דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף ס
(נדה נט,ב)
משנה:
השאילה חלוקה לנכרית או לנדה (ואחר
כך לבשתה היא, ומצאה עליה כתם) - הרי זו תולה בה (וטהורה: דכיון דנדה היא - לא מקלקלה לה מידי, ונכרית נמי טמאה, ותליא בה).
(אבל ישראלית טהורה ששאלה חלוק
מחבירתה טהורה, ואחר כך לבשתה חבירתה - שתיהן טמאות, כדקתני 'שלש נשים כו'
דכיון דאי תליא בה מקלקלה לה, מאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מהך?)
שלש נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו
דם - כולן טמאות;
ישבו על ספסל של אבן (שאינו
מקבל טומאה; וספסל דרישא - בשל עץ דראוי ליטמא במושב הזב והנדה [אבל במגע הנדה אינו
מטמא כי ספסל הוא פשוטי כלי עץ]), או על האיצטבא של מרחץ: רבי נחמיה
מטהר, שהיה רבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה - אינו מקבל כתמים (כלומר: לא גזרו על כתמים; טעמא דברי נחמיה מפרש בגמרא).
גמרא:
אמר רב: בנכרית
(נדה ס,א)
הרואה (שגדולה היא, וידעינן בה דכבר ראתה).
ממאי?
דומיא דנדה: מה נדה דקחזיא - אף נכרית דקא חזיא.
אמר רב ששת: כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתא, דתניא [תוספתא
נדה פ"ו מ"יא]: 'תולה בנכרית; רבי מאיר אומר: בנכרית הראויה לראות (שהגיעו ימי הנעורים)'; ואפילו רבי מאיר לא קאמר אלא בראויה לראות, אבל רואה
לא איצטריך.
אמר רבא: ותסברא רבי מאיר לחומרא? רבי מאיר לקולא, דתניא:
'אינה תולה בנכרית; רבי מאיר אומר: תולה' (מכלל
דלתנא קמא לא סגי בראויה לראות עד שתהא רואה ממש);
(ופרכינן:) ואלא קשיא
הך (קמייתא, דמשמע דרבי מאיר לחומרא)?
תריץ הכי (ברייתא דקתני 'אינה תולה בנכרית'
לתנא קמא - הכי קאמר): 'והיא שרואה (אינה תולה בנכרית הראויה לראות אלא
אם כן רואה); רבי מאיר אומר: בראויה לראות ואף על פי שאינה רואה' (ותרוייהו מתניתא חדא מילתא אמרי, ורב דאמר כתנא קמא דתרוייהו).
תנו רבנן: 'תולה
בשומרת יום כנגד יום בשני שלה (אם השאילתה לשומרת יום בשני שלה -
תולה בה, ואף על גב דלא הוחזקה רואה היום: כיון דמעיינה פתוח - תולה בה ואף על גב
דמקלקלה לה פורתא: דצריכה לשמור יום המחרת כיון דטמאה השתא) ובסופרת שבעה שלא טבלה (ובסופרת
שבעה נקיים אחר זיבה ואף על פי שמקלקלה הרבה: שסתרה כל ימי ספירתה וצריכה לספור
שביה נקיים, הואיל ועכשיו טמאה - תולה בה);
לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת (שומרת יום צריכה עוד לשמור שלישי
בשביל כתם זה, ואם סופרת היא - סותרת כל שלפניה) - דברי רבן שמעון בן גמליאל; רבי אומר: אינה תולה (הואיל ומקלקלה לה, מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך?), לפיכך שתיהן מקולקלות; ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון
שלה (דלא מקלקלה מידי), וביושבת על
דם טוהר, ובבתולה שדמיה טהורין (דלא מקלקלה לה מידי: שאין לה כתם,
כדאמרינן בפרק קמא (דף י:) 'זו שירפה מצוי', ותלינן
כתמה בדם בתולים).';
'לפיכך' דרבן שמעון בן גמליאל למה לי (כיון דתנא תולה בה - פשיטא דהיא מתוקנת וזו מקולקלת)?
משום דרבי.
'לפיכך' דרבי למה לי?
מהו דתימא 'ההיא דאשתכח כתם גבה תתקלקל, אידך לא תתקלקל'
- קמשמע לן.
אמר רב חסדא: טמא וטהור שהלכו בשני שבילין (ולא ידענא הי להאי על והי להאי על), אחד טהור ואחד טמא - באנו למחלוקת רבי
ורבן שמעון בן גמליאל (לרבן שמעון דאמר 'תולין כתם בשומרת
יום' - הכא נמי תולין שביל טמא באדם טמא, וטהור בטהור; ולרבי שניהם טמאים)!
מתקיף לה רב אדא: עד כאן לא קאמר רבי התם (דשניה טמאה), אלא דתרוייהו כי הדדי נינהו (שתיהן
היו בחזקת טהרה: השומרת יום בשני שלה ראויה לטבול כל שעה שתרצה כיון שספרה שעה
אחת; הילכך אין כאן טומאה שתוכל לתלות בה יותר מזאת, לפיכך שתיהן טמאות);
הכא מאי נפקא לן מינה (אבל הכא - דטמא הוא - מאי נפקא ליה
מינה אי תלית ביה? הילכך אפילו לרבי תלינן)!
ורב חסדא (אמר): סוף סוף
איהי טבילה בעיא (סוף סוף הך שומרת יום - טבילה היא
בעיא, הילכך טמאה הואי, ואפילו הכי קאמר רבי לא תלינן בה).
איתמר (נמי כרב אדא, דאמר אפילו לרבי
תלינן שביל טמא בטמא; וכמדומה לי דלא גרס 'נמי') אמר רבי
יוסי ברבי חנינא: טמא וטהור - ואפילו טהור ותלוי - שהלכו בשני שבילין, אחד טמא ואחד
טהור - תולה טמא בתלוי וטהור בטהור (או אפילו טהור ותלוי שהלכו כו'
תולה טהור את שביל טמא בתלוי) לדברי הכל (ואפילו לרבי, וכדאמרינן: דהתם הוא דכי הדדי נינהו, אבל הכא: דתלוי טמא מספק, וטהור
טהור גמור - תולין טומאה בתלוי).'
בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי: מהו לתלות כתם
בכתם (השאילה חלוקה לבעלת הכתם, ואחר כך לבשתה היא - מהו שתתלה בראשונה להיות
היא טהורה)?
אליבא דרבי לא תבעי לך: השתא, ומה התם (שומרת יום) דקא חזיא מגופה [אתמול] אמרת
אינה תולה, הכא דמעלמא קא אתי לא כל שכן (לא תליא, ושתיהן טמאות)! כי
תבעי לך אליבא דרבן שמעון בן גמליאל: התם הוא דקא חזיא מגופה – תליא, הכא דמעלמא
קאתי לא תליא? או דלמא לא שנא?
אמר ליה: אין תולין.
מה טעם?
לפי שאין תולין (דמעלמא אתי לה טומאת כתם קמא, ולא
בחזקת רואה היא). [הערוך: יש מסורת שאין
תולין]
איתיביה: 'אין תולין כתם בכתם; השאילה חלוקה לנכרית או
ליושבת על הכתם - הרי זו תולה בה'!
הא גופה קשיא: רישא אמרת 'אין תולין' סיפא אמרת 'תולין'!?
הא לא קשיא: הא רבי והא רבן שמעון בן גמליאל.
איכא דאמרי: הא והא רבי: הא בראשון שלה הא בשני שלה. (בשני שלה אינה תולה דמקלקלה לה: שמארכת ימי טומאת כתמה יום אחד; אבל ביום
ראשון שלבשה חלוק זה ביום ראשון - תולה דלא מקלקלה לה מידי).
רב אשי אמר: הא והא רבן שמעון בן גמליאל, ולא קשיא:
(נדה ס,ב)
כאן למפרע כאן להבא (לענין
טומאת מפרע – תולין, דלא מקלקלה לה בהכי, ולא תטמא למפרע; אבל מכאן ולהבא - אין
תולה, דמקלקלה לה, ומאי חזית דמקלקלה לה טפי מינה?).
מכל מקום קשיא (דלרבן שמעון [בן גמליאל] תולין, וקשיא לבר ליואי)!?
אמר רבינא: לא קשיא (תריץ
רישא וסיפא הכי, ולא תקשי לבר ליואי): הכי קאמר: 'השאילה חלוקה לנכרית
בעלת (ה)כתם - הרי זו תולה בה' (כלומר:
לנכרית הרואה; הרי בעלת הכתם זו תולה בנכרית).
והא 'או ליושבת על הכתם' קתני (והך לאו 'יושבת' היא, דהא השתא היא דאישתכח עלה, ו'יושבת' משמע שהתחילה
למנות שבעת ימים)?
הכי קאמר: '(השאילה חלוקה לנכרית) או
ליושבת על דם טוהר (לישראלית יושבת על דם טוהר דדמיה
טהורין ואין כאן קלקול) - (הרי) בעלת כתם
תולה בה'.
תוספות
ד"ה כאן למפרע כאן להבא. פרש"י: למפרע תולה, דלא מקלקלה לה בהכי ולא
תטמא למפרע; להבא אינה תולה בבעלת כתם בשני שלה, דמקלקלה לה; ומאי חזית דמקלקלה לה
להך טפי מינה?' - וזהו תימה שנתלה זה הכתם בחברתה לחצאין!
ומפרש
הר"י: למפרע אם בעלת הכתם הכירה בכתמה ואח"כ לבשה היא וחברתה
חלוק ונמצא בה כתם - תולה בה, כיון שכבר הכירה בטומאה קודם שבא הספק בשתיהן;
כאן להבא = שלבשו שתיהן חלוק ונמצא בו כתם, ולא נודע ממי הוא, ואח"כ
לבשה חלוק ונמצא בו כתם; אע"ג שזאת ודאי טמאה ע"י כתם שלה, הואיל ולא
נודע בה עד אחר שאירע בה ובחברתה הספק - אינה תולה;
ויש
לפרש לשון הש"ס איפכא: למפרע אין תולין ולהבא תולין, וקאי למפרע
ולהבא אשאלת החלוק: אם שאלת החלוק היה למפרע = קודם שבעלת
החלוק הכירה כתמה, ולהבא = ששאלת החלוק שממנו אירע הספק בשתיהן היתה אחר
מציאת הכתם של בעלת הכתם תולין, והיא היא.
שלש [נשים] שלבשו [חלוק אחד או שישבו על ספסל
אחד ונמצא עליו דם - כולן טמאות; ישבו על ספסל של אבן או על האיצטבא של מרחץ: רבי
נחמיה מטהר] שהיה ר' נחמיה [אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה - אינו מקבל כתמים]:
אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי נחמיה?
דכתיב (ישעיהו ג,כו)
[וְאָנוּ
וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ]
וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵב: כיון שישבה לארץ – נקתה.
אמר רב הונא אמר רבי חנינא: מטהר היה רבי נחמיה אפילו
באחורי כלי חרס.
פשיטא?
מהו דתימא ליגזור גבו אטו תוכו (דדבר
המקבל טומאה הוא, ומקבל גזרת כתמים לטמא אשה מדרבנן) - קא משמע
לן.
אמר אביי: מטהר היה רבי נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על
שלש, דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים.
תוספות
ד"ה במטלניות שאין בהן שלש על שלש. והכא לא פריך 'פשיטא' כמו לעיל דבזבחים
פרק 'דם חטאת' (דף צד.) משמע דאי חשיב עלייהו
ויחדם מקבלים טומאה. הרי אין עושין גיסטרא
לגיסטרא? אולי גם שם: אם עשה – מקבל טומאה?
דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה דרב: הלכה כרבי נחמיה.
אמר ליה רב נחמן: אבא [אביך,
רב] תני 'מעשה בא לפני חכמים וטמאום', ואת אמרת 'הלכה כרבי נחמיה'?
מאי היא?
דתניא: 'שתי נשים
שהיו טוחנות ברחיים של יד, ונמצא דם תחת הפנימית (שאצל
הרחיים) - שתיהן טמאות (שחיצונה דוחקת עצמה להתקרב אל הרחיים, ועוברת ונכנסה למעמדה הפנימית,
הילכך שתיהן עברו שם ולא ידעינן מהי נפל);
תחת החיצונה - החיצונה טמאה והפנימית טהורה (שהפנימית
אינה מתרחקת מן הרחיים ליכנס במעמד החיצון);
בינתים - שתיהן טמאות;
היה מעשה
ונמצא דם על שפתה של אמבטי (מרחץ שהיו באות לרחוץ) ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את
התנור, ובא מעשה לפני חכמים וטמאום' (והא
עלה של זית דלא מקבל טומאה ומקבל כתמים! ומדקתני 'והביאום לפני חכמים' - מכלל
דרבים פליגי עליה).'
תנאי היא (דאיכא תנא דתנא דיחידאה פליג עליה
ורבנן מודו ליה), דתניא: 'רבי יעקב מטמא, ורבי נחמיה מטהר, והורו חכמים כרבי
נחמיה.'
משנה:
שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן -
כולן טמאות;
בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות;
ותולות זו בזו (בגמרא מפרש לה: שאם היתה האחת
מעוברת - תולה הדם בשאינה מעוברת, והיא טהורה);
ואם לא היו ראוין לראות (בגמרא
מפרש שאם היו כולן מעוברות או כולן מניקות) - רואין אותן כאילו הן ראויות. (כולן טמאות כאילו ראויות לראות, דאמרן: דם מבינייהו נפק!)
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת (של מציאתה, הילכך מחזקינן האי דם בדידה, ואינך טהורות).
סבר לה כבר פדא, דאמר: כל שבעלה בחטאת - טהרותיה טמאות (אשה שנתעסקה בטהרות ופרשה וראתה דם כשיעור וסת, דלגבי בעלה בכי האי שיעורא
הוי בעלה בחטאת, דמחזקינן האי דם בשעת בעילה ודאי - הכא נמי מחזקינן ליה בודאי
בשעת עסיקתה בהנך טהרות, וטהרות טמאות ודאי, ושורפין, ואינו כשאר מעת לעת לתלות);
בעלה באשם תלוי (אם לאחר שפירשה מן הטהרות שהתה כדי
שתרד מן המטה ותדיח פניה, דאי לגבי בעלה בכי האי שיעורא הוי בעלה באשם תלוי: דספק
דם הוה בשעת ביאה ספק בתר הכי, הכי נמי ספק הוא אי הוה דם בשעת טהרות או לאו) -
טהרותיה תלויות; בעלה פטור (כגון שהתה יותר מכן, דלגבי בעלה
פטור: דאפילו אשם תלוי ליכא, דמחזקינן להאי דם לאחר ביאה) - (הכא נמי) טהרותיה טהורות (ולית ליה לבר פדא טומאה מעת לעת,
כשמאי, דאמר 'דיין שעתן'; או בארבע נשים שאמרו דיין שעתן); ורבי
אושעיא אמר: אפילו בעלה בחטאת - טהרותיה תלויות. (ומתניתין
נמי, דקתני 'היא טמאה וכולן טהורות' - אלמא ודאי בדידה מחזקינן דמטהרינן להנך,
אלמא כבר פדא הוא: דמשוי לטהרות טומאה ודאית היכא דבדקה שיעור וסת, ולא כרבי
אושעיא, דאמר: אפילו בעלה בחטאת - טהרותיה תלויות, ואפילו כשיעור וסת לית ליה
טומאה ודאית.)
בשלמא התם (גבי בעילה כי ראתה כשיעור וסת,
אמרינן בשעת ביאה הוה דם, והאי דלא אתא עד השתא) - אימר שמש
עכביה לדם, אבל הכא (גבי טהרות), אם איתא
דהוי דם (בשעת טהרות) מאן עכביה (הלכך ודאי טומאה ליכא, אלא גזרת
מעת לעת מדרבנן)?
אמר רבי ירמיה: משל דרבי אושעיא (דאמר
'שמש מעכב את הדם') למה הדבר דומה? - לילד וזקן שהיו מהלכין בדרך: כל זמן
שהיו בדרך - ילד שוהא לבא (הולך בנחת וממתין לזקן);
נכנסו לעיר (ונפרדו זה לצד ביתו וזה לצד ביתו) (אז) ילד ממהר לבא.
ואמר אביי: משל דרבי אושעיא למה הדבר דומה? - לאדם שנותן
אצבע בעין: כל זמן שאצבע בעין - דמעה שוהא לבא; נטל האצבע - דמעה ממהרת לבא.
ותולות זו בזו:
תנו רבנן: 'כיצד
תולות זו בזו?
עוברה ושאינה
עוברה - תולה עוברה בשאינה עוברה; מניקה ושאינה מניקה - תולה מניקה בשאינה מניקה;
זקנה ושאינה זקנה - תולה זקנה בשאינה זקנה (עוברה
דמיה מסולקין וכן מניקה וזקנה);
בתולה (האי בתולה = בתולת דמים שלא ראתה מימיה; ואפילו היא
נשואה קרי לה בתולה להכי, כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף
ח:)) ושאינה בתולה - תולה בתולה בשאינה
בתולה;
היו שתיהן
עוברות, שתיהן מניקות, שתיהן זקנות, שתיהן בתולות - זו היא ששנינו 'לא היו ראויות
לראות רואין
(נדה סא,א)
כאילו הן ראויות (לראות,
ושתיהן טמאות: דמכל מקום דם מבינייהו נפיק)'.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה,
אפילו באמצע משפט - כך:
(תענית
ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף
אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם
לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at the address at www.oocities.org/yeshol