דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף סב
(נדה סא,ב)
משנה:
שבעה סמנין מעבירין על הכתם (שאין
הדם בטל עד שיעבירו כולן עליו): 1)רוק
תפל (לקמן מפרש שלא טעם כלום כל אותו היום קודם לכן, והיינו 'תפל': בלא טעם) 2)ומי גריסין (מפרש לקמן) 3)ומי רגלים 4)ונתר 5)ובורית
(נדה סב,א)
המשך המשנה
6)קמוניא 7)ואשלג (קמוניא ואשלג מפרש בגמרא);
הטבילו (קודם שהעבירן עליו)
ועשה על גביו טהרות, העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר - הרי זה צבע (דאי הוה דם - הוה עבר): הטהרות טהורות, ואינו צריך להטביל;
עבר או שדיהה (נשתנה מאדמימותו) - הרי זה
כתם, והטהרות טמאות וצריך להטביל;
איזהו 'רוק תפל'? - כל שלא טעם כלום;
'מי גריסין' = לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש (שנחלק האוכל מן הקליפה – לועסה לגריסת הפול, ומעבירו על הכתם);
'מי רגלים' – שהחמיצו;
וצריך לכסכס (לשפשף) שלש פעמים (בין שתי ידיו כדרך כיבוס בגדים: שכופל צדו עם צדו ומשפשף ומוליך ומביא) לכל
אחד ואחד;
העבירן שלא כסדרן (כדרך ששנויין כאן), או
שהעביר שבעה סמנין כאחת - לא עשה ולא כלום (לא לבדוק ולא לבטל).
גמרא:
תנא: 'נתר אלכסנדרית ולא נתר אנטפטרית.'
בורית:
אמר רב יהודה: זה 'אהלא'.
והתניא [תוספתא שביעית פ"ה מ"ד]: 'הבורית
והאהל'?
אלא מאי 'בורית'? - כבריתא (גפרית).
ורמינהי [דומה לתוספתא שביעית פ"ה
מ"ד]: 'הוסיפו עליהן (לענין שביעית) הלביצין
והלעונין הבורית והאהל', ואי בורית = כבריתא, מי אית ליה
שביעית? והתנן: 'זה הכלל: כל שיש לו עיקר (שורש
שממנו חי) -
יש לו שביעית, וכל שאין לו עיקר - אין לו שביעית' (וגפרית - קרקע בעלמא הוא)?
אלא מאי 'בורית'? – אהלא;
והתניא 'הבורית והאהל'?
תרי גווני אהלא.
קמוניא:
אמר רב יהודה: שלוף דוץ [מין
אדמת חמר - סונצינו].
ואשלג:
אמר שמואל: שאלתינהו לנחותי ימא, ואמרו: 'אשלגא' שמיה,
ומשתכח ביני נקבי מרגניתא, ומפקי לה ברמצא דפרזלא [מפיקים
מין הפנינים במסמר מברזל – סונצינו; נראה לי לפרש ברמץ של ברזל, כלומר: שורפים את
הצדפים או את המרגליות הירודות – את הטובות מוכרים – והאפר מכיל אשלגן; שהרי אשלגן
מופק ממי ים, ויתכן שצדפים של מרגליות מרכזות בגופן את האשלגן].
הטבילו ועשה [על גביו טהרות, העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר - הרי זה
צבע: הטהרות טהורות, ואינו צריך להטביל]:
תנו רבנן: 'העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, צפון (שַׂבו"ן בלע"ז) ועבר - טהרותיו טמאות'.
'צפון' צבע נמי מעבר [ואם
כן מה הראיה שהיה כאן דם]!?
אלא 'העביר עליו ששה סמנין ולא עבר, העביר עליו
צפון ועבר - טהרותיו טמאות': שאם העביר שביעי מתחילה שמא עבר.
תניא אידך: 'העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, שנאן ועבר
טהרותיו טהורות' (דאם איתא דדם הוא - בהעברה קמייתא
הוה עבר).
אמר רבי זירא: לא שנו אלא הטהרות שנעשו בין תכבוסת (העברת סממנין) ראשונה לשניה, אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה -
טהרותיו טמאות, שהרי הקפיד עליו (כשחזר והעבירן - גילה דעתו שמקפיד
עליו בספק דם) ועבר (על ידי העברה זו ונעשה בו מעשה דם,
שכן דרך דם לעבור על ידי שבעה הסממנים)!
(נדה סב,ב)
אמר ליה רבי אבא לרב אשי: מידי בקפידא תליא מילתא (בתמיה)? (כיון דטהרות שבינתיים טהורות, אלמא
לאו דם הוא - אחרונות משום קפידא אמאי טמאות?)
אמר ליה: אִין, דתניא: 'רבי חייא אומר: דם הנדה ודאי (כגון נדה שקנחה בסדין דם אף על גב דודאי דם הוא) - מעביר
עליו שבעה סמנין ומבטלו' (ואפילו
לא עבר הרי הוא בטל, וטהור הוא הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת הסמנין, מדאזל
לה חזותא),
ואמאי? הא דם נדה הוא? אלמא בקפידא תליא מילתא - הכא נמי בקפידא תליא מילתא.
תנן התם [כלים פ"ט מ"ה]: 'חרסין
שנשתמש בהן זב שבלעו משקין (כגון עביט של מי רגלים של זב ושל
זבה)
ונפלו לאויר התנור והוסק התנור - התנור טמא שסוף משקה לצאת (כלומר: דרך משקה לצאת על ידי ליבון החרס, וכיון שהיו חרסין אלו בתנור בשעת
היסקו - יצאו המשקין ונטמא תנור מאוירו)';
אמר ריש לקיש: לא שנו (הא
דקתני 'הוסק – אִין, לא הוסק - לא') אלא משקין קלים (דכל זמן שהן נבלעין בחרסין - אין מטמאין את אויר התנור אלא משקין קלין שאינן
אב הטומאה, כגון: דמעת עינו, ודם מגפתו, או מי רגלים דטמא מת או טמא שרץ:
דאפילו כשהוסק ויצאו והיו הן ממש באויר התנור - לא טמאוהו אלא מדרבנן, דאין משקה
מטמא כלי חוץ ממשקה אב הטומאה), אבל משקין חמורין (כגון: מי רגלים של זב ושל זבה: שריבה בהן הכתוב מעיינות לטמא אדם וכלים) -
טמא (התנור) אף על פי שלא הוסק התנור (כיון
דיכולין לצאת על ידי היסק - לאו 'טומאה בלועה' היא, ומטמאה);
רבי יוחנן אמר: אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין, אם
הוסק התנור – אִין, אי לא – לא (דהוה ליה טומאה בלועה בחרסין,
וטומאה בלועה לא מטמיא, כדאמר ב'בהמה המקשה' (חולין
עא.)).
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: 'הטבילו ועשה על גביו
טהרות והעביר עליו שבעה סמנין ולא עבר - הרי זה צבע, וטהרותיו טהורות, ואין צריך
להטביל' (אי אמרת בשלמא 'בלוע שאינו יכול לצאת אלא על ידי הדחק
– טהור', משום הכי תלינן לקולא ואמרינן 'צבע הוא וטהור': משום דאי נמי דם הוא,
כיון דנבלע כל כך דאין הסממנין יכולין להעבירו ואף פי שיכול לצאת על ידי צפון –
טהור; אלא לדידך, דאמרת 'הואיל ויכולין לצאת על ידי היסק כי לא יצאו נמי טמאין',
הכא היכי תלינן לקולא לאכול תרומה תלויה, דדלמא דם הוא)!?
אמר ליה: הנח לכתמים, דרבנן (דעיקר
תחילת גזרתן אינה אלא מדרבנן, הילכך מקילינן דמדאורייתא עד שתראה בבשרה).
תוספות
ד"ה הנח לכתמים דרבנן. מיהו כיון דרגילות לבא כתם מגופה - לא מקילינן אי לאו
משום דאיכא למתלי בצבע, כדפירש במתניתין;
ולא
דמי לדם תבוסה דלקמן, דמקילינן, משום דהוי מדרבנן;
אי
נמי כדי לטהר אפילו למפרע נקט 'הרי זה צבע',
או
שמא מתחלה שלא נתייבש כל כך היה יכול לצאת.
והתני רבי חייא 'דם הנדה ודאי מעביר עליו שבעה סמנין
ומבטלו' (והא הכא דודאי דם הוא - מטהרינן ליה משום דנבלע כל כך
ואף על פי שיכול לצאת על ידי צפון)?
אמר ליה: רבי לא שנה (אמר
לו:זו אינה משנה, ומשובשת היא, הואיל ורבי לא שנאה במשנתינו שסידר את המשנה),
רבי חייא (תלמידו) מנא ליה?
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש 'רביעית דם שנבלע בבית (רביעית דם של מת מטמא באהל) - הבית טמא (כלי הבית באהל - טמאין)'
ואמרי לה 'הבית טהור', ולא
פליגי: הא בכלים דמעיקרא (שהיו שם קודם שנבלעה – טמאים:
שנטמאו באהל), הא בכלים דבסוף (שבאו לבית לאחר שנבלע הדם בקרקע –
טהורים, דתו לא מטמיא);
נבלעה בכסות: אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם – טמאה, ואם
לאו – טהורה (ואף על גב דרביעית שלמה נבלעת בו)' (אלמא בלוע שאינו יכול לצאת להדיא אלא על ידי הדחק, כי הכא: דע"י צפון
נפקא כולה, וקתני 'טהורה')!?
אמר רב כהנא: מקולי רביעיות שנו כאן: שאני דם תבוסה,
דרבנן (האי רביעית דמקילין בה - לא בבאה ממש מן המת, אלא ברביעית דם תבוסה, שהוא
ספק, ואפילו לא נבלעה - אין לה טומאה ודאית, כדתניא בפרק בתרא (לקמן
דף עא.): 'איזהו דם תבוסה? - הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו
ובמותו ספק יצא רובו מחיים ספק יצא רובו לאחר מיתה', וטמא).
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן [אהלות
פ"ג מ"ב]: 'כל הבלוע שאינו יכול לצאת - טהור' הא יכול לצאת
טמא, ואף על גבי דלא נפיק!?
אמר רב פפא: כל היכא דאין יכול לצאת ולא הקפיד עליו -
דברי הכל טהור; יכול לצאת והקפיד עליו - דברי הכל טמא; כי פליגי דיכול לצאת ולא
הקפיד עליו: מר [ריש לקיש] סבר כיון
דיכול לצאת אף על גב דלא הקפיד עליו (והנך חרסין, אף על גב דלא קפיד בהו
להוציא כל מה שבתוכן - טמאין כל זמן שלא יצא, הואיל ויכול לצאת על ידי היסק),
ומר [רבי יוחנן] סבר אף על
גב דיכול לצאת
(נדה סג,א)
אם הקפיד עליו – אִין (והא
דקתני 'אם יכול לצאת - טמא' - כשהקפיד), אי לא – לא.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה,
אפילו באמצע משפט - כך:
(תענית
ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף
אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם
לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at the address at www.oocities.org/yeshol