דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ברכות דף נ
(ברכות מט,ב)
גמרא:
אמר שמואל: לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל (אף על פי שבארבעה הוא רשאי לומר לשלשה "ברכו", טוב לו שיאמר
"נברך" ואל יוציא עצמו מכלל המברכים).
תנן: 'בשלשה והוא - אומר "ברכו"' (אלמא הכי עדיף, כלומר: רבים אתם, ואפילו איני עמכם)?
אימא
(ברכות נ,א)
'אף "ברכו"' (שפיר
דמי),
ומכל מקום "נברך" עדיף (ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים),
דאמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב: תנינא (סיעתא לשמואל): [ברכות
פ"ז מ"ד] 'ששה (אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן
אלו לעצמן ואלו לעצמן) נחלקין (רשאין
הן, שהרי יש זימון כאן וכאן), עד עשרה (כלומר:
וכן שבעה וכן שמונה לשתי חבורות, וכן תשעה לשתי חבורות או לשלשה, עד עשרה; אבל אם
היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם, ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה - אין נחלקין, עד שיהיו
שם עשרים)';
אי אמרת בשלמא "נברך" עדיף, משום הכי נחלקין, אלא אי אמרת
"ברכו" עדיף, אמאי (ששה) נחלקין (אם ירצו? הא מעיקרא יכולין לומר "ברכו" והשתא תו לא אמרי)?
אלא לאו שמע מינה ('אף "ברכו"' קאמר
מתניתין)
"נברך" עדיף (וכיון דמתניין 'אף
"ברכו"' קאמר, מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים, וסייעתא
דשמואל)?
שמע מינה.
תניא נמי הכי (דמתניתין – 'אף "ברכו"'
קאמר): 'בין שאמר "ברכו" בין שאמר
"נברך" - אין תופסין אותו על כך; והנקדנין (דווקנין) תופסין אותו על כך (על שהוציא עצמו מן הכלל),
ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו; כיצד? - רבי אומר: "ובטובו" - הרי זה תלמיד חכם;
"ומטובו"
הרי זה בור (שממעט בתגמוליו של מקום, דמשמע דבר
מועט כדי חיים)'.
אמר ליה אביי לרב דימי: והכתיב (שמואל ב
ז,כט) [ועתה הואל וברך
את בית עבדך להיות לעולם לפניך כי אתה ד' ה' דברת]
ומברכתך יברך בית עבדך לעולם?
בשאלה שאני (שהשואל שואל כעני על פתח, שאינו
מרים ראש לשאול שאלה גדולה).
בשאלה נמי, הכתיב (תהלים פא,יא)
[אנכי
ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים] הרחב פיך (לשאול
כל תאותך)
ואמלאהו?
ההוא - בדברי תורה כתיב.
תניא: 'רבי אומר: "בטובו חיינו" הרי זה
תלמיד חכם; "חיים" - הרי זה בור (דהוציא
עצמו מן הכלל).'
נהרבלאי מתני איפכא (חיים
עדיף: שכולל את כל באי עולם), ולית הלכתא כנהרבלאי.
אמר רבי יוחנן: "נברך שאכלנו משלו" - הרי זה
תלמיד חכם ("משלו" משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו);
"למי שאכלנו משלו" - הרי זה בור ("למי שאכלנו משלו" משמע
מרובים הן, זה זן את זה, וזה זן את זה, ולפי דבריו - מברך את בעל הבית).
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: והא אמרינן "למי
שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו"?
אמר ליה: התם מוכחא מילתא (דבמעשה
נסים ליכא למימר מרובין): מאן עביד ניסי? - קודשא בריך הוא.
אמר רבי יוחנן: "ברוך שאכלנו משלו" - הרי זה
תלמיד חכם; "על המזון שאכלנו" (ולא קתני "משלו") -
הרי זה בור.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לא אמרן אלא בשלשה, דליכא שם
שמים, אבל בעשרה דאיכא שם שמים - מוכחא מילתא, כדתנן: 'כענין שהוא מברך - כך
עונין אחריו "ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון
שאכלנו"'.
אחד עשרה ואחד עשרה רבוא:
הא גופא קשיא: אמרת 'אחד עשרה ואחד עשרה רבוא', אלמא כי
הדדי נינהו, והדר קתני 'במאה אומר... באלף אומר... ברבוא אומר...'?
אמר רב יוסף: לא קשיא: הא רבי יוסי הגלילי, הא רבי עקיבא,
דתנן: 'רבי יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הם מברכין, שנאמר (תהלים
סח,כז) במקהלות ברכו אלהים [ה' ממקור ישראל]'.
אמר רבי עקיבא: מה מצינו בבית הכנסת [אחד מרובים ואחד
מועטים - אומר "ברכו את ה'"; רבי ישמעאל אומר" "ברכו את ה'
המבורך"]:
ורבי עקיבא, האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא [מכיתא בשלח
מסכת דשירה פרשה א]: 'היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן
אמרו שירה על הים? שנאמר (תהלים סח,כז)
במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל';
ואידך?
(עוברים -) מ'מקור'
נפקא (ואנן – מ'מקהלות'
דרשינן).
אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא (בברכת
המזון: דאחד עשרה, ואחד עשרה רבוא).
רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא; קם רב חמא
וקא מהדר אבי מאה; אמר ליה רבינא: לא צריכת, הכי אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא.
אמר רבא: כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא, מברכינן שלשה שלשה
(ריש גלותא מאריך בסעודתו ואנן כל שלשה ושלשה שגמרו סעודתן - מזמנין בקול
נמוך, ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא, ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם). (ולקמן פריך: וניפקו בברכה דריש גלותא?)
וליברכו עשרה עשרה?
(אם היו מזמנין עשרה עשרה, היה צריך
המברך להגביה קולו) שמע ריש גלותא ואיקפד (וישמע
ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא אף על גב דמפקי נפשייהו מידי
זמון של הזכרת השם, וכי הדר מזמן ריש גלותא - בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה,
כדאמר רבה תוספאה דאין זמון למפרע - אפילו הכי ניחא להו בהכי, משום דאוושי כולי
עלמא: שהיו שם מסובין רבים, ואין קול המברך נשמע).
וניפקו בברכתא דריש גלותא?
איידי דאוושו כולי עלמא - לא שמעי.
אמר רבה תוספאה: הני שלשה דכרכי רפתא בהדי הדדי וקדים חד
מינייהו ובריך לדעתיה (לעצמו בלא זימון),
אינון נפקין בזמון דידיה, איהו לא נפיק בזמון דידהו, לפי שאין זמון למפרע (משבירך, וידי זמון לא יצא).
רבי ישמעאל אומר [ברכו את ה' המבורך]:
רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גיבר, קם קרא בספרא
ואמר "ברכו את ה'", ואשתיק ולא אמר "המבורך". אוושו כולי
עלמא "ברכו את ה'
המבורך".
אמר רבא: פתיא (כלי חרס, כדאמר (עבודה
זרה לג:) 'הני פתיותא דבי מכסי') אוכמא בהדי
פלוגתא למה לך (טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל, שאף רבי עקיבא מודה דכי
אמר "המבורך" טפי עדיף, אלא שאין צריך)? ועוד, הא
נהוג עלמא כרבי ישמעאל!
משנה:
שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק (דאיתחייבו
להו בזמון), וכן ארבעה (אין השלשה מזמנין והיחיד יחלק מהם,
דאיהו נמי איקבע בחובת זמון) וכן חמשה; ששה נחלקין (כדי
זמון לכאן וכדי זמון לכאן), עד עשרה, ועשרה אין נחלקין (דאיתחייבו
להו בזמון הזכרת השם) עד (שיהא) עשרים (ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות);
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד: בזמן שמקצתן רואין אלו
את אלו - הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו - אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן;
אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים - דברי רבי אליעזר;
וחכמים אומרים: מברכין.
גמרא:
מאי קא משמע לן?: תנינא חדא זימנא: 'שלשה שאכלו כאחת
חייבין לזמן'!?
הא קא משמע לן, כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל: שלשה שישבו
לאכול כאחת ועדיין לא אכלו - אינן רשאין ליחלק.
לישנא אחרינא: אמר רבי אבא אמר שמואל: הכי קתני: שלשה
שישבו לאכול כאחת, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו - אינן רשאין ליחלק;
אי נמי כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא: שלשה שבאו משלש
חבורות - אינן רשאין ליחלק. (וכדמסיים רב חסדא:) אמר
רב חסדא: והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם (שלשה
בני אדם בכל חבורה, ונתחייבו אלו בזמון, ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה לחבורה
אחת - חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק, שכבר הוקבעו ואפילו לא אכלו אלו השלשה
משנצטרפו יחד: שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים).
אמר רבא:
(ברכות נ,ב)
ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך (חבורות
שפרשו אלו מהן) ואזמון עלייהו בדוכתייהו (כגון
אם היו ארבעה בכל חבורה, ונשאר בכל אחת כדי זימון, והפורשים הללו היו צריכים לצאת
לשוק קודם שגמרו החבורות את סעודתם), אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו (כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון,
כדאמרינן לעיל: קורין לו ומזמנים עליו, וברכו החבורות, ואלו לא היו שם אלא כדי
"נברך" ו"ברוך הוא", ועכשיו הם באים לברך)- (לא מזמני, ד)פרח זימון
מינייהו (פרח מינייהו חובת זימון, ותו לא הדר עלייהו).
אמר רבא: מנא אמינא לה? – דתנן [כלים יח,ט]: 'מטה שנגנבה חציה או
שאבדה חציה או שחלקוה אחין או שותפין – טהורה; החזירוה - מקבלת טומאה מכאן ולהבא';
מכאן ולהבא – אִין, למפרע – לא; אלמא כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה (כיון
דפלגוה פקע שם מטה מינה, ושם טומאה – אף
על גב דהדר הדרוה והרי היא מטה - לא הדרה טומאתה); הכא נמי:
כיון דאזמון עלייהו - פרח זימון מינייהו (כיון דפקע שם שלשה מינייהו בהפרדם,
ושם זימון על ידי שזימנו הראשונים עליהם, אף על גב דהדרי לכלל שם שלשה - לא הדרי
לכלל זימון, אבל כי לא אזמון - לא פקע חובת זימון מהן אף לפי פרידתם).
ב' חבורות [שהיו אוכלות בבית אחד: בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו -
הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו - אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן]:
תנא: אם יש שמש ביניהם (שמשמש לשתיהם)- שמש מצרפן (אף על פי שאין אלו רואין את אלו, כגון יריעה פרוסה ביניהם).
אין מברכין על היין [עד שיתן לתוכו מים - דברי רבי
אליעזר; וחכמים אומרים: מברכין]:
תנו רבנן [תוספתא ברכות פ"ד מ"ג]: 'יין, עד שלא נתן לתוכו מים - אין מברכין עליו
"בורא פרי הגפן" (לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי
לשתיה בלא מים, הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה) אלא (הרי
הוא כענבים, וברכתו) "בורא
פרי העץ", ונוטלין ממנו לידים (דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרי); משנתן לתוכו מים (שם 'יין' עליו) - מברכין
עליו "בורא פרי הגפן", ואין נוטלין ממנו לידים (אין נוטלין אלא במים) - דברי רבי
אליעזר; וחכמים אומרים: בין כך ובין כך מברכין עליו "בורא פרי הגפן",
ואין נוטלין הימנו לידים';
(לשון אחר הכי גרסינו: יין, עד שלא
נתן לתוכו מים - מברכין עליו "בורא פרי העץ" ואין נוטלין הימנו לידים;
משנתן לתוכו מים - מברכין עליו "בורא פרי הגפן" ונוטלין הימנו לידים -
דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: בין כך ובין כך מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין
נוטלין ממנו לידים; וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין; כך מצאתי בהלכות גדולות אצל
קידוש והבדלה, ובדקתי בתוספתא ולא גרסינן בה הכי אלא כמו שהוא בספרים.)
כמאן אזלא הא דאמר שמואל 'עושה אדם כל צרכיו בפת'?
כמאן? כרבי אליעזר (דאמר
'נוטלין הימנו לידים', ולא חייש להפסד אוכלין).
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס
של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים.
מאי טעמא?
אמר רב אושעיא: בעינן מצוה מן המובחר
ורבנן, למאי חזי (לשתיה, דמברכין עליו ברכת היין)?
אמר רבי זירא: חזי לקורייטי (פיישו"ן
בלע"ז [משקה
לרפואה – אוצר לועזי רש"י], ובלשון חכמים: 'אנומלית'
ו'אלונתית').
תנו רבנן:
'ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס
מלא על הפת (שלא ישפך על הפת ותהא הפת בזויה),
ואין זורקין את הפת, ואין סומכין את הקערה בפת.'
אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי; אייתי
לקמייהו תמרי ורמוני; שקל מר זוטרא, פתק (זרק) לקמיה דרב
אשי דסתנא (אמינישטרישו"ן בלע"ז מנה של בשר מבושל);
אמר ליה: לא סבר לה מר להא דתניא 'אין זורקין את האוכלין'?
ההיא בפת תניא.
והתניא 'כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את
האוכלין'? אמר ליה: והתניא 'אף על פי שאין זורקין את הפת, אבל זורקין את
האוכלין'? - אלא לא קשיא: הא במידי דממאיס (שמתמעך
בזריקתו כגון תאנים שבשלו כל צרכם ותותים), הא במידי דלא ממאיס (רמון ואגוז וכל דבר קשה).
תנו רבנן: 'ממשיכין
יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה (משום סימן טוב, ואין כאן משום
בזיון והפסד לפי שמקבלים אותו בראש פי הצנור בכלי), וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה (שאין טיט בדרכים) אבל לא
בימות הגשמים, אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (שהרי אף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן).'
אמר רב יהודה: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה -
מסלקן לצד אחד ומברך.
תניא חדא 'בולען (בלא ברכה)', ותניא
אידך 'פולטן (ומברך וחוזר ואוכלן)', ותניא
אידך 'מסלקן'; לא קשיא: הא דתניא 'בולען' – במשקין (שאי
אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך, ולא לפולטם: שמפסידן); והא דתניא
'פולטן' - במידי דלא ממאיס (במה שנתנו בפיו ויכול לחזור
ולאוכלו),
והא דתניא 'מסלקן' - במידי דממאיס.
(ברכות נא,א)
במידי דלא ממאיס נמי (למה
לי פולטן?) לסלקינהו לצד אחד וליברך?
תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי
יוחנן: משום שנאמר (תהלים עא,ח) ימלא פי תהלתך [כל היום תפארתך].
בעו מיניה מרב חסדא: מי שאכל ושתה ולא ברך (לפניהם קאי, אברכת "המוציא" וברכת היין), מהו שיחזור
ויברך (לאחר אכילה ושתיה)?
אמר להו: מי שאכל שום וריחו נודף - יחזור ויאכל שום אחר
כדי שיהא ריחו נודף (כדי שיסריח יותר, כלומר: יוסיף על
סרחונו ויעשה ברכה לבטלה)?
אמר רבינא: הלכך (כיון דאם נזכר באמצע יכול לברך)
אפילו גמר סעודתו - יחזור ויברך, דתניא: 'טבל ועלה - אומר בעלייתו "ברוך
אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה"' (אלמא
אף על גב דטבל הויא ברכה).
ולא היא: התם מעיקרא גברא לא חזי (דרוב
טבילות משום קרי הם, ובעלי קריין אסורים בברכות: שהם דברי תורה, כדאמרינן בפרק 'מי
שמתו' (דף כ:), ודחוי מעיקרא לאו דחוי הוא, ולכי
מתקן - הדר מברך), הכא מעיקרא גברא חזי, (וכיון
דגמר – אידחי,) והואיל ואידחי – אידחי.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol