער וצפורן שנבראו עמו וטהורין?
אלא אמר רב אדא בר אהבה: דומיא דעצם: מה עצם שנברא עמו
ואין גזעו מחליף (אם ניטל אינו חוזר) -
אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף, יצאו השינים שלא נבראו עמו, יצאו שער וצפורן,
שאף על פי שנבראו עמו - גזעו מחליף.
והרי עור, דגזעו מחליף, ותנן [חולין
פ"ג מ"ב]: 'הגלודה (בהמה שנקלף עורה מפני טורח מלאכה
או מחמת שחין): רבי מאיר מכשיר (ואינה טרפה, דהדרא בריא; אלמא גזעו
מחליף)
וחכמים פוסלין', ואפילו רבנן לא קפסלי אלא דאדהכי והכי (עד שהוא חוזר וגדל) שליט בה אוירא ומתה (הלכך
טרפה)?
ולעולם גזעו מחליף? ותנינן [חולין
פ"ט מ"ב]: 'אלו שעורותיהם כבשרן: עור האדם...'
הא איתמר עלה: אמר עולא: דבר תורה עור אדם טהור, ומאי
טעמא אמרו 'טמא'? גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין (מרדעת)
לחמור.
ואיכא דאמרי: הרי עור, דאין גזעו מחליף, ותנן [חולין
פ"ג מ"ב]: 'וחכמים פוסלין (דלא
הדרא בריא)' (אלמא אין גזעו מחליף),
ואפילו רבי מאיר לא קא מכשר אלא דקריר בשרא (מתקשה
בשרה ונעשה כעור) וחייא, ולעולם אין גזעו מחליף, ואמר עולא: דבר תורה: עור
אדם טהור!
כי איתמר דעולא - אסיפא (ד'ואלו
שעורותיהן כבשרן') איתמר: [חולין פ"ג מ"ב] 'וכולן
(העורות שמנו חכמים להיות מטמאין כבשר בפרק 'העור והרוטב') שעבדן
או שהילך בהן כדי עבודה (כדרך שרגילין לתת עור לפני דורסן;
ושיעור עבודה מפרש בברכות (דף טו)
ובפסחים (דף מו.) כדי מיל) -
טהורין (שבטלן מתורת בשר) חוץ מעור
אדם', ואמר עולא: דבר תורה עור אדם, כי עבדו (נמי)
טהור (דהא בטילה), ומה טעם אמרו 'טמא'? גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו
שטיחין.
והרי בשר, דגזעו מחליף, וטמא!?
אמר מר בר רב אשי: בשר נעשה מקומו צלקת (כלומר: רושם נראה בה, חריץ או גומא, ואין כולו חוזר; אבל שער וצפורן - אין
נטילתן ניכר).
אבל הזוב [והניע, והרוק, והשרץ, והנבלה, והשכבת זרע - מטמאין לחין
ואין מטמאין יבשין]:
זוב מנלן?
דתניא [ספרא מצורע פרק זבים פרשתא מ"ח]: '(ויקרא
טו,ב) [דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב מבשרו]
זובו טמא [הוא] - לימד על הזוב שהוא טמא; והלא דין הוא: לאחרים גורם
טומאה לעצמו לא כל שכן!
שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים (למשלחו דכתיב (ויקרא טו,כו) והמשלח את השעיר [לעזאזל
יכבס בגדיו ורחץ ברו במים...]) והוא עצמו טהור - אף אתה אל תתמה על
זה שאף על פי שגורם טומאה לאחרים - הוא עצמו טהור, תלמוד לומר: 'זובו
טמא' - לימד על הזוב שהוא טמא.'
ואימא הני מילי במגע, אבל במשא לא, מידי דהוה אשרץ (שרץ מטמא במגע ולא במשא)?
אמר רב ביבי בר אביי: במגע לא איצטריך קרא, דלא גרע משכבת
זרע;
(נדה נה,ב)
כי איצטריך קרא למשא.
ואימא במשא - מטמא אדם ובגדים, במגע - אדם מטמא, בגדים לא
לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה? (נבלה במגע מטמאה אדם ולא בגדים שעליו,
ובמשא מטמאה אדם ובגדים שעליו, כדכתיב (ויקרא יא,לט) והנוגע בנבלתה יטמא עד הערב [סוף פסוק
מ:] והנושא את נבלתה יכבס בגדיו,
אבל במגע לא כתיב כבוס!)
לא סלקא דעתא, דתניא: 'אחרים אומרים: (ויקרא
טו,לג) [והדוה בנדתה] והזב את זובו לזכר
ולנקבה [ולאיש אשר ישכב עם טמאה] - מקיש זובו לו: מה הוא לא
חלקת בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים (זב
- אפילו מגעו מטמא בגדים, דכתיב
אמר רב יהודה מדסקרתא: איצטריך! סלקא דעתך אמינא 'שעיר
המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור', ואי משום 'הזב
את זובו' - למניינא הוא דאתא [לעיל לה,א, וכשיטת רבנן]: [ויקרא
טו,לג: והדוה
בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה] 'זוב' –
חד; 'זובו' – תרתי (וכתיב
'לזכר': דבשתי ראיות ראשונות - דין זכר
עליו: שאינו מטמא באונס), ובשלישי (ומכאן ואילך) אקשיה רחמנא
לנקבה (דאפילו ראה שלישי באונס חייב קרבן) - כתב רחמנא 'זובו
טמא'; והשתא דאמר רחמנא 'זובו טמא הוא' (דנפקא לן מיניה עיקר טומאת זוב) - דרוש ביה נמי האי (מהשתא דרוש מ'והזב את זובו' הך דרשא: דלא תחלוק בין מגעו למשאו, ואף על פי שאתה דורשו לדרשא אחריני).
והרוק:
רוק מנלן?
דתניא [ספרא מצורע פרק זבים פרשתא ב פרק
ג מ"ח]: (ויקרא טו,ח)
וכי ירוק [הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד
הערב], יכול אף על פי שלא נגע?
תלמוד לומר: 'בטהור':
עד שיגע בטהור;
אין לי אלא רוקו, כיחו וניעו ומי האף שלו (כיחו וניעו מין רוק הן) - מנין?
תלמוד לומר: 'וכי
ירוק' (וי"ו
דריש)'.
אמר מר: 'יכול אף על פי שלא נגע'; מהיכא תיתי?
סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה: מה התם אף על פי דלא
נגע - אף הכא נמי דלא נגע? - קא משמע לן.
ואימר הני מילי במגע, אבל במשא – לא, מידי דהוה אשרץ?
אמר ריש לקיש: תנא דבי רבי ישמעאל: 'אמר קרא: ''בטהור':
מה שביד טהור (אם רק במה שביד טהור, דהוה ליה
טהור נושא את הרוק) - טמאתי לך'.
ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא בגדים לא לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה?
אמר ריש לקיש: וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא: ''בטהור': טהרה שטהרתי לך במקום אחר - טמאתי לך כאן, ואיזה זה? - זה מגע נבלה (שטהרתי לך בגדים שעליו, וטמאתים לך כאן במגע הרוק)'.
ואימא כמשא דשרץ (שטהרתי לך את הנושאו - טמאתי לך
בכאן, בנושא הרוק, אבל מגעו כנבלה)?
אם כן נכתוב קרא 'באדם' (דדרשינן:
במה שביד אדם, והיינו משאו, ובלאו דרשא ד'טהרה שטהרתי לך וכו' נפקא לן משא);
מאי 'בטהור' (דמשמע:
טהרה שטהרתי במקום אחר - טמאתי בכאן)? - שמע מינה תרתי (משא - מרבויא דבי"ת ש'בטהור',
ומגע לטמא בגדים מ'טהור').
ומי האף:
מאי 'מי האף'?
אמר רב: בנגררין (שגררן והוציאן) דרך
הפה, לפי שאי אפשר למי האף בלא צחצוחי הרוק;
ורבי יוחנן אמר: אפילו בנגררין דרך החוטם; אלמא קסבר
מעיין הוא, ורחמנא רבייה (מ'כי
ירוק' - כל דדמי לרוק).
ורב (כיון דלאו מעין הוא, אלא מפני
שגררן דרך פיו קתני לה, ומשום צחצוחי הרוק), נחשוב נמי דמעת עינו (ונוקמה בשגוררה דרך הפה), דאמר רב (אפשר
לגוררה דרך הפה): האי מאן דבעי דלסתמיה לעיניה (שיתעוור) -
ליכחול מעובד כוכבים! ולוי אמר: האי מאן דבעי דלימות - ליכחול מעובד כוכבים! ואמר
רב חייא בר גוריא: מאי טעמא דרב, דלא אמר 'האי מאן דבעי דלימות'? - הואיל (דסבר: אם נתן העובד כוכבים לתוכו סם המות -) ויכול
לגוררן ולהוציאן דרך הפה (כדרך הרוקקין שמושכין מי האף בפיהם
על ידי רוח נשימתם לגופן).
ורב, נהי דזיהרא (ארס של סם המות)
נפיק - דמעתא גופא לא נפיק.
תא שמע: 'תשעה
משקין הזב הן: 1)הזיעה, 2)והליחה סרוחה (קויטור"א: כוויה או פצע מזוהם - אוצר לעזי רש"י; מוגלה), 3)והריעי טהורין מכלום; 4)דמעת עינו, 5)ודם
מגפתו (מכתו), 6)וחלב האשה - מטמאין טומאת משקין (לטמא אוכלין ומשקין כשאר משקין טמאים) ברביעית (זהו שיעור משקין לטומאה); אבל 7)זובו, 8)רוקו, 9)ומימי רגליו - מטמאין טומאה חמורה (אדם ובגדים, דמעיינות הן)' - ואילו 'מי האף' לא קתני! בשלמא
לרב (דאמר: האי דקתני להו תנא דלעיל - בנגררין דרך הפה) לא קתני (איכא לתרוצי דהאי תנא להכי לא תני להו): דלא פסיקא
ליה למתני (דכיון דטומאתן לאו מחמת עצמן היא אלא משום צחצוחי רוק
- לא פסיקא ליה): זימנין דאתי דרך הפה וזימנין דאתי דרך החוטם (וטהורין, ובמילתא דלא פסיקא לא קמיירי), אלא לרבי
יוחנן (דאמר לעולם טמאין) ליתני?
ולטעמיך, כיחו וניעו מי קתני? אלא תנא רוק - וכל דאתא
מרבויא, הכא נמי תנא רוקו וכל דאתא מרבויא:
דמעת עינו - דכתיב (תהלים פ,ו)
[האכלתם
לחם דמעה] ותשקמו בדמעות שליש (אלמא משקה איקרו);
ודם מגפתו - דכתיב (במדבר כג,כד)
[הן
עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף] ודם
חללים ישתה - (אלמא דם חלל איקרי משקה, ודם מגפתו
נמי דם חללים הוא, דהא קטליה פלגיה) מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה
פלגיה?
חלב האשה - דכתיב (שופטים ד,יט) [ויאמר אליה
השקיני נא מעט מים כי צמתי] ותפתח את נאד החלב ותשקהו
[ותכסהו];
מימי רגליו מנלן?
דתניא [ספרא מצורע פרק זבים פרשתא א
מ"יא, בשנויים]: '[ויקרא טו,ב: דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב
מבשרו זובו טמא הוא (דסמיך ליה [פסוק
ג]) וזאת תהיה טמאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו
מזובו טמאתו הוא] 'זובו
טמא וזאת' (ודרשי
האי וזאת אקרא דלעיל: זובו טמא וזאת, כלומר: דבר אחר נמי כזוב:) לרבות מימי רגליו לטומאה;
והלא דין
הוא: ומה רוק הבא ממקום טהרה – טמא, מימי רגליו הבאין
(נדה נו,א)
ממקום טמא (ממקום שזובו יוצא שהוא טמא בשבילו) -
אינו דין שיהו טמאין!?
דם (של זב גמור) היוצא מפי
האמה יוכיח: שבא ממקום טמא, וטהור (יליף ליה לקמן דטהור) - אף אתה אל תתמה על זה, שאף על פי
שבא ממקום טומאה - יהיה טהור!
תלמוד לומר: זובו טמא וזאת - לרבות מימי רגליו לטומאה'.
דם היוצא מפי האמה, מנלן דטהור?
דתניא: 'יכול יהא
דם היוצא מפיו ומפי האמה טמאין (יכול דם היוצא מפיו של זב יהא נדון
כרוק ודם היוצא מפי אמתו יהא נדון כזוב)?
תלמוד לומר: [ויקרא
טו,ב:
דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב מבשרו] זובו טמא הוא - הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה
טמא אלא טהור.'
ואיפוך אנא ('וזאת' לרבות דם, ו'הוא'
להוציא מי רגלים)?
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: דומיא דרוק: מה
רוק שמתעגל ויוצא (מתאסף הרבה כאחד ואחר כך יוצא,
כגון רוק ומי רגלים ושכבת זרע) - אף כל שמתעגל ויוצא, יצא דם שאין
מתעגל ויוצא (דכי אתא - קמא קמא נפיק).
והרי חלב שבאשה שמתעגל ויוצא, ואמר מר: חלב שבאשה מטמא
טומאת משקין; טומאת משקין – אִין, אבל לא טומאה חמורה!?
אלא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: דומיא דרוק:
מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע (כשאינו מוציאו) -
אף כל מתעגל ויוצא (כגון סילון של מי רגלים)
וחוזר ונבלע, יצא דם שאינו מתעגל ויוצא, יצא חלב שבאשה: שאף על פי שמתעגל ויוצא -
אינו חוזר ונבלע.
ונילף מזובו: מה זובו שאין מתעגל ויוצא - מטמא אף כל?
אמר רבא: מזובו ליכא למילף, שכן גורם טומאה לאחרים.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה נא להודיע
לישעיהו הכהן הולנדר, ביאליק 27 פתח תקוה 49351, טלפון 93450996 03
או לכתובת הנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה,
אפילו באמצע משפט - כך:
(תענית
ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר
– להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes become
visible when the cursor rests on the number of the footnote.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at the address at www.oocities.org/yeshol