דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ברכות דף יט
(ברכות יח,ב)
ואף רבי יונתן הדר ביה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי
יונתן: 'מנין למתים שמספרים זה עם זה?
שנאמר (במיתת משה כתיב) (דברים
לד,ד) ויאמר
ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך
ושמה לא תעבר]; מאי 'לאמר'? - אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך
אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב: שבועה שנשבעתי לכם - כבר קיימתיה לבניכם!' -
(ברכות יט,א)
ואי סלקא דעתא דלא ידעי (אין
מבינין כלום אלא צערא דגופא), כי אמר להו מאי הוי!?
אלא מאי, דידעי? למה ליה למימר להו לאחזוקי ליה טיבותא
למשה?
אמר רבי יצחק: כל המספר (בגנותו
של מת)
אחרי המת (אחר מיתתו) - כאלו מספר אחרי האבן: איכא דאמרי
דלא ידעי, ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו.
איני! והא אמר רב פפא: חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל,
ונפל קניא מטללא (קנה גדול וכבד נפל מן הגג)
ובזעא לארנקא דמוחיה (כיס שהמוח מונח בו).
שאני צורבא מרבנן: דקודשא בריך הוא תבע ביקריה.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים
- נופל בגיהנם, שנאמר (תהלים קכה,ה) והמטים עקלקלותם יוליכם
ה' את פועלי האון שלום על ישראל: (לעיל
מיניה [פסוק ד] כתיב: הטיבה ה' לטובים וסמיך ליה והמטים
עקלקלותם [כלומר] והמכריעים את חובותם יותר
על זכיותם להטותם לכף חובה יוליכם ה' את פועלי האון לגיהנם)
אפילו בשעה ששלום על ישראל - יוליכם
ה' את פועלי האון.
תנא דבי רבי ישמעאל: 'אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה
בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה'.
'שמא'? סלקא דעתך? אלא 'ודאי עשה תשובה';
והני מילי בדברים שבגופו, אבל בממונא - עד דמהדר למריה.
ואמר רבי יהושע בן לוי: בכ"ד מקומות בית דין מנדים
על כבוד הרב, וכולן שנינו במשנתנו. (השתא משמע: מצינו שנדו חכמים בני
אדם בכ"ד מקומות לכבוד הרב, לפי שלא נשאו כבוד לרבם.)
אמר ליה רבי אלעזר: היכא?
אמר ליה: לכי תשכח.
נפק, דק ואשכח תלת: המזלזל בנטילת ידים, והמספר אחר מטתן
של תלמידי חכמים, והמגיס דעתו כלפי מעלה.
המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים מאי היא?
דתנן: 'הוא (עקביא בן מהללאל) היה אומר [במסכת
עדיות פ"ה מ"ו]:
אין משקין (אם קינא לה בעלה ונסתרה) לא את הגיורת (ד'בני
ישראל' אמור בפרשה (במדבר ה,יב:
דבר אל בני ישראלואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו...) - פרט לאשת גר ועבד משוחרר) ולא
את המשוחררת, וחכמים אומרים משקין; ואמרו לו מעשה בכרכמית (כך שמה, או על שם מקומה)
שפחה משוחררת בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון, ואמר להם: דוגמא השקוה (על שהיו דומים להם - הם השקוה, שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב,
כדאמרינן בגיטין בפרק 'הנזקין' (דף נז:)) – ונדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו';
והמזלזל בנטילת ידים מאי היא?
דתניא: 'אמר רבי
יהודה (רבי יהודה פליג אדלעיל, דקתני שנדו את עקביא): חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה,
שאין עזרה ננעלת (עזרה ננעלת בפרק חמישי דפסחים (דף
סד:): שהיו שערי העזרה ננעלים כששוחטין פסחים של כל כת
וכת, שהפסח נשחט בשלש כתות) על כל אדם
בישראל בחכמה ובטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל (כלומר:
כשהיתה ננעלת עליהם, והיינו כשנתמלאה פה לפה - לא היה בכולם אדם חשוב בחכמה ויראת
חטא כעקביא), אלא את מי
נדו? - את אלעזר בן חנוך שפקפק (זילזל) בנטילת ידים (והיינו נמי לכבוד הרב: שעבר על פי
הגוזרים על הידים), וכשמת שלחו
בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו, ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו - בית דין סוקלין
את ארונו.'
המגיס דעתו כלפי מעלה מאי היא?
דתנן [תענית פ,ג מ"ח]: 'שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה
להתנדות (לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים: "לא כך
שאלתי" כמה פעמים, וכבוד המקום - כבוד הרב הוא) ואלמלא חוני אתה (שיצא שמך בגדולה ובחשיבות) - גוזרני עליך נדוי, אבל מה אעשה
שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא לפני אביו (מתחטא - לשון 'חוטא': נקל בלבו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאותו) ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר (משלי
כג,כה) ישמח
אביך ואמך ותגל יולדתך'.
ותו ליכא? והא איכא, דתני רב יוסף [תוספתא
ביצה פ"ב מ"יא]: 'תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין (צלויים כשהן שלמין, ותולין כרעיהן וקרסוליהן וקרביהם סביבותן בשפוד; ועל
שם כך קורהו 'מקולס' שהוא לשון מזויין, כדמתרגם וכובע
נחושת על ראשו (שמואל א יז,ה) 'וקולסא דנחשא') בלילי פסחים (זכר לפסח שצולהו שלם, שנאמר בו על כרעיו ועל קרבו (שמות
יב,ט), כלומר: עם כרעיו ועם קרבו); שלח ליה שמעון בן שטח: אלמלא תודוס אתה - גוזרני עליך נדוי (והיינו נמי לכבוד הרב: שאסרו חכמים את הדבר), שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ (לפי
שהוא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ: שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח)'!?
במשנתנו קאמרינן, והא - ברייתא היא.
ובמתניתין ליכא? והא איכא הא, דתנן [כלים פ"ה
מ"י]: (תנור של חרס שהוא עשוי ככלי ומטלטל
ותחלת ברייתו מן הטיט ומצרפו בכבשן כשאר קדרות ואם נטמא הצריכו הכתוב נתיצה, ואם
נתצו בענין זה:) 'חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא (שחתכו סביב סביב כחוליות עגולות וחזר וחיברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא), רבי אליעזר מטהר (עולמית: שאינו עוד ככלי חרס שלא נשרף
בכבשן) וחכמים מטמאים, וזהו תנורו של עכנאי.'
מאי 'עכנאי'?
אמר רב יהודה אמר שמואל: מלמד שהקיפוהו הלכות כעכנאי זה (כנחש זה שכורך עצמו בעגולה), וטמאוהו; ותניא: 'אותו היום הביאו כל טהרות (שנעשו בתנור זה או שנגעו באוירו)
שטיהר רבי אליעזר ושרפום לפניו, ולבסוף ברכוהו (לפי
שהרבה מאד לחלוק בדבר זה, כדאמרינן בבבא מציעא בפרק 'הזהב' (דף נט:))'.
אפילו הכי - נדוי במתניתין לא תנן (הא
דברכוהו - בברייתא הוא דתני לה); אלא בכ"ד מקומות היכא משכחת
לה?
רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא (כל מקום שראה במתניתין שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה, או אחד מן
החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו – אומר: ראוי היה כאן נדוי), ורבי אלעזר
לא מדמה מילתא למילתא.
נושאי המטה וחלופיהן:
תנו רבנן: 'אין מוציאין את המת (לקברו)
סמוך לקרית שמע (לפי שמתבטלין מן הקריאה),
ואם התחילו - אין מפסיקין.'
איני! והא רב יוסף - אפקוהו סמוך לקרית שמע!?
אדם חשוב שאני.
שלפני המטה ושלאחר המטה:
תנו רבנן: 'העוסקים
בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהם - נשמטין אחד אחד וקורין; אין המת מוטל לפניהם (שהמת בבית אחר, והם מספידין אותו כאן; ויש מפרשין שנתון לצד אחר) הן יושבין וקורין - והוא (האבל) יושב ודומם;
הם עומדים ומתפללין - והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר: "רבון העולמים!
הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף; יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור
פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים".'
אמר אביי: לא מבעי ליה לאינש למימר הכי ("לא נפרעת ממני", דמשמע: הפרע!), דאמר רבי
שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי: 'לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן; ואמר רב
יוסף: מאי קראה? - שנאמר (ישעיהו א,ט) [לולי ה' צבאות הותיר לנו
שריד] כמעט כסדום היינו [לעמרה דמינו], מאי אהדר
להו נביא [בפסוק הבא מיד]? - שמעו
דבר ה' קציני סדום [האזינו תורת אלקינו עם עמרה]:
קברו את המת וחזרו [אם יכולין להתחיל ולגמור עד
שלא יגיעו [האבלים] לשורה– יתחילו, ואם לאו - לא
יתחילו]:
אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה – אִין, אבל פרק אחד או
פסוק אחד – לא; ורמינהו: 'קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו
פרק אחד או פסוק אחד...'
הכי נמי קאמר: 'אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק
אחד או אפילו פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה – יתחילו, ואם לאו - לא יתחילו'.
(ברכות יט,ב)
העומדים בשורה [הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים]:
תנו רבנן: 'שורה
הרואה פנימה (את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית,
והאבל יושב שם) פטורה,
ושאינה רואה פנימה חייבת; רבי יהודה אומר: הבאים מחמת האבל פטורין, מחמת עצמן (ולא מחמת כבוד: שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע) חייבין.'
אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו
בשוק; מאי טעמא? (משלי כא,ל) אין חכמה ואין תבונה
ואין עצה לנגד ה' (אין חכמה חשובה נגד ה'): כל מקום שיש חלול השם - אין חולקין כבוד
לרב.
מתיבי: 'קברו את
המת וחזרו ולפניהם בשתי דרכים: אחת טהורה ואחת טמאה (שיש
בה קבר); בא בטהורה (האבל) - באין עמו
בטהורה; בא בטמאה - באין עמו בטמאה, משום כבודו' – אמאי?
לימא 'אין חכמה ואין תבונה לנגד ה''?
תרגמה רבי אבא (דלא מטמא אלא) בבית הפרס (והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים
שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות והדורס עליהן מסיטן, ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא
ולא באהל), דרבנן
(וכיון דמדרבנן הוא דאסור - רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל),
דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס (לפניו) והולך
(שאם היה שם עצם – יראנו; דאי דאורייתא הוא - לא הוינן מזלזלינן ביה כולי
האי: למיסמך אנפיחה; והך בדיקה - לעושה פסח אישתרי, ולא לאוכלי תרומה, כדאמרינן
ב'חומר בקדש' (חגיגה דף כה:)), ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב:
בית הפרס שנדש (ברגלים) – טהור.
תא שמע, דאמר רבי אלעזר בר צדוק: 'מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים (מארון
לארון) לקראת מלכי ישראל (לקראת מלכי ישראל הרי לכבוד הבריות - עוברים על [ל]נפש לא יטמא (ויקרא כא), דהא רבי אלעזר בר צדוק
- כהן הוה, כדאמרינן בבכורות (דף לו.)), ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי עכו"ם,
שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם'; אמאי?
לימא 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה''?
כדרבא, דאמר רבא: דבר תורה (הלכה
למשה מסיני): אהל, כל שיש בו חלל טפח - חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח
- אינו חוצץ בפני הטומאה (דנקראת 'טומאה רצוצה', ובוקעת
ועולה),
ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא
גזרו בהו רבנן.
תא שמע: 'גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה'
(קסלקא דעתא כל לא תעשה קאמר) – ואמאי? לימא 'אין
חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה''?
תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא: בלאו דלא תסור [דברים
יז,יא:
על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר
יגידו לך ימין ושמאל].
אחיכו עליה: לאו דלא תסור דאורייתא היא (אינהו סבור דאפילו אמרו לו דבר תורה והוא עומד בפני הכבוד יעבור עליו, והא
האי נמי דאורייתא הוא)!?
אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא - לא תחיכו עליה; כל
מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן (והכי
קאמר להו: דבר שהוא מדברי סופרים - נדחה מפני כבוד הבריות, וקרי ליה 'לא תעשה'
משום דכתיב 'לא תסור'; ודקא קשיא לכו דאורייתא
הוא - רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות, כגון לטלטל
בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח (שבת דף פא:)
או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית - לא הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום (מנחות
דף לח.)).
תא שמע [ספרי
כי תצא פסקא רכה]: '(דברים כב, פסוק א: לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם
לאחיך ופסוק ד: לא תראה את חמור אחיך או
שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו) 'והתעלמת מהם' -
פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם; הא כיצד? - אם היה כהן והיא (האבדה) בבית
הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו (אין האבדה חשובה לפי כבודו להשיבה), או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו (שדמי בטול מלאכתו לרדוף אחריה יתרים על דמי האבדה ולא ירצו הבעלים להשיב
לו יותר ממה שמשיב להם ונמצא הוא מפסיד) -
לכך נאמר 'והתעלמת'; - אמאי?
לימא 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה''?
שאני התם, דכתיב 'והתעלמת מהם'!
וליגמר מינה (לגבי כלאים, דאמרן 'פושטן אפילו
בשוק')?
איסורא [כלאים] מממונא [אבדה] לא
ילפינן (ממונא קל מאיסורא).
תא שמע: '(בנזיר כתיב [במדבר
ו,ו] כל ימי הזירו לה' על נפש
מת לא יבא וסמיך ליה [פסוק ז] לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם [במתם כי נזר אלקיו על ראשו]
- דהא כולהו בכלל על נפש מת לא יבא היו, ולמה יצאו? לאביו
- פרט למת מצוה; לאמו
מה תלמוד לומר? משום מת מצוה לא איצטריך, דמ'לאביו' נפקא, ודרשי ליה בספרי [נשא פסקא כו]: ללמוד שאם היה נזיר זה כהן - דהוו עליה שתי קדושות, אף הוא: לאמו - הוא דלא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה; לאחיו מה תלמוד לומר? הרי שהיה כהן גדול
והוא נזיר - אף הוא לאחיו לא יטמא, אבל מטמא למת מצוה; ולאחותו מה תלמוד לומר? - אם אינו ענין לזה - תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו
ולמול את בנו שמטמא למת מצוה:) 'ולאחותו' מה תלמוד לומר? - הרי שהיה הולך
לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת (מקרוביו), יכול יחזור ויטמא (להם)? אמרת: לא
יטמא (הואיל ועונת שחיטת הפסח היא, וחלה עליו חובת הפסח שהוא
בכרת, אם יטמא בטל מלעשות פסח! ולמול את בנו נמי מצות כרת היא, ואית דאמרי ב'ערבי
פסחים' נמי קאמר: דמילת זכריו מעכב הפסח);
יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה? - תלמוד לומר: 'ולאחותו' - לאחותו
הוא דאינו מטמא,
(ברכות כ,א)
אבל מטמא הוא למת מצוה' (והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה); - אמאי? לימא 'אין
חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה''?
שאני התם, דכתיב 'ולאחותו';
וליגמר מינה?
שב ואל תעשה שאני. (דברים
רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה
ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו, כגון:
תקיעת שופר ולולב בשבת, וסדין בציצית,
ודכוותייהו טובא ביבמות (דף צ:); אבל מעקר בידים – לא;
והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש:
שהוא לובשו!
וטומאת גופי' שהותרה לכהן ולנזיר
ליטמא למת מצוה - דקא מעקר בידים - מפני כבוד הבריות, דלאו שב ואל תעשה הוא -
היינו טעמא דלא גמרינן מיניה: דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה,
דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה - לא על מת מצוה נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים;
אבל השבת אבדה, ופסח - לכל ישראל נאמר, ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות, ע"כ
היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו - תדחה המצוה; אבל כלאים - דבמעשה ידיו ידחה
- הזהיר באזהרתו.)
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol