דיאלוג: Serge
Frydman
בימוי:
Patrice Leconte
- ספרי לנו, אדל!
-
טוב. כן.
-
את בת 22?
-
לא. רק בעוד חודשיים.
-
והפסקת ללמוד כדי להתחיל לעבוד.
-
נכון, הפסקתי, אבל לא בשביל לעבוד. הכרתי מישהו שרציתי להיות
איתו. בגלל זה הפסקתי ללמוד. בגלל זה הפסקתי ללמוד. עזבתי את הבית. רציתי לגור עם
בחור. לא עם ההורים שלי. אז תפסתי את ההזדמנות הראשונה.
-
רצית חופש.
-
חופש? אני לא יודעת. בעצם רציתי רק לשכב איתו. כשהייתי צעירה
יותר, אמרתי לעצמי, שהחיים מתחילים כשעושים אהבה. לפני זה, אתה כלום. אז קמתי
והסתלקתי עם הראשון, שמצאתי. כדי שנוכל להיות יחד, והחיים שלי יתחילו. ההתחלה לא
הייתה טובה.
-
לא הסתדרתם? מדוע ההתחלה לא הייתה טובה?
-
ככה זה אצלי. מתחיל רע, ומתדרדר. אצלי אף-פעם אין מספר זוכה. סרטי
הדבק האלה, שמושכים זבובים? אני כמוהם. כל הזבובים נבדקים אלי. יש אנשים כאלה כמו
שואבי אבק, שמורידים את הלחץ מהאחרים. אצלי אף-פעם אין מספר זוכה. כל מה שאני
עושה, מתחרבש, כל דבר שאני נוגעת בו, מתקלקל.
-
איך את מסבירה את זה, אדל?
-
מזל ביש אי-אפשר להסביר. זה כמו -- - כמו שמיעה מוסיקלית. או שיש
לך או שאין.
-
מה קרה עם הבחור?
-
איזה מהם?
-
הראשון, זה שהסתלקת איתו. לא הלכתם עד הסוף?
-
בטח שהלכנו עד הסוף.
-
אבל את התאכזבת.
-
בכלל לא, להיפך, זאת הצרה. אם זה לא היה טוב, אולי לא הייתי כאן
היום. בכל אופן - טוב, הפעם הראשונה לא הייתה
מי-יודע-מה.
-
כמובן, הפעם הראשונה תמיד בעייתית.
-
היא הייתה בעייתית מפני ששניכם הייתם צעירים מאוד.
-
לא כי זה היה בשירותים בתחנת דלק. ניסית את זה פעם? ממש לא פרקטי.
ביחוד לא בכביש המהיר. הרעיון לנסוע בטרמפים היה שלי. היתה לי פנטסיה לעשות אהבה
על חוף הים. אבל הטרמפים היו רעיון גרוע. לא מפתיע בעצם. הרעיונות שלי כמעט תמיד
גרועים. תמיד אותו הסיפור. אני נסחפת, לא נעצרת לחשוב. זאת הבעיה שלי. אם מישהו לא
היה עוצר לי, בטח הייתי קופצת מתחת לגלגלים של איזו משאית.
-
מי עצר לך?
-
אני לא יכולה להגיד את שמו. הוא נשוי. פסיכולוג. הוא אבחן מיד
שאני בדיכאון, ועשה שמיניות באוויר כדי להוציא אותי מזה. מה זה שמיניות! כבר חשבתי
שאני בהריון. למזלי זה היה רק דלקת בתוספתן. אם אפשר לקרוא לזה מזל. אבל גם הרופא
אמרדים לא היה משהו.
-
הרופא המרדים עשה לך בעיות?
-
לא, הוא היה נחמד. הוא היה מאוהב כל-כך שהייתי הולכת אחריו עד קצה
העולם. אבל הגענו רק עד לימוג'. מוזר, מה? איך אנשים נראים מאוהבים כשהם לא. זה
בטח לא קשה לזייף את זה. הוא אמר, שאני עולה לו לראש כמו קואנטרו. אבל נשבר לו
מהקואנטרו כי הוא הלך לטלפן.
-
לטלפן למי?
-
לא יודעת. הוא לא חזר. היינו במסעדה. לא ידעתי שיש דלת אחורית.
וחיכיתי לו עד שסגרו. המנהל גר למעלה. בחדר שלו היה ריח של שמן שרוף, אבל היו לו
ידיים רכות ועדינות. ידיים זה בעיה, הן מרמות אותך כמו כלום. כך קיבלתי את העבודה הראשונה שלי. בתור מארחת במסעדה
שלו.
-
מה עושה מארחת כזאת?
-
היא בעיקר מקבלת את פני הלקוחות, ומחייכת לכל אחד. זאת עבודה די
מטומטמת, אבל את יודעת מה חיוכים עושים לאנשים. ולימוג' מלאת גברים בודדים, את לא
מתארת לעצמך. השופט אמר, שהעיר מלאה באנשים מדוכאים.
-
איזה שופט, אדל?
-
זה שניחם אותי, אחרי שסגרו את המסעדה. בגלל המארחות. גם הוא היה
בדיכאון. אבל הוא לא ניחם אותי הרבה זמן. אפילו לו רבע שעה. בחדר במלון בלי מצעים,
בלי טלוויזיה, בלי וילונות. אבל הוא לא היה גרוע. כשהוא ראה שאני בוכה, הוא נתן לי
את הממחטה שלו. אחר-כך הוא הלך. אולי לא מגיע לי יותר. זה בטח איזה חוק טבע או
משהו. יש אנשים שנולדים להיות מאושרים, אבל אותי דופקים כל יום כל יום. תמיד
האמנתי לכל הבטחה זנתנו לי. אבל אף-פעם לא הגעתי לכלום. אף-פעם לא הועלתי ולא
הייתי חשובה למישהו. לא הייתי מאושרת ואפילו לא עצובה באמת. כשאתה מאבד מישהו, אתה
עצוב. אבל לי אף-פעם לא היה כלום, חוץ ממזל דפוק.
-
כיצד את רואה את עצידך, אדל?
-
(שתיקה ארוכה) אני לא יודעת. - כשהייתי קטנה, רציתי רק לגדול, הכי מהר
שאפשר. אבל בשביל מה זה טוב. אני כבר לא רואה מה הטעם. להתבגר כלומר. אני רואה את
העתיד שלי כמו אולם המתנה, בתחנת רכבת ענקית, עם ספסלים ורוח פרצים, המוני אנשים
רצים ולא רואים אותי. כולם ממהרים. לוקחים רכבות ומוניות. יש להם לאן ללכת, את מי
לפגוש, ואני רק יושבת שם ומחכה.
-
למה מה את מחכה, אדל?
שתיקה ארוכה מאוד!
-
שיקרה
לי משהו.