יום התיאטרון
הבינלאומי
בשבוע שעבר (27.3.2009) נחוג יום
התיאטרון הבינלאומי.
בכל שנה נבחר איש תיאטרון אחר
לשאת דברים לכבוד יום חשוב זה. בעבר היו אלה ארתור מילר,
לורנס אוליביה, פיטר ברוק, ווצלב
האוול, אריאן מנושקין. השנה זהו אוגוסטו בואל,
ולכבוד הוא לי, לומר עליו כמה מלים.
בואל הוא קודם כל מהפכן, ואחרי
זה הוא הביא את המהפכה גם לתוך התיאטרון. הוא חשב,
שאי-אפשר לעשות מהפכה, וברגע שנכנסים לתיאטרון, המהפכה נשארת בחוץ. לכן הוא כמובן
למד את ברכט, אבל לפי דעתו ברכט לא הלך מספיק רחוק.
עוד עליו. משהו קצר, שתרגמתי
בעבר:
סיכום שיטתו: http://www.drama.co.il/?p=67
כיוון שאין הרבה חומר בעברית על האיש היקר הזה, תרגמתי קטע קטן:
אוגוסטו בואל
[1976]
"קהל" - איזה עלבון
הקהל, הייצור
הפסיבי בה' הידיעה, הינו פחות מבן-אנוש. צו השעה הוא להחזיר לו את אנושיותו,
להחזיר לו את יכולת הפעולה. הוא צריך להיות סובייקט, פרוטגוניסט.
לכל טכניקות התיאטרון
העממי אותה מטרה: שחרור הקהל, שהתיאטרון רגיל להכתיב לו השקפות עולם ארוזות. מי
שעושה תיאטרון, הינו קשור במישרין או שלא במישרין במעמדות השליטים. התמונות
הארוזות הן תמונות השליטים. קהל התיאטרון העממי - העם - צריך לחדול להיות קרבן של
תמונות אלה.
הפואטיקה של אריסטו
היא פואטיקה של דיכוי: ההנחה הבסיסית היא של עולם קבוע, מושלם או בדרך למושלמות,
ולצופה מוצגים ערכיו של עולם זה בלבד. הצופים נותנים - על-ידי היותם פסיביים -
לדמויות רשות לחשוב עבורם ולפעול עבורם. על-ידי כך הם מִתנקים מאשמתם הטרגית -
מיכולתם לשנות את החברה. התיאטרון משיג קתרסיס מהרצון המהפכני. הפעולה בתיאטרון
הזה הוא תחליף לפעולה אמיתית.
הפואטיקה של ברכט היא
פואטיקה של העלאת מודעות: העולם מופיע כנתון לשינוי, והשינוי מתחיל בתיאטרון עצמו.
הצופה כבר לא נותן לאף דמות לחשוב במקומו, אבל הוא עדיין נותן להן רשות לפעול
במקומו. נצבר ניסיון ברמת המודעות, לא ברמת הפעולה.
הפעולה הדרמטית
ממחישה את הפעולה במציאות. תיאטרון הוא חזרה של המציאות.
הפואטיקה של המדוכאים
- לעומת זאת - הנה פואטיקה של שחרור. הצופה ללא נותן עוד רשות לאף דמות לא לפעול
במקומה ולא לחשוב במקומה. הצופה משתחרר: הוא חושב בעצמו והוא חושב בעצמו.
תיאטרון = פעולה!
אולי התיאטרון אינו המהפכה, אבל הוא מתַרגל את המהפכה.
אני שונא את האומן
כ"יצור נעלה" ומחפש למצוא בכל אדם את האומן. אני בז לתיאטרון סמכותי ועושה תיאטרון של
מדוכאים. תיאטרון לא כהסברה, לא כתורה מסיני. גם תיאטרון חינוכי הוא סמכותי, כי
הוא יוצא מנקודת ההנחה, שהאומן יודע יותר ויכול יותר מאשר הצופה. הוא קובע צורות
התנהגות, עלילה שלמה – מבלי לשאול את הצופה.
התיאטרון החינוכי
נובע מאותה תפיסת סובייקט-אובייקט: מורה-תלמיד, במה-קהל. משדר-קולט, פעיל-סביל,
חי-מת. כמו שהחינוך הדמוקרטי המודרני מחליף את הלימוד הישן של המאה ה-19, כך אנחנו
באים להחליף את התיאטרון החינוכי הישן דרך - נקרא לזה - תיאטרון לומד. שכולם ילמדו ביחד, צופים ושחקנים, אף אחד הוא
לא מעל השני: ללמוד ביחד, לגלות, להמציא, להחליט.
אחרי התנסות ארוכה,
מרובת שנים עם אנשים שונים בארצות שונות, תרבויות אחרות, בתנאים כאלה ואחרים אני
יודע, שהאמת היא לא בכיס הקטן שלי. יש לי רק כמה טכניקות, שיכולות לעזור, לי
ולצופים שלי, כדי לגלות את האמת - הטכניקות של תיאטרון המדוכאים:
1. תיאטרון-עיתון.
לתיאטרון-עיתון שימושים רבים ומגוונים. המטרה היא לחשוף, מה עומד מאחורי ידיעה זו
או אחרת.
2. תיאטרון
בלתי-נראה. תיאטרון רחוב, כאשר הקהל אינו יודע שהוא צופה בהצגה, אלא חושב שהוא עד
לאירוע אמיתי! [כמו: "עימות" בין שוטר לחסר בית, "אונס",
וכולי] השחקנים נעלמים, במקום נשארים כמה שחקנים שתולים, כדי לעורר ויכוח.
2. תיאטרון פורום.
הלהקה מכינה 4-5 סצנות מתוך הצגה, כאשר הקהל נדרש להציע את האפשרויות להמשך ההצגה.
תרגום: אורי שני
אני עצמי (מתרגם: אורי שני)
הייתי מעורב בכמה ניסיונות בתחום. הנה כמה קישורים :
www.oocities.org/shimfiramle/abed.htm
www.oocities.org/shimfiramle/oktober03.htm
http://www.oocities.org/shimfiramle/lud2005.htm
http://www.oocities.org/abumidian3/stavgermani2004
כמה קישורים נוספים בנושא:
http://www.tonisant.com/aitg/Boal_Techniques/
הערות, מענות וכולי: abumidian@riseup.net
גזענות יומיומית
קשור ולא קשור, הזמין אותנו יון בלוך
ראנד, לפאב "השוקת" ברמת-ישי. ידענו, שזו הזמנה לא תמימה. אז הנה הכתבה בגלי
צה"ל: www.mideastweb.org/nemashim/hashoket.mp3
המסר השנתי לכבוד יום התיאטרון הבינלאומי, ה-27 במרץ, באנגלית:
http://www.iti-worldwide.org/theatredaymessage.html
בערבית:
http://www.iti-worldwide.org/picts/wtd_boal_arabic_saudiarabia_2009.doc
מבחינתי, התמצית של המסר שלו היא:
"אם מביטים
מאחורי המסכה, אנחנו רואים מדכאים ומדוכאים, בכל חברה, בכל עם; אנחנו רואים עולם
אכזרי של אי-צדק ושל עוול. עלינו להמציא עולם אחר, כי אנחנו יודעים: עולם אחר
אפשרי!"
בשנת 2003 היה זה תנקרד דורסט, שנשא דברים. הנה קטע
מדבריו:
שוב ושוב אנו שואלים את עצמנו: האם התיאטרון תואם עדיין
את רוח הזמן? במשך אלפיים שנה שיקף התיאטרון את העולם, הבהיר את מצבו של האדם.
הטרגדיה הראתה את החיים כגזירת גורל, הקומדיה במקרים רבים גם. האדם היה מלא שגיות,
הוא טעה טעויות גורליות, התעמת עם תנאי חייו, היה תאב שלטון וחלש, ערמומי ותמים,
עליז שלא מדעת גוסס מאומנה. עכשיו אני שומע שאומרים, שחיינו לא נשקפים יותר דרך
אמצעי התיאטרון המקובלים. אי-אפשר יותר לספר סיפורים. במקום זאת טקסטים מסוגים
שונים, לא דיאלוגים, אלא הצהרות. לא דרמה. - באופק חיינו מופיע כבר מין אנושי חדש
שונה לחלוטין. יצורים, שניתנים לשיבוט לפי רצון ומטרה. האדם החדש הזה חסר השגיות,
אם יהיה, לא ייצטרך את התיאטרון, כפי אנו מכירים אותו.
העימותים, בםה הוא עוסק, יהיו לו בלתי-מובנים. אך אנחנו
לא מכירים את העתיד. אני חושב, שעלינו להתאמץ בכל הכוח והכשרון
שניתן לנו – ממי, איננו יודעים - , כדי להגן על חלומותינו הלא-הגיוניים ועל מאמצי
השווא שלנו, מפני העתיד הלא ידוע. האמצעים עשירים: התיאטרון הוא אומנות לא טהורה, בזה טמון כוחו
החיוני. בלי בושה הוא משתמש בכל דבר, העומד בדרכו. הוא בוגד שוב ושוב בעקרונותיו.
כמובן הוא פוזל לעבר אופנות הזמן, מנכס לעצמו תמונות ממדיה אחרים, מדבר לעתים לאט,
לעתים מהר, מגמגם, נאלם, נהיה מאולץ או בנלי, מתחמק מ-, הורס סיפורים ומספר בכל
זאת. אני בוטח בתיאטרון, שיתמלא בחיים שוב ושוב, כל עוד יירצו בני-אדם להראות את
עצמם ולהציג, איך הם ואיך הם לא ואיך הם היו אמורים להיות. כן, יחי!
יחי התיאטרון! התיאטרון הוא אחד ההמצאות הגדולות של האנושות, גדול כמו המצאת
הגלגל, כמו השליטה על האש.
תנקרד דורסט, לרגל יום התיאטרון
הבינלאומי החל ב- 27 במרס
תרגום: אורי שני