דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות; 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
לזכר אמי מורתי
חנה הולנדר ז"ל
נפטרה ד אלול תשס"ב
שבת דף קמ
(שבת
קלט,ב)
ונותנין
ביצה במסננת.
תני
יעקב קרחה:
(שבת
קמ,א)
לפי
שאין עושין אותה
אלא לגוון (למראה:
שהחלמון יפה לגוון
ולא החלבון, הלכך
אידי ואידי אוכל
הוא, ואין כאן ברירת
פסולת מאוכל).
איתמר:
חרדל שלשו מערב
שבת, למחר - אמר רב:
ממחו (דישטיפדי"ר
בלעז [ממיס,
על ידי מעיכה],
במים או ביין) בכלי (משמע:
זהו שינוי שלו), אבל לא ביד
(דממחו ליה
שפיר טפי).
אמר
ליה שמואל: ביד,
אטו כל יומא ממחו
ליה ביד? מאכל חמורים
הוא!?
אלא
אמר שמואל: ממחו
ביד (שאין זה
דרכו בחול), ואינו ממחו
בכלי.
אתמר:
רבי אלעזר אמר:
אחד זה ואחד זה
- אסור, ו㬈בי יוחנן
אמר: אחד זה ואחד
זה - מותר.
אביי
ורבא דאמרי תרוייהו:
אין הלכה כרבי
יוחנן.
קם
רבי יוחנן בשיטתיה
דרבי אלעזר (חזר
בו ואסר), קם רבי אלעזר
בשיטתיה דשמואל.
אביי
ורבא דאמרי תרוייהו:
הלכה כרבי יוחנן
(דאסר).
אימיה
דאביי עבדא ליה
ולא אכל;
דביתהו
דזעירא עבדא ליה
לרב חייא בר אשי
ולא אכיל, אמרה
ליה: לרבך עבידי
ליה ואכל, ואת לא
אכלת?
אמר
רבא בר שבא: הוה
קאימנא קמיה דרבינא
ובחשי ליה בשופתא
דתומא (אמצעי
של שום) - ואכל.
אמר
מר זוטרא: לית הלכתא
ככל הני שמעתתא,
אלא כי הא, דאתמר:
חרדל שלשו מערב
שבת, למחר ממחו
בין ביד בין בכלי,
ונותן לתוכו דבש,
ולא יטרוף (כדרך
שטורפין ביצים
בקערה בכף: דרך
טריפה שמכה בכח) אלא מערב;
שחליים
(כרישי"ן, והיו
שוחקין אותם במים) ששחקן מערב
שבת, למחר - נותן
לתוכן שמן וחומץ,
וממשיך (נותן) לתוכן אמיתא,
ולא יטרוף אלא
מערב;
שום
שריסקו מערב שבת,
למחר - נותן לתוכו
פול וגריסין, ולא
ישחוק אלא מערב,
וממשיך את אמיתא
לתוכן.
מאי
'אמיתא'?
נינייא
(מינט"א בלעז
[צמח המנתה
(נענע)]).
אמר
אביי: שמע מינה
- האי ני㫄ייא מעליא
לתחלי (לערב
עם שחליים).
ועושין
אנומלין בשבת:
תנו
רבנן: 'עושין אנומלין
בשבת, ואין עושין
אלונטית; ואיזו
היא 'אנומלין' ואיזו
היא 'אלונטית'?
אנומלין
= יין ודבש ופלפלין,
אלונטית = יין ישן
ומים צלולין
ואפרסמון,
דעבדי לבי מסותא
למיקר (שאינה
למשקה צמא, אלא
לצנן לאחר המרחץ,
ודוגמת רפואה).
אמר
רב יוסף: זימנא
חדא עלית בתר מר
עוקבא לבי באני,
כי נפקי אתאי אשקיין
חמרא חד כסא - וחשי
מבינתא דראשי ועד
טופרא דכרעי (הרגשתי
בצינתו משערת ראשי
עד צפרני רגלי); ואי אשקיין
כסא אחרינא - הואי
מסתפינא דלמא (אם
הייתי ניצול ממנו
שלא אמות) מנכו לי מזכותא
דעלמא דאתי.
והא
מר עוקבא דשתי
כל יומא (ולא
היה מזיקו)!
שאני
מר עוקבא דדש ביה
(רגיל בו).
משנה:
אין
שורין את החילתית
(חלטי"ש בלשון
ישמעאל, ובלעז
לזרי"א) בפושרין (ושורין
אותו בפושרין,
ושותין אותן המים
לרפואה), אבל נותן
(החלתית) לתוך החומץ
(ומטבל בו מאכלו); (ולקמיה
מפרש אמאי אין
שורין;)
ואין
שולין את הכרשינין
(מציף עליהם
מים בכלי לברור
פסולתן, כדתנן
במסכת ביצה (פ"א
משנה ח; דף יד,ב):
אף מדיח ושולה), ולא שפין
אותן (ביד,
להסיר פסולת, דהוה
ליה בורר), אבל נותן
לתוך הכברה או
לתוך הכלכלה (ואף
על פי דפעמים שהפסולת
נופל דרך נקבי
הכברה, ונמצא נתברר
מאליו);
אין
כוברין את התבן
(הוא שעושין
מן הקש: מחתכין
אותו במוריגין
ועושה כל זנב השבולת
תבן) בכברה,
ולא יתננו על גבי
מקום גבוה בשביל
שירד המוץ ('מוץ'
הוא מזקן השבולת
העליון, ואינו
ראוי למאכל, וכוברין
אותו בכברין שיפול
המוץ), אבל נוטל הוא
בכברה ונותן לתוך
האיבוס (ואף
על פי שהמוץ נופל
מאליו - כרבי שמעון,
דאמר: דבר שאין
מתכוין מותר).
גמרא:
איבעיא
להו: שרה (חילתית
בפושרין) מאי?
תרגמא
רב אדא נרשאה קמיה
דרב יוסף: שרה - חייב
חטאת.
אמר
ליה אביי: אלא מעתה
שרה אומצא (בשר
חי) במיא,
הכי נמי דמיחייב?
אלא
אמר אביי: מדרבנן,
שלא יעשה כדרך
שהוא עושה בחול
(לא שבקוה רבנן
למעבד עובדי דחול).
בעא
מיניה רבי יוחנן
מרבי ינאי: מהו
לשרות את החלתית
בצונן? אמר ליה:
אסור.
והא
אנן תנן: 'אין שורין
את החלתית בפושרין',
הא בצונן - מותר!
אמר
ליה: אם כן (דלא
ידענא לפרושי מתניתין
טפי מינך), מה בין לי
ולך? מתניתין יחידאה
היא (ורבי יוסי
אמרה, אבל לרבנן
- אף בצו㫄ן אסור), דתניא: 'אין
שורין את החלתית
לא בחמין ולא בצונן,
רבי יוסי אומר:
בחמין - אסור, בצונן
- מותר';
למאי
עבדי ליה?
ליוקרא
דליבא (שלבו
כבד עליו).
רב
אחא בר יוסף חש
ביוקרא דליבא,
אתא לקמיה דמר
עוקבא. אמר ליה:
זיל שתי תלתא תיקלי
חילתתא (משקל
שלשה זהובים) בתלתא יומי.
אזל
אישתי חמשא בשבת,
ומעלי שבת; לצפרא
אזל שאל בי מדרשא
(מה יעשה בשבת), אמרו ליה:
תנא דבי רב אדא,
ואמרי לה - תנא דבי
מר בר רב אדא: 'שותה
אדם קב או קביים
- ואינו 㩫ושש'; אמר
להו: לשתות - לא קמיבעיא
לי (דבלאו
רפואה משקה הוא,
ותנן: 'כל המשקין
שותה' (שבת קט,ב)), כי קא מיבעיא
לי – לשרות (דתנן
מתניתין: 'אין שורין'), מאי?
אמר
להו רב חייא בר
אבין: בדידי הוה
עובדא, ואתאי שאילתיה
לרב אדא בר אהבה,
ולא הוה בידיה;
אתאי שאילתיה לרב
הונא, ואמר: הכי
קאמר רב: שורה בצונן
ומניח בחמה.
כמאן
דשרי (בעיא
הוא: הך דרב, לימא
כרבי יוסי דשרי
בצונן, אבל לרבנן
- אסור)?
אפילו
למאן דאסר; הני
מילי - היכא דלא
אישתי כלל, אבל
הכא, כיון דאישתי
חמשא ומעלי שבתא,
אי לא שתי בשבת
- מיסתכן;.
מיסתמיך
ואזיל רב אחא בר
יוסף אכתפיה דרב
נחמן בר יצחק בר
אחתיה, אמר ליה:
כי מטינן לבי רב
ספרא – עיילינא
(הכניסני, ואיש
זקן היה); כי מטו - עייליה.
בעא
מיניה: מהו לכסכוסי
כיתניתא בשבתא
(חלוק כתונת
של פשתן שנתכבסה,
והרי היא קשה, ומשפשפה
בין שתי ידיו והיא
מתרככה, ואף הליבון
שלה מצהיל על ידי
השפשוף)?
לרכוכי
כיתניתא קא מיכוין
- ושפיר 㨿מי? או דילמא:
לאולודי חיורא
קמיכוין (הליבון
מצהיל), ואסיר?
אמר
ליה: לרכוכי קא
מיכוין, ושפיר
דמי.
כי
נפק אתא, אמר ליה:
מאי בעא מר מיניה?
אמר
ליה: בעי מיניה:
מהו לכסכוסי כיתניתא
בשבתא, ואמר לי:
שפיר דמי.
ותבעי
ליה למר סודרא?
סודרא
לא קא מיבעיא לי,
דבעי מרב הונא
ופשיט לי.
ותיפשיט
ליה למר מסודרא!?
אמר
ליה: התם - מיחזי
כי אולודי חיורא
(שמקפיד על
ליבונו וצוהרו
של סודר יותר מכיתניתא), הכא - לא מיחזי
כאולודי חיורא.
אמר
רב חסדא: האי כיתניתא
(כששוטחין
אותה לנגבה - תוחבים
קנה מבית יד לבית
יד),
(שבת
קמ,ב)
משלפו
לדידה מקניא - שרי,
קניא ממנה – אסור
(וכשנוטלה
בשבת - ישלפנה מן
הקנה, ולא הקנה
ממנה, דלא חזי לטלטולי,
דלהסקה קאי).
אמר
רבא: ואם כלי קיואי
הוא (קנה של
אורגים, דתורת
כלי עליו) - מותר.
אמר
רב חסדא: האי כישתא
דירקא, אי חזיא
למאכל בהמה - שרי
לטלטולי, ואי לא
- אסיר.
אמר
רב חייא בר אשי
אמר רב: האי תליא
(בשר מליח התלוי
לייבשו, ומלא החבל
קרי 'תליא'), דבשרא - שרי
לטלטולי (דנאכל
חי באומצא), דכוורי – אסיר
([של
דגים] - אין נאכלין
חיין).
אמר
רב קטינא: העומד
באמצע המטה (שאיש
ואשתו רגילין בה
לישן) - כאילו עומד
בכריסה של אשה
(דמהרהר).
ולאו
מילתא היא.
ואמר
רב חסדא: בר בי רב
דזבין ירקא - ליזבין
אריכא (אגודה
ארוכה של כרוב
ארוך, ושל כרישין
ארוכים), כישא כי כישא
(שכל אגודות
הגנין שוות בעובין:
שלכולן מדה אחת
לחבל שהוא אגוד
בו), ואורכא
ממילא (כלומר:
ארכו של זה שהוא
ארוך מחבירו, הוא
משתכר בו).
ואמר
רב חסדא: בר בי רב
דזבין קניא (חבילי
קנים לעצים) - ליזבין אריכא,
טונא כי טונא, ואורכא
ממילא.
ואמר
רב חסדא: בר בי רב
[דלא נפישא ליה
ריפתא] - לא ליכול
ירקא (ירק
חי: כרישין צירפו"ל
ושחליים), משום דגריר
(משום דגריר
ליבא - ומאכילו
לחם הרבה ואין
לו).
ואמר
רב חסדא: אנא לא
בעניותי אכלי ירקא,
ולא בעתירותי אכלי
ירקא: בעניותי
- משום ד㨴ריר, בעתירותי
- דאמינא;: היכא דעייל
ירקא - ליעול בשרא
וכוורי.
ואמר
רב חסדא: בר בי רב
דלא נפישא ליה
ריפתא - לא ליבצע
בצועי (מורשיליונ"ט
בלעז [לחתוך
לפרוסות
קטנות, לפורר]:
לא יאכל עכשיו
מעט פת שימצא לו,
ולאחר שעה מעט
- מפני ש㨨ין לו דרך
שביעה, אלא יצרף
ויאכל יחד).
ואמר
רב חסדא: בר בי רב
דלא נפישא ליה
ריפתא - לא ליבצע;
מאי טעמא? - דלא עביד
בעין יפה.
ואמר
רב חסדא: אנא מעיקרא
(קודם שנתעשרתי) לא הואי בצענא
עד דשדאי ידי בכולי
מנא (כשהייתי
ממשמש בסל) ואשכחי [ביה
כל צרכי] (ומוצא
בו פת הרבה, הייתי
מברך 'המוציא').
ואמר
רב חסדא: האי מאן
דאפשר ליה למיכל
נהמא דשערי ואכל
דחיטי - קעבר משום
בל תשחית.
ואמר
רב פפא: האי מאן
דאפשר למישתי שיכרא
ושתי חמרא - עובר
משום בל תשחית.
ולאו
מילתא היא: בל תשחית
דגופא עדיף.
ואמר
רב חסדא: בר בי רב
דלית ליה משחא
(שהיו סכין
ידיהן שמן קודם
מים אחרונים, להעביר
את הזוהמא) - נימשי במיא
דחריצי (הנקוים
יחד, וגדל עליהם
ירקרוקית עבה ונוחה
כשמן).
ואמר
רב חסדא: בר בי רב
דזבין אומצא - ליזבין
אונקא, דאית ביה
תלתא מיני בישרא
(יטעום בו שלשה
מיני מטעמים: שמן,
וכחוש, וגיד הצואר).
ואמר
רב חסדא: בר בי רב
דזבין כיתוניתא
- ליזבן 㪮דנהר אבא
(מאותו מקום
שפשתנו יפה), וניחוורה
כל תלתין יומין,
דמפטיא ליה תריסר
ירחי שתא, ואנא
ערבא (אני
ערב בדבר שתתקיים
לו שנה שלימה, ותפטיהו,
שלא יצטרך לקנות
חלוק).
מאי
'כיתוניתא'? - כיתא
נאה (כת נאה,
ראויה להושיב בעליה
בכת נאה).
ואמר
רב חסדא: בר בי רב
לא ליתיב אציפתא
חדתא (מחצלת
חדשה של גמי לח,
ולחלוחית הגמי
מבלה הבגדים), דמכליא מאניה.
ואמר
רב חסדא: בר בי רב
לא לישדר מאניה
לאושפיזיה לחווריה
ליה (לפונדקית
שלו לא ישלח חלוקו
ללבן), דלאו אורח
ארעא, דילמא חזי
ביה מידי (קרי) ואתי למגניא.
אמר
להו רב חסדא לבנתיה:
תיהוי צניעתן באפי
גברייכו, לא תיכלון
נהמא באפי גברייכו
(פעמים תאכל
הרבה ותתגנה עליו), לא תיכלון
ירקא בליליא (מפני
ריח הפה), לא תיכלון
תמרי בליליא, ולא
תשתון שיכרא בליליא
(שיכרא ותמרי
- משלשלי;ן ומביאין
לידי הפחה), ולא תיפנון
היכא דמפני גברייכו
(בגילוי בפניהם
בשדות, ואפילו
שלא בפניהם, שמכיר
מקומו ומקומכם,
ונמאסתם לו בזוכרו). וכי קא קארי
אבבא איניש לא
תימרון "מנו (מי
הוא)?" (לשון
זכר, לא תרגילו
לשונכם לדבר עם
זכרים) אלא "מני (מי
היא)?"; נקיט
מרגניתא בחדא ידיה,
וכורא בחדא ידיה
(כשבעליך ממשמש
ביך להתאוות ליך
לתשמיש, ואוחז
הדדים בידו אחת
והאחרת עד אותו
מקום), מרגניתא - אחוי
להו (הדדין
המציאו לו, שתתרבה
תאותו), וכורא* לא אחוי
להו (ומקום
תשמיש אל תמציאי
לו מהר, כדי שיתרבה
תאותו וחיבתו) עד דמיצטערן
(ויצטער), והדר אחוי
להו.
*('כורא'
- לשון 'כ㪑ר צורפין'
(שבת עח,א) לשון
אחר: בור, לשון בור,
שוחה)
אין
שולין את הכרשינין:
מתניתין
(דקתני: 'אבל
נותנין לתוך הכברה') - דלא כי האי
תנא, דתניא: 'רבי
אליעזר בן יעקב
אומר: אין משגיחין
בכברה כל עיקר.'
משנה:
גורפין
מלפני הפטם (שור
שמפטמין אותו
- גורפין; אבוס שלפניו
בשבת לתת לתוכו
התבן והשעורין,
ולא יתערב בהן
עפרורית ויקוץ
במאכלו),
ומסלקין
(תבן שלפניו) לצדדין (כשהוא
רב) מפני
הרעי (כדי
שלא ידרסנו ברעי) - דברי רבי
דוסא;
וחכמים
אוסרין. (מפרש
בגמרא אהייא.)
נוטלין
מלפני בהמה זו
(שעורין ותבן) ונותנין
לפני בהמה זו בשבת
(ולא אמרינן
'טלטול דלא חזי
הוא', אלא ודאי חזי
הוא: דאין בהמה
קצה במאכל הניטל
מלפני חבירתה).
גמרא:
איבעיא
להו: רבנן ארישא
(אגורפין) פליגי (ואסרי
לגרוף משום דפעמים
שהאבוס של קרקע
וקא מכוין לאשוויי
גומות שלא יפלו
השעורים לתוכו), או אסיפא
פליגי (ומשום
דלא חזי שיש בו
שנמאס במדרס רגליו), או אתרויהו
פליגי?
תא
שמע (דאתרוייהו
פליגי), דתניא: 'וחכמים
אומרים: אחד זה
ואחד זה (אחד
גריפת האבוס ואחד
תבן שלפניו) - לא יסלקנו
לצדדין.'
אמר
רב חסדא: מחלוקת
באיבוס של קרקע
(כעין שעושין
גדר קטן לפני בהמה
ונותנין מאכל לפנים
ממנו, דאיכא למיחש
לאשוויי גומות), אבל באיבוס
של כלי - דברי הכל
מותר.
ואיבוס
של קרקע מי איכא
למאן דשרי? הא קא
משוי גומות!?
אלא,
אי איתמר הכי איתמר:
אמר רב חסדא מחלוקת
באיבוס של כלי
(וגזרו רבנן
גזרה אטו של קרקע), אבל באיבוס
של קרקע - דברי הכל
אסור.
ונוטלין
מלפני בהמה:
תנא
חדא: 'נוטלין מלפני
בהמה שפיה יפה
(לקמיה מפרש), ונותנין
לפני בהמה שפיה
רע' ותניא
אידך: 'נוטלין מלפני
בהמה שפיה רע ונותנין
לפני בהמה שפיה
יפה'?!
אמר
אביי: אידי ואידי
(שתיהן המשניות
סבירא להו): מקמי חמרא
(שאינו מטיל
רירין, ואין מה
שלפניו נמאס, וראוי
לתתו לפני שור) לקמי תורא
- שקלינן;, מקמי תורא
לקמי חמרא - לא שקלינן;
והא דקתני 'נוטל
מלפני בהמה שפיה
יפה' - בחמור, דלית
ליה רירי, 'ונותנין
לפני בהמה שפיה
רע' - בפרה,
(שבת
קמא,א)
דאית לה רירי
(ואימאיס); והא דקתני
'נוטלין מלפני
בהמה שפיה רע' –
בחמור, דלא דייק
ואכיל, 'ונותנין
לפני בהמה שפיה
יפה' - בפרה, דדייקא
ואכלה (והא
דקרי לה הכא 'פיה
יפה' והכא 'פיה רע'
- כדמפרש; ואזיל:
פיה יפה - דלית ליה
רירי, פיה רע - דלא
דייק ואכיל: שאוכל
קוצים וברקנים).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע
לי בכתובת שנמצאת
באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא
באותיות כאלה:
12 ROD; רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים
() ובתוך הסוגריים
- אותיות; 10 MIRIAM; מראי מקומות
- 8 MIRIAM
מובאות
בגופן NARKISIM;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM;
בתוך
דברי רש"י – נרקיסים
בגודל 9
הערות:
בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף
הגמרא בגודל 10,
בתוך דברי
רש"י – בגודל 8;
ההערות עם
קידומת ## אינם
פשט הגמרא אלא
הערת העורך
הטעונה בדיקת
הלומד.
הגירסא:
לפי דפוס
וילנא עם
אחדים
מההגהות שעל הדף
– לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך
הפשט הפשוט.
הערות
בשולי הדף – בתצוגת
דף אינטרנט אפשר
– באקספלורר – להניח
עליהם את הסמן
ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם
לראות כאשר עוברים
לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the
File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות
באנגלית – ע"י כולל
עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד
–
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is
©2005 by Julius Hollander
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol
