דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
נדה דף סד
(נדה סג,ב)
משנה:
היתה למודה להיות רואה יום ט"ו [לאחר טבילתה – נדה לט,א] ושינתה להיות רואה ליום עשרים
- זה וזה אסורין; שינתה פעמים ליום עשרים - זהה וזה אסורין; שינתה שלש פעמים ליום
עשרים - הותר ט"ו וקבעה לה יום עשרים, שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש
פעמים, ואינה מטהרת מן הוסת (דאסורה כל ימי וסתה שמא תראה) עד
שתעקר ממנה שלש פעמים.
(נדה סד,א)
גמרא:
איתמר: ראתה יום חמשה עשר לחדש זה, ויום ט"ז לחדש
זה, ויום שבעה עשר לחדש זה:
רב אמר: קבעה לה וסת לדילוג (ואסורה
ליום י"ח לחדש רביעי, וליום י"ט בחדש חמישי, וכן לעולם);
ושמואל אמר: עד שתשלש בדילוג (ויום
ט"ו אינו מן המנין, שהוא תחלת ראייתה, ואין שם דילוג).
נימא רב ושמואל בפלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל
קמיפלגי, דתניא [תוספתא שבת פ"טז מ"ה]: 'ניסת
לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא - דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר:
לשלישי תנשא, לרביעי לא תנשא'?
לא! דכולי עלמא כרבן שמעון בן גמליאל, והכא בהא קמיפלגי:
רב סבר חמשה עשר ממנינא, ושמואל סבר: כיון דלאו בדילוג חזיתיה - לאו ממנינא הוא.
איתיביה: ' היתה
למודה להיות רואה יום ט"ו, ושינתה ליום ששה עשר - זה וזה אסורין (כלומר: כשיגיע ט"ו וי"ו עוד תאסר); שינתה ליום שבעה עשר - הותר ששה עשר (מכאן
ואילך שלא קבעתו אלא פעם אחת הלכך בפעם אחת הוא נעקר) ונאסר חמשה עשר ושבעה עשר; שינתה ליום שמונה עשר - הותרו כולן (ט"ו - שהרי עקרתו שלשה פעמים; וט"ז וי"ז - בחדא זימנא
מיעקר), ואין אסור אלא משמונה עשר ואילך (ואפילו י"ח הבא לא יאסר אלא יום טוב, כדקתני 'משמונה עשר ואילך':
שהרי שילשה בדילוג וקבעה לה וסת לדילוג)' - קשיא (גירסת
רש"י: תיובתא) לרב (דהא קתני 'שינתה לשבעה עשר נאסר
ט"ו וי"ו', ולא קתני 'מי"ז ואילך' ואף על גב דדילגה תרי זימני,
אלמא ראייה קמייתא לאו ממנינא)!
אמר לך רב: למודה שאני (כיון
דוסתה קבוע לט"ו - שדינן ראייה של ט"ו עם ראיות שעברו עליה, שהרי בזמנה
ראתה, והיכי הוה מצינן למימנייה עם הני דדילוג?: וכי אמינא אנא - היכא דראיית
ט"ו שהיתה תחלת ראייתה, או שלא היה לה וסת קודם לכן, או שהיה לה וסת ליום
עשרים).
ודקארי לה מאי קארי לה (הא
ודאי, היכי מצי לאקשויי מלמודה)?
'למודה' אצטריכא ליה (קסלקא
דעתא הוא הדין לשאינה למודה: בעינן תלתא זימני דילוג, והאי דנקט 'למודה' - לאו
משום עקירת וסת דילוג, למידק דלמודה - הוא דבעי שתשלש בדילוג, אלא משום עקירת וסת
ראשון, דקתני 'חזרה ושינתה לי"ז הותר ט"ז ונאסר ט"ו וי"ז' -
ואף על גב דעקרתיה לט"ו תרי זימני): מהו דתימא 'כיון דלמודה ועקרתיה
בתרי זימני (אמינא כיון דלמודה הואי בט"ו ועקרתיה תרי זימני)
עקרה ליה (תו לא הדרה, ותשתרי לט"ו הבא)' -
קא משמע לן (דאין וסת קבוע נעקר בפחות משלש פעמים).
מיתיבי [תוספתא נדה פ"ט מ"ג]: 'ראתה יום עשרים ואחד בחדש זה, יום עשרים ושנים
בחדש זה, יום עשרים ושלשה בחדש זה - קבעה לה וסת; סירגה (מיום
כ"ב) ליום עשרים וארבעה - לא קבעה לה וסת (שאין דילוג זה דומה לראשון: דראשון יום אחד וזה שני ימים כאחד)'; (קתני מיהא קבעה לה וסת בשלש ראיות, וראשונה בכלל -) תיובתא
דשמואל!
אמר לך שמואל: הכא במאי עסקינן? - כגון דרגילה למחזי ביום
עשרים, ושינתה ליום עשרים ואחד (דאיכא דילוג תלת זימני);
דיקא נמי דשבקינן 'ליום עשרים' ונקט 'ליום עשרים ואחד' (דיקא
נמי מדשבקינן ליום עשרים, דהוה ליה למיתני 'ראתה ביום עשרים בחדש זה, ויום עשרים
ואחד בחדש זה, ויום עשרים ושנים בחדש זה', שכן דרך לשון תנאים לשנות כלל ולשון
קצרה) -
שמע מינה.
[## דיקא נמי שלא נאמר
בתחילה 'היתה למודה לראות יום עשרים ואחד', אלא 'ראתה' – במקרה.]
שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה [שלש פעמים]:
אמר רב פפא: לא אמרן (דאין
קובעת עד שתקבענו שלש פעמים) אלא למקבעה (דתהוי דיה שעתה ולא יעקר בפחות
משלש [פעמים]),
אבל למיחש לה בחדא זימנא – חיישא (שאם ראתה ביום ט"ו פעם אחת -
חוששת לט"ו הבא, ולא תשמש).
מאי קא משמע לן?: תנינא : 'היתה למודה להיות רואה יום
חמשה עשר ושינתה ליום עשרים - זה וזה אסורין'!?
אי מהתם הוה אמינא: 'הני מילי היכא דקיימא בתוך ימי נדתה (היכא דקאים ליה אותו יום ששינתה בו בתוך ימים שראויה להיות בהן נדה, כי
מתניתין, שהיא למודה להיות רואה ביום ט"ו לטבילתה שהוא כ"ב לראייתה,
וכדאוקימנא ב'בנות כותים' (לעיל לט.)
ושינתה ליום עשרים לטבילה שהן עשרים ושבע לראייה, דכי הדר מטי יום ט"ו
לטבילתה - קיימא לה בימים הראויים לנדה, שהרי שלמו לאחר טבילה י"א שבין נדה
לנדה ונכנסה ארבעה ימים בימים הראויים לנדות), אבל היכא
דלא קיימא בתוך ימי נדתה (אבל היכא דקאי בתוך ימי זיבתה,
כגון שהיתה למודה לראות ליום חמשה עשר לטבילתה, והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב, כגון
ליום עשירי לטבילה) אימא לא (אימא לא תיחוש לה, דכי מטיא טבילתה
אחריתי ותטבול ויגיע יום עשרים - לא תאסר לשמש, דהא קיימא לן בפרק רביעי לעיל (דף
לט.) 'כל אחד עשר בחזקת טהרה', שאינה מוחזקת רואה, הלכך
משום חדא זימנא לא תיחוש לה, דאקראי בעלמא הוה) - קא משמע
לן.
ואינה מטהרת מן הוסת [עד שתעקר ממנה שלש פעמים]:
אמר רב פפא: לא אמרן אלא דקבעתיה תלתא זימני, דצריכי תלתא
זימני למעקריה, אבל תרי זימני בחדא זימנא מיעקר.
מאי קא משמע לן?: תנינא: 'אין האשה קובעת לה וסת עד
שתקבענה שלש פעמים [ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלש פעמים]' (ומדתנא להו גבי הדדי - משמע דלא בעי עקירה שלש פעמים אלא למי שנקבע שלש
פעמים)?
מהו דתימא 'חדא לחד (חדא
עקירה לחד קביעות), תרי לתרתי, ותלתא לתלתא' - קא משמע לן (דאפילו קבעתיה תרי זימני מיעקרא בחד זימנא).
תניא כותיה דרב פפא (דאפילו
קבעתיה תרי זימני מיעקר בחד זימנא): 'היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושינתה ליום שלשים - זה וזה אסורין; הגיע
יום עשרים ולא ראתה - מותרת לשמש עד יום שלשים (כל
ימים שבינתים מותרים) וחוששת ליום
שלשים; הגיע יום שלשים וראתה, הגיע יום עשרים ולא ראתה, והגיע יום שלשים ולא ראתה,
והגיע יום עשרים וראתה - הותר יום שלשים (העתיד
לבא, דהא איעקר מינה, ואף על גב דקבעתיה תרי זימני - מיעקר בחד זימנא)
(נדה סד,ב)
ונאסר יום
עשרים (הבא, שהרי למודה בעשרים ולא עקרתו אלא שני פעמים, שהרי
עקירה האחרונה של עשרים האחרונה שלא ראתה שאחר השלשים שניים - לאו עקירה היא, שהרי
לא שינתה ליום שלשים השלישיים, ולא ראתה עד יום עשרים לחדש כווסתה), מפני שאורח בזמנו בא (זה שחזר לשוב יום עשרים - בזמנו הראשון בא).'
משנה:
נשים בבתוליהם כגפנים: יש גפן שיינה אדום, ויש גפן שיינה
שחור, ויש גפן שיינה מרובה, ויש גפן שיינה מועט;
רבי יהודה אומר: כל גפן יש בה יין (כל
אשה יש לה בתולים ודמים), ושאין בה יין - הרי זו דורקטי (הרי זה דור קטוע; וכיון שאין להן
דמים מרובים - אין בניהן מרובין).
גמרא:
תנא: דור קטוע.
תני רבי חייא: כשם שהשאור יפה לעיסה - כך דמים יפין
לאשה.
תנא משום רבי מאיר: כל אשה שדמיה מרובין - בניה
מרובין.
הדרן עלך האשה
-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
נדה
פרק עשירי תינוקת
(נדה סד,ב)
משנה:
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת:
בית שמאי אומרים: נותנין לה ארבע לילות (לשמש, ואפילו רואה - אמרינן 'דם בתולים הוא');
ובית הלל אומרים: עד שתחיה המכה (מפרש
בגמרא).
הגיע זמנה לראות (ולא ראתה) וניסת:
בית שמאי אומרים: נותנין לה לילה הראשון;
ובית הלל אומרים: עד מוצאי שבת (והיא
ניסת ברביעי), ארבע לילות;
ראתה ועודה בבית אביה:
בית שמאי אומרים: נותנין לה בעילת מצוה;
ובית הלל אומרים: כל הלילה כולה.
גמרא:
אמר רב נחמן בר יצחק: (בבית
אביה אמרו בית הלל: הואיל ולא הגיע זמנה לראות נותנין לה עד שתחיה המכה)
ואפילו ראתה; ממאי? - מדקא מפליג בסיפא בין ראתה בין בשלא ראתה (בהגיע זמנה קתני חילוק בין ראתה ללא ראתה), מכלל דרישא
לא שנא הכי ולא שנא הכי.
תניא נמי הכי: 'בית הלל אומרים: עד שתחיה המכה, בין
ראתה בין לא ראתה.'
עד שתחיה המכה:
עד כמה?
אמר רב יהודה אמר רב: כל זמן שנוחרת (לקמן מפרש).
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: נחירה זו - איני יודע מה
היא, אלא כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה מחמת תשמיש (שרואה
מחמת תשמיש).
נחירה דקאמר רב - היכי דמי?
אמר רב שמואל בר רב יצחק: לדידי מפרשא לי מיניה דרב:
עומדת ורואה יושבת ואינה רואה - בידוע שלא חיתה המכה; על גבי קרקע ורואה, על גבי
כרים וכסתות ואינה רואה - בידוע שלא חיתה המכה; על גבי כולם ורואה, על גבי כולם
ואינה רואה - בידוע שחיתה המכה.
הגיע זמנה [וניסת: בית שמאי אומרים: נותנין לה לילה הראשון; ובית
הלל אומרים: עד מוצאי שבת, ארבע לילות]:
איתמר: שימשה בימים: רב אמר: לא הפסידה לילות, ולוי אמר:
הפסידה לילות:
רב אמר לא הפסידה לילות: 'עד מוצאי שבת' תנן (ביום ובלילה)!
ולוי אמר: הפסידה לילות; מאי 'ארבע לילות' דקתני?
= ארבעה עונות.
ולרב, למה לי למיתנא 'ארבע לילות'?
אורח ארעא קא משמע לן, דדרכה דביאה בלילות.
וללוי ליתני 'ארבע לילות', 'עד מוצאי שבת'
למה לי?
הא קא משמע לן: דשרי למבעל לכתחלה בשבת (אף על פי שלא בעל עדיין כי אם שתי בעילות ופתח דחוק), כדשמואל,
דאמר שמואל: פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואף על פי שמשיר צרורות.
איתמר: בעל ולא מצא דם, וחזר ובעל (בתוך
ארבע לילות) ומצא דם: רבי חנינא אמר טמאה (דדם
נדה הוא),
ורבי אסי אמר טהורה:
רבי חנינא אמר טמאה: דאם איתא דהוה דם בתולים - מעיקרא
הוי אתי!
ורבי אסי אמר: טהורה, דילמא אתרמי ליה כדשמואל, דאמר
שמואל: "יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם".
ואידך?
שאני שמואל, דרב גובריה.
אמר רב: 'בוגרת - נותנין לה לילה הראשון'; [לפי הר"ן עד כאן דברי רב.]
[מסבירה הגמרא]
והני מילי שלא ראתה, אבל ראתה - אין לה אלא בעילת מצוה ותו לא (ואפילו לבית הלל, דאמרי 'בהגיע זמנה לראות – ארבעה]' - הני מילי נערה: דמשיגיעו ימי הנעורים הוי זמנה, אבל בוגרת - לילה
הראשון ותו לא).
מיתיבי: 'מעשה ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך י"ב
חדש (שבעל לילה הראשון והלך בדרך מיד, ושהה שלשה חדשים וחזר ובעל ומצא דם, וכן
פעם שניה, ושלישית, ובא לפני רבי [לשאול אם נחשבת רואה מחמת תשתמיש], ואמר: דם בתולים הוא); היכי דמי? אילימא דיהיב לה כולהו
בימי קטנות,
(נדה סה,א)
'עד שתחיה המכה' תנן (וארבע
לילות לקטנה מאי עבידתייהו)!? אלא דיהיב לה כולהו בימי נערוּת? נערוּת י"ב חדש
מי איכא? והא אמר שמואל 'אין בין נערוּת לבגרוּת אלא ששה חדשים בלבד'? וכי תימא
בציר מהכי הוא דליכא, הא טפי איכא - הא 'בלבד' קאמר! אלא דיהיב לה שתים בימי קטנות
ושתים בימי נערוּת? הא בעא מיניה רב חיננא בר שלמיא מרב: 'הגיע זמנה לראות תחת בעלה מהו? אמר ליה:
כל בעילות שאתה בועל אינן אלא אחת (ושלש בעי למיתב לה לבד שתים דקטנות),
והשאר משלימין לארבע לילות'! אלא דיהיב לה אחת בימי קטנות ושתים בימי נערוּת ואחת
בימי בגרוּת? אי אמרת בשלמא בוגרת בעלמא (שניסת לאחר שבגרה)
יהבינן לה טפי (מלילה אחת: דאית לה שתי לילות - משום הכי יהיב להך
משבגרה לילה אחת שלמה ואף על גב דנבעלה קודם לכן) כי היכי
דאהני קטנוּת בימי נערוּת למבצר לה חדא (דכי היכי דאהני בעילות קטנות למבצר
חדא מארבע לילות הניתנות לנערה, דהא אמרינן 'כל בעילות שבעל אינן אלא אחת', הא
לילה אחת מיהא מבצרי: דתו לא יהבינן לה ארבע אלא שלש), אהני נמי נערוּת
לבגרוּת למבצר לה חדא (מלילות דבגרוּת, ותו לא; הלכך להך
בוגרת שנבעלה קודם לכן יהבינן מיהא לילה אחת מהשתים); אלא אי
אמרת בוגרת דעלמא לא יהבינן לה טפי (אלא אי אמרת בוגרת לילה הראשון ותו
לא), לא
ליתב לה אלא בעילת מצוה ותו לא (אמאי יהיב לה להך אחת בימי בגרוּת?
אם כן בעילות דקודם לכן מאי אהנו? חדא בעילה הוא דבעי למיתב לה בימי בגרוּת, ולא
כל הלילה)?
לעולם דיהיב לה אחת בימי קטנות ושלש בימי נערוּת (וליכא הכא בגרוּת כלל); (ודקשיא
לך: הא לא משכחת שלש עונות של שלשה חדשים בימי נערוּת -) מי סברת כל
תלתא ירחי חדא עונה? כל תרי ירחי חדא עונה.
מנימין סקסנאה הוה שקיל ואזיל לאתריה דשמואל; סבר למעבד
עובדא כוותיה דרב (בוגרת כל לילה הראשון)
אפילו ראתה, אמר: לא פליג רב בין ראתה בין לא ראתה.
קדים שכיב באורחא, קרי שמואל עליה דרב (משלי
יב,יא) לא יאונה לצדיק כל און [ורשעים מלאו רע] (שלא נכשל זה בדבריו).
אמר רב
חיננא בר שלמיא משמיה דרב: כיון שנתקו שניו של אדם (זִקנה) -
נתמעטו מזונותיו (קשין לבא), שנאמר (עמוס
ד,ו) גם אני נתתי לכם נקיון שנים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם
[ולא
שבתם עדי נאם ה'].
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה נא להודיע
לישעיהו הכהן הולנדר, ביאליק 27 פתח תקוה 49351, טלפון 93450996 03
או לכתובת הנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה,
אפילו באמצע משפט - כך:
(תענית
ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר
– להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes become
visible when the cursor rests on the number of the footnote.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at the address at www.oocities.org/yeshol