דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
שבת דף יג
(שבת יב,ב)
באמת אמרו החזן [רואה היכן תינוקות קוראין, אבל הוא לא יקרא]:
והאמרת רישא 'רואה', מאי, לאו לקרות?
לא, לסדר ראשי פרשיותיו (ומריצן
בפיו, שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו - הוא נזכר בכולה למחר, ומסייע את שבעה הקורין
בנקודה וטעמיה בלחש).
וכן אמר רבה בר שמואל: אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו.
וכולה פרשה לא;
(שבת יג,א)
מיתיבי: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: התינוקות של בית
רבן היו מסדרין פרשיותיהם וקורין לאור הנר'!?
אי בעית אימא: ראשי פרשיותיו, ואי בעית אימא: שאני
תינוקות, הואיל ואימת רבן עליהן לא אתי לאצלויי (אין
פושטין יד לשום דבר, ואפילו בחול, אלא על פי רבן).
כיוצא בו לא יאכל הזב [עם הזבה מפני הרגל עבירה]:
תניא: 'רבי שמעון
בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה (גברה, כמו ופרצת
ימה וקדמה (בראשית כח,יד))
טהרה בישראל: שלא שנינו 'לא יאכל הטהור עם הטמאה' (מפני
הערוה, לפי שלא הוצרכו לכך: שכולן אוכלין חוליהן בטהרה היו, ולא היו אוכלין עם
נשותיהן טמאות), אלא 'לא
יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה'; כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא
ירגילנו אצלו'.
וכי מרגילו אצלו מאי הוי?
אלא אימא 'שמא יאכילנו דברים טמאין'.
אטו זב פרוש - לאו דברים טמאין אכיל (והלא כל מגעו טמא)?
אמר אביי: גזירה שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין.
ורבא אמר: רוב עמי הארץ מעשרין הן (ולא
גזרינן גזירה לגזירה), אלא שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאין בימי טהרתו.
איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו
(שתישן עם בעלה במטה, כגון שהוא טמא, דליכא למיחש משום טהרה; או בזמן הזה
שאין בו טהרה, מי חיישינן להרגל עבירה? או דילמא כיון דאיכא היכרא - מדכר דכירי)?
אמר רב יוסף: תא שמע [חולין פ"ח
מ"א]: 'העוף עולה עם הגבינה
על השלחן (על השולחן שאוכל עליו מותר להניח בשר העוף אצל הגבינה,
דקסברי בית שמאי: בשר עוף בחלב - לאו דאורייתא, ולא גזרינן העלאה אטו אכילה) ואינו נאכל (עמו) - דברי בית
שמאי; בית הלל אומר: לא עולה ולא נאכל' ('וב"ה אומרים כו' - שמע מינה דאסור)!?
שאני התם, דליכא דיעות (שני
בני אדם שיזכירו זה לזה, והוא הדין נמי דמצי לשנויי דליכא שינוי להיכרא; ומיהו
דעדיפא נקט: דאפילו דיעות ליכא); הכי נמי מסתברא, דהיכא דאיכא דיעות
שאני, דקתני סיפא [חולין פ"ח מ"ב]: 'רבן
שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד, זה אוכל בשר וזה אוכל
גבינה, ואין חוששין'!
ולאו אתמר עלה 'אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו אלא
שאין מכירין זה את זה (דלא אתי חד למשקל מדחבריה ומיכל),
אבל מכירין זה את זה אסורים', והכא (ואשה ובעלה) נמי מכירין
זה את זה נינהו (ושמע מינה דאסור)?
הכי? השתא: התם [בשני אכסנאים אוכלים על שולחן אחד] דיעות איכא,
שינוי ליכא (שאוכלין בדרך אכילה); הכא איכא
דיעות ואיכא שינוי (שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר,
כדכתיב [שמות כא,י] שארה
כסותה ועונתה, ואמר מר: 'שאר - זה קירוב בשר': שאם אמר "אי איפשי
אלא היא בבגדה והוא בבגדו" - יוציא ויתן כתובה [במסכת
כתובות (פ"ד דף מח.)])!
איכא דאמרי: תא שמע: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני
אכסניים אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה', ואתמר עלה: אמר רב חנין בר
אמי אמר שמואל: לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה, אבל מכירין זה את זה – אסור,
והני נמי מכירין זה את זה נינהו!
התם דיעות איכא, שינוי ליכא; הכא איכא דיעות ואיכא שינוי.
תא שמע: 'לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה'!
הכא נמי דיעות איכא, שינוי ליכא.
תא שמע: '(יחזקאל יח,ו) אל
ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה
לא יקרב (אל ההרים לא אכל - בפרק 'אלו הן הנשרפין' [בסנהדרין (דף פא.)] מפרש ליה: שלא נתפרנס בזכות אבות, שלא הוצרך לכך לפי שהוא צדיק) -
מקיש אשה נדה לאשת רעהו: מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה אסור (דאסור לן יחוד מן התורה, בקִדוּשין (פ"ד
דף פ.) מ'אחיך בן אמך' [דברים יג,ז]) - אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא בבגדה
אסור!
שמע מינה.
ופליגא (דרב יוסף דפשט מדרשה דהאי קרא
לאיסור א)דרבי
פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד (תשמיש ממש, ושאר קורבה - ואפילו קירוב בשר – מדרבנן, והיא בבגדה - אפילו
מדרבנן ליכא למגזר), שנאמר (ויקרא יח,ו) איש
איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה [אני ה'].
עולא, כי הוי אתי מבי רב - הוה מנשק להו לאחוותיה אבי
חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו - ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה
אסור, משום 'לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב'.
תני דבי אליהו [אבות דברי נתן פ"ב מ"ב]: 'מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש
תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות
ובבתי מדרשות ואמרה להם: כתיב בתורה (דברים ל,כ) [לאהבה את ה' אלקיך לשמע בקלו ולדבקה בו] כי הוא חייך ואורך ימיך [לשבת על האדמה
אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם]; בעלי, ששנה הרבה וקרא הרבה
(שבת יג,ב)
ושימש תלמידי
חכמים הרבה (להסבירו
סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד) - מפני מה מת בחצי ימיו?
ולא היה אדם
מחזירה דבר.
פעם אחת
נתארחתי אצלה, והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה: בתי! בימי נדותך (כל שבעה של ראייה ראשונה) מה הוא אצלך?
אמרה לי: חס
ושלום! אפילו באצבע קטנה לא נגע [בי]!
בימי לבוניך (כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה, וצריכה להיות
לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירתה) מהו אצלך?
אכל עמי ושתה
עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר!
ואמרתי לה:
ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה: שהרי אמרה תורה (ויקרא יח,יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב [לגלות ערותה] (בנדת
טומאתה - ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה, דמרבינן מתהיה בנדתה [ויקרא
טו,יט] - בהוייתה תהא עד שתבא במים - בתורת כהנים [ספרא
מצורע פרק זבים פרשה ד מ"ה]).'
תוספות ד"ה בימי לבוניך מהו אצלך.
לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון, דהא
אמר רבי עקיבא בפרק 'במה אשה יוצאה' (לקמן דף סד:)
הרי היא בנדתה עד שתבא במים! אלא לפי שידע אליהו שכך היה המעשה.
ור"ח ורש"י פירשו בפרק 'אף על
פי' (כתובות דף סא. ושם) גבי שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא
דשמאלא - היינו בימי ליבונה אין נראה כדפירשתי;
ור"ת פירש שהיו רגילים לטבול שתי
טבילות: אחת לסוף שבעה לראייתה, שהיא טהורה מדאורייתא בהך טבילה, ואחת לסוף ימי
ליבון; לכך היה מיקל אותו האיש;
ורש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח
מידו לידה בימי נדותה;
ונראה לר"י שיש סמך מסדר אליהו,
דקתני: אמר לה "שמא הבאת לו את השמן שמא הבאת לו את הפך"?
ומיהו התם מסיים 'ונגע ביך באצבע
הקטנה'; ומפרק 'אף על פי' (שם) דאמר אביי מנח' ליה אפומיה דכובא, ורבא מנח' ליה
אבי סדיא אין ראיה: כי שמא דוקא במזיגת הכוס, שיש חיבה יותר, כדאמר התם; אבל שאר
דברים – לא; ומהכא, דקאמר 'אכל עמי ושתה עמי' יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה.
כי אתא רב דימי – אמר: מטה חדא הואי (רחבה, ולא קירוב בשר הואי, וסבר דשרי בהכי).
במערבא אמרי: אמר רב יצחק בר יוסף: סינר (פורציינ"ט [חגורה] שהיא חוגרת בו, ומגיע ממתנים ולמטה) מפסיק בינו
לבינה.
משנה:
ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון,
שעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל (באו
למנין ונמצאו של בית שמאי מרובין), וי"ח דברים גזרו בו ביום.
גמרא:
אמר ליה אביי לרב יוסף: 'אלו' תנן? או 'ואלו' תנן?:
'ואלו' תנן,' הני דאמרן, או 'אלו' תנן, דבעינן למימר קמן? ('ואלו' קאי אדלעיל: 'לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר' - ואלו מן
ההלכות כו'? או דילמא 'אלו' תנן, וקאי לקמן, א'אין שורין דיו'?)
תא שמע: 'אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר,
ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון' - שמע מינה 'ואלו תנן' (דאתרתי
קמייתי קאי, אבל אינך - לאו משמונה עשר דבר נינהו; ולקמן בגמרא מפרש להו)!
שמע מינה.
תנו רבנן: 'מי כתב
מגילת תענית (לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו
כתובין, דאסור לכתבם, וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית! לכך נקרא
'מגלה': שכתוב במגלת ספר)?
אמרו: חנניה
בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות (שנגאלין מהן, והנס חביב עליהן
להזכירו לשבחו של הקב"ה, וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב, כגון 'אלין
יומין דלא להתענאה בהון כו').
אמר רבן
שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב אין אנו
מספיקין (לפי שהן תדירות! לשון אחר אין אנו מספיקין
מלעשות יום טוב בכל יום)!
דבר אחר: אין
שוטה נפגע (אין פגע רע בא עליו, כלומר: אינו מכיר בפגעיו - כך כמה
נסים באים לנו ואין אנו מכירין בהן);
דבר אחר: אין
בשר המת מרגיש באיזמל.'
איני! והאמר
רב יצחק: 'קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר (איוב יד,כב)
אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל'!?
אימא 'אין בשר המת שבחי (הגדל
באדם החי מחמת מכה או מחמת כויה) מרגיש באיזמל' (כשחותכין אותו).
אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן
חזקיה שמו, שאלמלא הוא - נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה (כגון נבילה וטרפה...[מן העוף
ומן הבהמה] לא יאכלו הכהנים
- הא ישראל אוכלים!? וכגון [יחזקאל מה,ב] וכן תעשה בשבעה בחודש
היכן נרמז קרבן זה בתורה); מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן (למאור ולמזונות) וישב בעלייה ודרשן (כדדרשינן
להני קראי במנחות (דף מה,א) דמשום דאשתרי מליקה בחטאת
העוף גבייהו - הוצרך להזהירם על מליקת חולין שהיא נבילה).
ושמנה עשר דבר גזרו:
מאי נינהו שמנה עשר דבר?
דתנן [זבים פ"ה מ"יב]: אלו פוסלין את התרומה: האוכל אוכל ראשון (מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבלת עוף טהור, אבל נבלת בהמה –
לא, כדאמר במסכת נדה (פ"ה דמ"ב:)
'מי שאין לו טומאה אלא באכילתה, יצתה זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה' - וכל שכן
אוכל ראשון שאינו אב הטומאה; אבל הן גזרו באותו היום, כדמפרש טעמא לקמן, בכולהו;
ושיעורן לפסול את הגויה - בחצי פרס, בפרק 'יום הכפורים' (יומא פ:); והתם נמי אמר: הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא; ומצאתי בספר ערוך: משונה
טומאה זו מטומאה דאורייתא, דסגי לה בטבילה לתרומה, דלא בעיא הערב שמש, דתניא
בספרי: 'אין האוכל אוכלים טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב') [1], והאוכל
אוכל שני [2],
והשותה משקין טמאין [3], והבא ראשו ורובו במים שאובין (לאחר
שטבל מטומאתו במים שאובין בו ביום) [4], וטהור (גמור) שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין [5], והספר (כל כתבי הקודש: תורה נביאים וכתובים - פוסלין תרומה במגען) [6], והידים (סתמן, קודם נטילתן) [7], והטבול יום [8] (ולקמן פריך: טבול יום מדאורייתא
הוא!?), והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין [9,10] (לקמן בעי לה)' [יתר הגזירות מי"ח דבר - בהמשך הגמרא מדף
טז,ב ואילך, כאשר הגמרא שואלת 'ואידך'].
מאן תנא (מי הוא האומר כן)
'האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני' מפסל פסלי (את
התרומה ואותה תרומה לא תפסול אחרת שוב במגעה), טמויי
(שבת יד,א)
לא מטמו (את התרומה להיות שניה והיא תחזור
ותפסול אחרים)?
אמר רבה בר בר חנה: רבי יהושע היא, דתנן [טהרות
פ"ב מ"ב]: 'רבי אליעזר
אומר: האוכל אוכל ראשון – (נעשה גופו) ראשון (ומטמא את התרומה להיות שנייה והיא תחזור
ותפסול שלישי), ואוכל אוכל
שני – שני (פוסל ואינו מטמא), אוכל שלישי – שלישי (אינו
פוסל תרומה במגעו, אבל הקדשים פוסל; ובפרק ב' דשחיטת חולין מפרש טעמא דתרוייהו); רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון
ואוכל שני – שני (האוכל אוכל ראשון הוי שני, וכן
האוכל אוכל שני הוי שני; והתם מפרש טעמא: מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין,
דמשקין - אפילו הן שניים נעשין תחלה, ועושין מגען שני - ואף כאן החמירו בשני לעשות
האוכלו כיוצא בו), שלישי -
שני לקודש (האוכל אוכל שלישי - עושה גופו שני לקדש; והתם מפרש
טעמא: דהאי 'אוכל שלישי' - חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא, וטהרתן טומאה היא אצל
הקדש, הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קודש, וחיישינן באוכל שלישי דידיה
דילמא ראשון הוא והאוכלו שני), ואין שני
לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה (כלומר: באיזו חולין אתה מוצא אוכל
שלישי? - בחולין שנעשו על טהרת תרומה; דאילו חולין גרידא - לא משכחת בהו שלישי)'.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol