דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM;
מקראה מלאה – בסוף הדף.
ברכות דף מד
(ברכות מד,א)
משנה:
הביאו לפניו מליח (כל דבר מלוח) תחלה ופת
עמו - מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו;
זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר
את הטפלה.
גמרא:
ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה?
אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי: באוכלי פירות
גנוסר שנו (פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת).
אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למיכל
פירות גנוסר, כי הוינן בי מאה - מנקטינן ליה לכל חד וחד עשרה עשרה, וכי הוינן בי
עשרה - מנקטינן ליה כל חד וחד מאה מאה, וכל מאה מינייהו הוה מחזיק להו צנא בר תלתא
סאוי, ואכיל להו, ומשתבע דלא טעים זיונא.
'זיונא' סלקא דעתא ('זיונא'
משמע מידי דבר אכילה)?
אלא אימא 'מזונא (דבר הסועד)'.
[דברי רבה בר בר חנה דומים לשאר גוזמאות של רבה בר בר חנה, ולמרות שיש שמפרשים
אותם בצורה זו או אחרת, ובין המפרשים הגאון מוילנא, הסבר פשוט אין להם. הפירוש
המילולי: כאשר היינו הולכים אחרי רבי יוחנן לאכול פירות גינוסר, אם היינו הולכים
מאה – הביא כל אחד עשר יחידות, כך שבסך הכל היו אלף יחידות, ואם היינו הולכים עשרה
היינו מביאים כל אחד מאה יחידות, גם כן בסך הכל אלף יחידות, וכל מאה היה מחזיק סל
של שלש סאים, ורבי יוחנן אכל את הפירות ונשבע שלא טעם מזון. אולי ניתן לומר שכוונת
דברי רבה בר בר חנה היא לומר כמה קלים פירות גנוסר לעיכול, שלא מרגישים כבדות כמו
לאחר אכילה מרובה.]
רבי אבהו אכיל עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה (שהזבוב מחליק ממצחו; מתוך צהלת פנים - בשרו מחליק).
ורב אמי ורב אסי הוו אכלי עד דנתור מזייהו [נשרו שערותיהם];
רבי שמעון בן לקיש הוה אכיל עד דמריד (דעתו מטרפת), ואמר להו רבי יוחנן לדבי נשיאה, והוה משדר ליה רבי
יהודה נשיאה באלושי (אוכלוסי בני אדם)
אבתריה ומייתי ליה לביתיה. [נראה שרש לקיש השתכר
מפירות גנוסר, והיה צורך להביא אותו לביתו, כמו שכור.]
כי אתא רב דימי, אמר: עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר
המלך, שהיו מוציאים ממנה ששים רבוא ספלי טרית (ספלים
מלאים חתיכות דג חתוך שקורים טונינ"א) לקוצצי תאנים (למאכל
פועלים שקוצצים תאנים) מערב שבת לערב שבת (והיו
מרובים עד שכל אלו צריכין להם למאכל).
כי אתא רבין, אמר: אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך,
שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות משלש בריכות (קובייא"ש
בלע"ז) בחדש (שלש פעמים בחדש מורידים ממנו כך).
כי אתא רבי יצחק, אמר: עיר אחת היתה בארץ ישראל,
ו'גופנית' שמה, שהיו בה שמנים זוגות אחים כהנים נשואים לשמנים זוגות אחיות כהנות (שנים שנים אחים היו כולם וכן נשותיהם);
ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו בר מבנתיה דרב
חסדא דהוו נסיבן לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא, ואף על גב דאינהי הוו כהנתא -
אינהו לא הוו כהני.
אמר רב: כל סעודה שאין בה מלח - אינה סעודה;
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל סעודה שאין בה
שריף (תבשיל לח שיש בו מרק כמו 'שורפה חיה') - אינה
סעודה.
משנה:
אכל ענבים ותאנים ורמונים - מברך אחריהם שלש ברכות, דברי
רבן גמליאל; (רבן גמליאל לטעמיה, דאמר לעיל בפירקין (דף לז.) 'כל
שהוא משבעת המינים - מברך אחריו שלש ברכות;)
וחכמים אומרים: ברכה אחת <מעין שלש>;
רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק (של
ירק)
והוא מזונו (שסמך עליו למזון) - מברך עליו
שלש ברכות.
השותה מים לצמאו - מברך "שהכל נהיה בדברו";
רבי טרפון אומר: "בורא נפשות רבות וחסרונן (צרכי ספוקן)".
גמרא:
מאי טעמא דרבן גמליאל?
דכתיב (דברים ח,ח) ארץ
חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, וכתיב [הפסוק
הבא: דברים ח,ט] ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם [לא תחסר כל בה
ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת] וכתיב (הפסוק
הבא: דברים ח,י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך [על הארץ הטבה
אשר נתן לך] ('וברכת' - אכולהו קאי, ובההוא קרא שלש' ברכות רמיזי, כדאמרינן בפרק 'שלשה שאכלו'
(דף מח:)).
ורבנן?
'ארץ [אשר לא במסכנות]'
הפסיק הענין (ולא קאי 'וברכת' אלא אלחם דסמיך ליה).
ורבן גמליאל נמי ארץ הפסיק הענין?
ההוא (הפסקה) מבעי ליה
למעוטי הכוסס את החטה (לפרושי: חטה דכתיב בקרא קמא - אתא
ולמעוטי שאם כססה כמות שהיא - אין זו בכלל ברכה אלא אם כן עשאה לחם).
אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא: כל שהוא מחמשת
המינין (חמשת המינים - כולם מין דגן: חטין, ושעורין, וכוסמין, ושבולת שועל,
ושיפון; כוסמין = מין חטה; שבולת שועל ושיפון = מין שעורה), בתחלה מברך
עליו "בורא מיני מזונות" (אם עשאו תבשיל),
ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי: כל שהוא משבעת
המינין (משאר שבעת המינים האמורים בפסוק ואינו מין דגן), בתחלה מברך
"בורא פרי העץ" ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
אמר ליה אביי לרב דימי: מאי ניהו "ברכה אחת מעין
שלש"?
אמר ליה: אפירי דעץ – "על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת
השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה ('ועל ארץ חמדה טובה ורחבה'
אתרוייהו קאי כולה עד סופה) שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה; רחם ה'
אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך ותבנה ירושלים עיר קדשך
במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בה כי אתה טוב ומטיב לכל..."; דחמשת המינין
– "על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה כו'; וחותם "על הארץ ועל
המחיה".
מיחתם במאי חתים?
כי אתא רב דימי אמר: רב חתים בראש חודש "ברוך מקדש
ישראל וראשי חדשים" (אף על גב דדמיא לתרתי).
הכא מאי (מי מחתמינן בתרתי כהאי גוונא, כגון
'על הארץ ועל הפירות', ולא הויא חתימה בשתים ממש, כדמפרש לה בפרק 'שלשה שאכלו' (דף
מט.))?
רב חסדא אמר: "על הארץ ועל פירותיה", ורבי
יוחנן אמר "על הארץ ועל הפירות".
אמר רב עמרם: ולא פליגי: הא לן והא להו (רב חסדא מבבל, ובבבל חתמי "על הארץ ועל פירותיה" ורבי יוחנן
מארץ ישראל והתם חתמי "על הפירות").
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אינהו אכלי ואנן מברכין ("על פירותיה" אארץ ישראל לחודה קאי, ואנן לא אכלינן
מינייהו ומברכים עלייהו)?
אלא איפוך: רב חסדא אמר "על הארץ ועל הפירות",
רבי יוחנן אמר "על הארץ ועל פירותיה".
(ברכות מד,ב)
אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא ועל מיני
קופרא (כל מיני בשר), בתחלה מברך "שהכל" ולבסוף "בורא נפשות
רבות" וכו', אבל ירקא – לא (ירקא לא צריך לברוכי אחריה).
ורבי יצחק אמר: אפילו ירקא, אבל מיא – לא;
ורב פפא אמר: אפילו מיא.
מר זוטרא עביד כרב יצחק בר אבדימי, ורב שימי בר אשי עביד
כרבי יצחק, וסימנך: חד כתרי ותרי כחד (מר זוטרא שהוזכר כאן יחיד בלא שם
אביו - עביד כרב יצחק בר אבדימי, שהוזכר בשמו ובשם אביו).
אמר רב אשי: אנא, זמנא דכי מדכרנן - עבידנא ככולהו (אף כרב פפא): תנן (משנה היא במסכת נדה [פ"ו
מ"י]): 'כל שטעון ברכה לאחריו - טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה
לפניו - ואין טעון ברכה לאחריו' בשלמא לרב יצחק בר אבדימי, לאפוקי ירקא (וכל שכן מיא); לרבי יצחק - לאפוקי מיא; אלא לרב פפא לאפוקי מאי?
לאפוקי מצות (אין מברכין כשמסלקין תפילין וציצית
ואחר תקיעת שופר ולולב).
ולבני מערבא דבתר דמסלקי תפילייהו מברכי "אקב"ו
לשמור חקיו" לאפוקי מאי?
לאפוקי ריחני.
אמר רבי ינאי אמר רב: כל שהוא כביצה - ביצה טובה ממנו.( אין לך מין מאכל שיעור כביצה שלא תהא ביצה טובה לגוף ממנו)!
כי אתא רבין - אמר: טבא ביעתא מגולגלתא (צלויה לחה ורכה ששורפין אותה - טובה) משיתא קייסי
(מדות מחזיקות לוג) סולתא.
כי אתא רב דימי – אמר: טבא ביעתא מגולגלתא משיתא, מטויתא (צלויה קשה - טובה) מארבע (קייסי), מבושלתא (במים) - (עלה אמר רבי ינאי) 'כל
שהוא כביצה ביצה טובה הימנו' - לבר מבשרא.
רע"א אפילו אכל שלק [והוא מזונו - מברך עליו שלש
ברכות]:
ומי איכא מידי דהוה שלק מזוני?
אמר רב אשי: בקלח של כרוב שנו (שהוא
מזון דתניא לקמן 'כרוב למזון').
תנו רבנן:
'טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים;
כרישין (כרתי) -
קשין לשינים ויפין לבני מעים; כל ירק חי – מוריק (נוטל
תואר הפָּנים), וכל קטן (שלא גדל כל צרכו; ולקמן מפרש כמה כל צרכו) – מקטין, וכל נפש (דבר חי הנאכל שלם, כגון דגים קטנים
שגדלו כל צרכן) - משיב את
הנפש, וכל קרוב לנפש (האוכל מן הבהמה במקום חיות שלה;
ולקמן מפרש לה) - משיב את
הנפש; כרוב למזון, ותרדין לרפואה; אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו (אוי לכרס האוכל לפת)'.
אמר מר 'טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים'; מאי תקנתיה?
נלעסיה ונשדייה (כוססו ומשליכו).
'כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים', מאי
תקנתיה?
לשלקינהו (בקדרה הרבה שלא יצטרך לכוססו
בשיניו)
ונבלעינהו.
'כל ירק חי – מוריק'; אמר רבי יצחק: בסעודה ראשונה
של אחר הקזה;
ואמר רבי יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות (שאינו זמן סעודה) - אסור לספר הימנו; מאי טעמא? - משום ריחא; ואמר רבי
יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות (והריח
קשה לבני אדם המספרים עמו קודם אכילה שהגוף ריקן).
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי; אייתו קמייהו ירק חי
קודם ארבע שעות; אמימר ורב אשי אכול, ומר זוטרא לא אכל.
אמרו ליה: מאי דעתיך, דאמר רבי יצחק 'כל האוכל ירק קודם
ארבע שעות אסור לספר הימנו משום ריחא'? והא אנן דקא אכלינן וקא משתעית בהדן?
אמר להו: אנא - כאידך דרבי יצחק סבירא לי, דאמר רבי יצחק:
אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות (אבל אסור לספר - לא סבירא לי).
'כל קטן מקטין' - אמר רב חסדא: אפילו גדיא בר זוזא
(כלומר: שמן וטוב ששוה זוז); ולא אמרן אלא דלית ביה רבעא (שלא גדל עד רביעית שלו, כגון טלה רביעית של איל, גדי כדי רביעית של שעיר
גדול, וכן כל דבר), אבל אית ביה רבעא - לית לן בה.
'כל נפש משיב נפש'; אמר רב פפא: אפילו גילדני דבי
גילי (דגים קטנים מאד ומצויין בין הקנים באגם, ואין דרכן לגדל יותר; אבל דג קטן
ממין דג גדול ולא גדל רובע - זה הוא 'קטן מקטין').
'כל הקרוב לנפש משיב את הנפש' - אמר רב אחא בר
יעקב: עונקא (צואר, מקום בית השחיטה, וסמוך ללב ולמעים).
אמר ליה רבא לשמעיה: כי מייתית לי אומצא דבישרא - טרח
ואייתי לי מהיכא דמקרב לבי ברוך (למקום שברכו שם על השחיטה).
'כרוב למזון ותרדין לרפואה'; כרוב, למזון אִין
ולרפואה לא? והא תניא 'ששה דברים מרפאין את
החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב, ותרדין, ומי סיסין (תבשיל של פוליאו"ל [סוג של נענע]),
דבש, וקיבה, והרת (ולדיר"א שהולד נוצר בו), ויותרת הכבד (טרפשא דכבדא, שקורין אייבר"ש [סרעפת])'?
אלא אימא 'כרוב אף למזון'.
'אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו'; איני! והא אמר
ליה רבא לשמעיה: כי חזית לפתא בשוקא - לא תימא לי "במאי כרכת ריפתא?"! [כי אפשר לאכול לפת!]
אמר אביי: מבלי בשר (היא
קשה, אבל כשמבשלה עם בשר שָמֵן - מתיש כחה); ורבא אמר: מבלי יין (כשאין שותה אחריה יין).
איתמר: רב אמר מבלי בשר, ושמואל אמר מבלי עצים (שאינו שולקה הרבה), ורבי יוחנן אמר מבלי יין.
אמר ליה רבא לרב פפא: סודני (בעל
שכר תמרים; ורב פפא - מוכר שכר היה, כדאמר ב'איזהו נשך' (דף סה.): 'טרשא דרב פפא שכראי לא פסיד, ואמר רב פפא: אי לאו דרמאי - שכרא לא
איעתרי (פסחים קיג.); והוא נקרא 'סודני',
כדאמרינן 'תמרי בחלוזך לבי סודנא רהוט' (שם))! אנן תברינן
לה בבשרא וחמרא; אתון - דלא נפיש לכו חמרא (ששותי שכר אתם) -
במאי תבריתו לה (לכחו של לפת)?
אמר ליה: בציבי!
כי הא: דביתהו דרב פפא, בתר דמבשלא לה - תברא לה בתמנן
אופי פרסייתא (בקעיות של עצים גדולות היתה שורפת תחת קדרת הלפת).
תנו רבנן: 'דג קטן מליח - פְּעָמִים שהוא ממית (ואלו הן): בשבעה (ביום שבעה ימים למליחתו),
בשבעה עשר (או ביום שבעה עשר), ובעשרים
ושבעה (או ביום שבעה ועשרים)', ואמרי לה
בעשרים ושלשה, ולא אמרן אלא במטוי ולא מטוי [שאינו
צלוי לגמרי], אבל מטוי שפיר - לית לן בה; ודלא מטוי שפיר לא אמרן אלא
דלא שתה בתריה שכרא, אבל שתה בתריה שכרא - לית לן בה.
והשותה מים לצמאו [מברך "שהכל נהיה בדברו"; רבי טרפון אומר:
"בורא נפשות רבות וחסרונן"]:
לאפוקי מאי?
אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן
(ברכות מה,א)
דחנקתיה אומצא [ושתה להוריד את מה
שמחניק אותו, שאינו צריך לברך, כי אינו שותה לשם המים אלא להשתחרר].
רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן:
אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, ואמרי לה לרב יוסף: הלכתא
מאי?
אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר (היאך
נוהגים; וכבר נהגו לברך בתחלה "שהכל", ולבסוף "בורא נפשות רבות
וחסרונן על כל מה שברא").
הדרן עלך כיצד מברכין
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי ב-yeshol@barak-online.net
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים -
אותיות
10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם
קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות
באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol