דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות; 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
לזכר אמי מורתי
חנה הולנדר ז"ל
נפטרה ד אלול תשס"ב
שבת דף קמז
(שבת
קמו,ב)
מי
שנשרו [כליו
בדרך במים -
מהלך בהן
ואינו חושש.
הגיע לחצר
החיצונה -
שוטחן בחמה (ליבשן),
אבל לא כנגד
העם]:
אמר
רב יהודה אמר
רב: כל מקום
שאסרו חכמים
מפני מראית
העין - אפילו
בחדרי חדרים
אסור.
תנן
'שוטחן בחמה
אבל לא כנגד
העם'?!
תנאי
היא, דתניא: 'שוטחן
בחמה אבל לא
כנגד העם, רבי
אלעזר ורבי
שמעון אוסרין.'
אמר
רב הונא:
(שבת
קמז,א)
המנער
טליתו (מן
העפר) בשבת -
חייב חטאת (דזהו
ליבונה); ולא
אמרן אלא
בחדתי, אבל
בעתיקי - לית
לן בה; ולא
אמרן אלא
באוכמי (שהאבק
מקלקל מראיתה,
וקפיד עליה), אבל
בחיורי
וסומקי - לית
לן בה; והוא
דקפיד עלייהו (ללובשן
עד שינערם).
עולא
איקלע לפומבדיתא,
חזא רבנן דקא
מנפצי
גלימייהו (וגלימי
אוכמי הוו), אמר:
קמחללין רבנן
שבתא!
אמר
להו רב יהודה:
נפוצי ליה
באפיה, אנן לה
קפדינן מידי (לא
איכפת לן אם
יש עליה אבק,
הלכך לאו
ליבון הוא).
אביי
הוה קאי קמיה
דרב יוסף, אמר
ליה: "הב לי כומתאי
(כובעי)"; [חזא
דאיכא] טלא
עליה, הוה
קמחסם (לשון
לא תחסום (דברים
כה),ד) למיתבה
ליה (שצריך
לנער הטל
מעליה), אמר ליה:
נפוץ שדי, אנן
לא קפדינן
מידי.
אמר
רב יצחק בר
יוסף אמר רבי
יוחנן: היוצא
בטלית מקופלת
מונחת לו על
כתיפו בשבת (לאחר
שנתנה על
ראשו, הגביה
שיפוליה על
כתפיו) - חייב חטאת
(שאין זה
דרך מלבוש).
תניא
נמי הכי: 'סוחרי
כסות היוצאים
בטליתות
מקופלות
ומונחות על
כתיפן בשבת -
חייבין חטאת;
ולא סוחרי
כסות בלבד
אמרו, אלא כל
אדם, אלא שדרכן
של מוכרין
לצאת כך;
וחנוני היוצא
במעות
הצרורין לו
בסדינו - חייב
חטאת; ולא
חנוני בלבד
אמרו, אלא כל
אדם, אלא
שדרכו של חנוני
לצאת כך;
והרטנין (על
שם מקום) יוצאין
בסודרין שעל
כתיפן; ולא
רטנין בלבד
אמרו, אלא כל
אדם, אלא
שדרכן של רטנין
לצאת בכך. אמר
רבי יהודה:
מעשה
בהורקנוס בנו
של רבי אליעזר
בן הורקנוס
שיצא בסודר
שעל כתיפו
בשבת, אלא
שנימא כרוכה
לו באצבעו (שלא
יפול מכתפיו), וכשבא
הדבר לפני
חכמים אמרו:
אפילו אין
נימא כרוכה לו
באצבעו.'
דרש
רב נחמן בר רב חסדא
משמיה דרב
חסדא: הלכה - אף
על פי שאין
נימא כרוכה לו
באצבעותיו.
עולא
איקלע לבי אסי
בר היני, בעו
מיניה: מהו
לעשות מרזב (מפרש
לקמיה) בשבת?
אמר
להו: הכי אמר
רבי אלעי:
אסור לעשות
מרזב בשבת.
מאי
'מרזב'?
אמר
רבי זירא:
כיסי בבלייתא (שמסלקין
בגדיהם מן
הארץ כשהן
ארוכין וכופלין
אותו כלפי
מעלה;
פרונצי"ש [שולי
הבגד];
ומחזיקין
אותן על ידי
חוטין, והיינו
כמין כיס,
וכמו מרזב).
רבי
ירמיה הוה
יתיב קמיה
דרבי זירא,
אמר ליה: הכי
מאי?
אמר
ליה: אסור (משום
תקוני מנא).
והרי
[גירסת רש"י:
והכי]
מאי (קולט
חלוקו (בפניו)
בענין אחד,
ושואלו "כגון
זה מרזב או לא",
וחוזר וקולטו
בענין אחר
ושואלו)?
אמר
ליה: אסור.
אמר
רב פפא: נקוט
האי כללא
בידך: כל
אדעתא דלכנופי
(שיהא
מתוקן תמיד
להעמיד
קיפולו לעולם) - אסור, כל
דלהתנאות (לפי
שעה) –
שרי, כי הא דרב
שישא בריה דרב
אידי מתנאה
בסדינו הוה (אחר
שנתעטף - היה
מתקנו על גופו
ומיישבו;
ובחול קאמר,
כלומר: אלמא
דאורחיה בהכי,
והוא הדין
לשבת).
כי
אתא רב דימי
אמר: פעם אחת
יצא רבי לשדה,
והיו שני צידי
טליתו (שבימינו
ובשמאלו לצד
הקרקע) מונחין
על כתיפו; אמר
לפניו יהושע
בן זירוז בן
חמיו של רבי
מאיר: בזו לא
חייב רבי מאיר
חטאת (בתמיה;
דאין זה דרך
מלבוש אלא דרך
משוי)?
אמר
ליה: דקדק רבי
מאיר עד כאן (בתמיה:
לחייב חטאת
בדבר הדומה
להיות מותר
כזה, שאינה
מקופלת
ואחוריה
נופלין למטה
מכתפיו, אלא
שצידיה היו
מונחין על
כתפו)? שלשל רבי
טליתו (הורידה
למטה, שקבל
דבריו).
כי
אתא רבין אמר:
לא יהושע בן
זירוז הוה -
אלא יהושע בן
כפוסאי היה,
חתנו של רבי עקיבא;
אמר: בזו לא
חייב רבי
עקיבא חטאת.
אמר לו: דקדק
רבי עקיבא עד
כאן? שלשל רבי
טליתו.
כי
אתא רב שמואל
בר רב יהודה
אמר: נשאל
איתמר (לא
אירע מעשה זה
לרבי, אלא
שאלו לפניו
מהו לצאת בו,
ובקש להתיר,
עד שאמרו לפניו
משום רבי מאיר
חייב חטאת;
דאיהו סבר
הואיל ואינה
מקופלת, שהרי
אחוריה היו
נופלין למטה
מן כתפיו, אלא
שצידיה היו
מונחים על
כתפיו - הוה
סבר דרך מלבוש
הוא).
משנה:
הרוחץ
במי מערה (מי
מקוה מקורה) ובמי
טבריא (שהוא
חם ואין חומו
יוצא; ודוקא
חמין נקט,
ומשום הכי
קתני 'הרוחץ':
דיעבד) ונסתפג (וקינח) אפילו
בעשר
אלונטיאות (סדינין
שמקנחין בהן,
וסופג בהן זה
אחר זה;
ורבותא היא:
דלא נפישי מיא
בכל חד) - (אפילו
הכי) לא
יביאם בידו (בתוך
ביתו אפילו על
ידי עירוב,
שמא ישכח ויסחט
בבואו), אבל עשרה
בני אדם
מסתפגין
באלונטית אחת פניהם
ידיהם
ורגליהם (אורחא
דמילתא נקט,
והוא הדין לכל
גופם ; והיינו
נמי רבותא:
דחדא אלונטית
לעשרה נפישא
ביה מיא), (אפילו
הכי) ומביאין
אותן בידן (הואיל
ומרובין הן -
מדכרי אהדדי).
סכין
(שמן בשבת) וממשמשין
(ביד על כל
הגוף להנאה), אבל לא
מתעמלין (לשפשף
בכח) ולא
מתגררין (במגררת
שקורין אשטרייל"א,
דהוי עובדא
דחול).
אין
יורדין
לקורדימא (שם
הנהר; ובגמרא
מפרש טעמא), ואין
עושין
אפיקטויזין (להקיא), ואין
מעצבין את
הקטן (לשון
ידיך
עצבוני (איוב
י,ח): שמתקנים
ומיישבין
עצמותיו
וחוליות
שדרתו כמדת
צלמו; ובגמרא
אמר טעמא), ואין
מחזירין את
השבר (עצם
שנשבר, כל
רפואה אסורה
משום שחיקת
סמנין);
מי
שנפרקה ידו
ורגלו (אלויישי"ר
בלעז [נקע]:
שיצא העצם
מפרק שלו) - לא
יטרפם (לשון
'ביצים טרופות
בקערה' (חולין
סד,א)) בצונן,
אבל רוחץ הוא
כדרכו, ואם
נתרפא - נתרפא.
גמרא:
קתני
'מי מערה'
דומיא ד'מי טבריא':
מה מי טבריא -
חמין, אף מי
מערה חמין;
'הרוחץ'
- דיעבד 㨨ין,
לכתחילה - לא.
מכלל
(שבת
קמז,ב)
דלהשתטף
כל גופו (שופכן
על גופו, דלאו
דרך רחיצה היא), אפילו
לכתחילה -
שפיר דמי (שרי
לכתחילה,
אפילו בחמין); מני?
רבי
שמעון היא,
דתניא: 'לא
ישתטף אדם בין
בחמין בין
בצונן, דברי
רבי מאיר; רבי
שמעון מתיר;
רבי יהודה
אומר: בחמין -
אסור, בצונן –
מותר;
ונסתפג
אפילו בעשר
אלונטיות:
רישא
רבותא קא משמע
לן, וסיפא ('אבל
עשרה בני אדם
כו') רבותא
קא משמע לן: רישא
רבותא קא משמע
לן - דאפילו
הני דלא נפישי
בהו מיא, כיון
דחד הוא - אתי
לידי סחיטה; וסיפא
רבותא קא משמע
לן: אפילו הני
דנפישי בהו
מיא, כיון
דרבים נינהו - מדכרי
אהדדי.
תנו
רבנן: 'מסתפג
אדם באלונטית,
ומניחה בחלון (הסמוכה
לכותל המרחץ), ולא
ימסרנה
לאוליירין (בלנים) מפני
שחשודים על אותו
דבר (סחיטה).
רבי
שמעון אומר:
מסתפג
באלונטית אחת,
ומביאה בידו
לתוך ביתו.'
אמר
ליה אביי לרב
יוסף: הלכתא
מאי?
אמר
ליה: הא רבי
שמעון, הא רבי,
הא שמואל, הא
רבי יוחנן (הרי
כל אלו
שמתירין); רבי שמעון
- הא דאמ㬒ן; רבי - דתניא:
'אמר רבי:
כשהיינו
למדין תורה
אצל רבי שמעון
בתקוע היינו
מעלין שמן
ואלונטית מחצר
לגג, ומגג
לקרפף (רבי
שמעון לטעמיה,
דאמר
בעירובין (עד,א)
אחד גגות אחד
חצירות ואחד
קרפיפות, כולן
רשות אחת הן
לטלטל מזה
לזה, ואפילו
של בעלים הרבה), עד
שהיינו
מגיעין אצל
מעין שהיינו
רוחצין בו' (ומסתמא
לא היו מניחין
אותה על המעין
במקום הפקר); שמואל -
דאמר רב יהודה
אמר שמואל:
מסתפג אדם באלונטית,
ומביאה בידו
לתוך ביתו;
רבי יוחנן -
דאמר רבי חייא
בר אבא אמר
רבי יוחנן:
הלכה, מסתפג
אדם באלונטית ומביאה
בידו לתוך
ביתו.
ומי
אמר רבי יוחנן
הכי? והאמר
רבי יוחנן:
הלכה כסתם
משנה, ותנן: 'ונסתפג
אפילו בעשר
אלונטיות - לא
יביאם בידו'!?
ההוא
- כבן חכ㪁נאי
מתני לה (דברי
בן חכינאי
מסיים בה,
ולאו סתמא).
אמר
רבי חייא בר אבא
אמר רבי
יוחנן:
האוליירין (בלנין) מביאין
בלרי נשים לבי
בני (סדינים
שהנשים
מסתפגין בהם
מותר להביאן
דרך מלבוש
לבית המרחץ), ובלבד
שיתכסה בהן
ראשן ורובן.
סכניתא (סודר
גדול שתלוי לו
בין כתפיו,
וראשו עטוף בו) - צריך
לקשר שני
ראשיה (זה
בזה) למטה
(שלא תפול
מראשו).
אמר
רבי חייא בר
אבא אמר רבי
יוחנן: למטה מכתפיים.
אמר
להו רבא לבני
מחוזא: כי
מעבריתו מאני
לבני חילא (כשתביאו
בגדי העובדי
כוכבים: בני
החיל המוטלים
עליכם לשמשן,
ואתם מביאים להם
בשבת דרך רשות
הרבים) - שרביבו
בהו למטה
מכתפים (שלא
יהיו שוליהם
מונחים
בכתפיהם, אלא
משוכים למטה,
שיהא נראה
לבוש).
סכין
וממשמשין:
תנו
רבנן: 'סכין
וממשמשין
בבני מעיים
בשבת, ובלבד
שלא יעשה כדרך
שהוא עושה
בחול.'
היכי
עביד?
רבי
חמא בר חנינא
אמר: סך ואחר
כך ממשמש ([דקסבר]:
בחול ממשמש
ואחר כך סך);
רבי
יוחנן אמר: סך
וממשמש בבת
אחת.
אבל
לא מתעמלין:
אמר
רבי חייא בר
אבא אמר רבי
יוחנן: אסור
לעמוד
בקרקעיתה של
דיומסת (שם
נהר שמימיו
מלוחים) מפני
שמעמלת (מחממת) ומרפא (שהטיט
מלוח).
אמר
רב יהודה אמר
רב: כל ימיה של
דיומסת (ימי
רפואתה) עשרים
ואחד יום, ועצרת
מן המנין.
איבעיא
להו: עצרת
(בתחלה) להאי
גיסא, או להאי
גיסא (מתחלת
הימים או בסוף)?
תא
שמע, דאמר
שמואל: כולהו
שקייני (משקין
לרפואה) - מדיבחא [יום
הזביחה, י"ד
בניסן] ועד עצרתא
מעלו (אלמא
עצרת בסוף).
דילמא
התם הוא - דכמה
דקריר עלמא מעלי,
אבל הכא משום
הבלא הוא:
כיון דחמים
עלמא - טפי
מעלי?
אמר
רבי חלבו:
חמרא
דפרוגייתא (שם
מדינה שיינה
משובח) ומיא
דדיומסת
קיפחו עשרת
השבטים
מישראל (שהיו
בעלי הנאה,
ועסוקים בכך,
ולא היו
עוסקים בתורה,
ויצאו לתרבות
רעה);
רבי אלעזר בן
ערך איקלע
להתם (לפורגיתא
ודיומסית), אימשיך
בתרייהו (אחר
היין והרחיצה), איעקר
תלמודיה (נעקר
תלמודו ושכחו). כי הדר
אתא, קם
למיקרי בספרא,
בעא למיקרא [שמות
יב,ב]
החדש הזה לכם [ראש
חדשים ראשון
הוא לכם לחדשי
השנה] ,
אמר: "החרש היה
לבם"; בעו רבנן
רחמי עליה - והדר
תלמודיה,
והיינו דתנן: 'רבי
נהוראי אומר:
הוי גולה
למקום תורה (אם
תלמיד חכם אתה
אל תשב אלא
במקום תלמיד
חכם חברך),
ואל תאמר שהיא
תבא אחריך (ואל
תאמר "תלמידים
הם, יבואו אלי
ודי לי בכך,
למה אהיה גולה"),
שחבריך
יקיימוה בידך (שתהא
רגיל אצלם,
וכשתשנה מסכת
אחת והם אחרת - תשמענָה
ותהא סדורה
בפיך ואל
תשתכח הימנה),
ואל בינתך אל
תשען (לומר
"חכם גדול אני,
וזכרן,
וכשאחזור פרק
זה או מסכת זו
לא תשתכח חברתה
ממני").'
תנא:
'לא רבי
נהוראי שמו
אלא רבי נחמיה
שמו, ואמרי לה רבי
אלעזר בן ערך
שמו, ולמה
נקרא שמו רבי
נהוראי -
שמנהיר עיני
חכמים בהלכה.'
אבל
לא מתגררין:
תנו
רבנן: 'אין
גוררין
במגררת (אשטריי"ל,
ואדם מגרר בה) בשבת;
רבן שמעון בן
גמליאל אומר:
אם היו רגליו
מלוכלכות
בטיט ובצואה -
גורר כדרכו
ואינו חושש.'
רב
שמואל בר
יהודה עבדא
ליה אימיה
מגררתא דכספא (לשבת).
אין
יורדין
לקורדימא
וכו'.
מאי
טעמא? - משום
פיקא (טיט
של אותו נהר
מחליק, ובגדי
האדם נישורין
במים כשהוא נופל,
ואתי לידי
סחיטה).
ואין
עושין
אפיקטויזין
בשבת:
אמר
רבה בר בר חנה
אמר רבי
יוחנן: לא שנו
אלא בסם (דדמי
לרפואה,
וגזירה משום
שחיקת סמנין), אבל ביד (להכניס
יד לתוך גרונו
עד שיקיא) - מותר.
תניא:
'רבי נחמיה
אומר: אף בחול
אסור, מפני
הפסד אוכלין (שבמעיו,
ומתוך כך הוא
רעב וחוזר
ואוכל).'
ואין
מעצבין את
הקטן:
אמר
רבה בר בר חנה
אמר רבי
יוחנן: לפופי
ינוקא (אונמלוטי"א
[לחתל, ללפף],
כמו שעושין
לקטן
שיתיישבו
אבריו ולא
יתעקם) בשבת -
שפיר דמי.
והאנן
תנן 'אין
מעצבין'!?
התם
בחומרי שדרה (חוליות
של שדרה
שנתפרקה אחת
מהן),
דמיחזי כבונה.
(ולאחר
זמן קמיירי,
דאי ביום לידה
אמרינן (לעיל:
שבת קכט,ב):
כל האמור
בפרשת תוכחה
דיחזקאל - עושין
לחיה בשבת.)
ואין
מחזירין את
השבר:
אמר
רבי חנא
בגדתאה אמר
שמואל:
(שבת
קמח,א)
הלכה
מחזירין את
השבר (סבירא
ליה לשמואל 'מחזירין'
תנן).
רבה
בר בר חנה
איקלע
לפומבדיתא, לא
על לפירקיה
דרב יהודה.
שדריה לאדא
דיילא (מנשטר"ל,
ממונה), אמר ליה:
זיל גרביה (קח
בגדו עד שיבא). אזיל
גרביה; אתא (רבה), אשכחיה (לרב
יהודה) דקא דריש: 'אין
מחזירין את
השבר'; אמר ליה:
הכי אמר רב
חנא בגדתאה
אמר שמואל:
הלכה, מחזירין
את השבר.
אמר
ליה: הא חנא
דידן (ממקומנו
הוא),
והא שמואל
דידן - ולא
שמיע לי (ולא
שמענו זאת
מפיו עד הנה), ולאו
בדינא גרבתיך (בתמיה;
שאילו לא באת
לא למדנו)?
מי
שנפרקה ידו [ורגלו
לא יטרפם
בצונן, אבל
רוחץ הוא
כדרכו, ואם נתרפא
- נתרפא].
רב
אויא הוה יתיב
קמיה דרב יוסף,
שניא ליה ידיה
(נשתנית
ידו ממקומה,
אשולשיינ"ר
בלעז [נקע]). אמר ליה:
הכי מאי?
אסור.
והכי
מאי? (היה
עושה בענינים
הרבה ושואל;)
אמר
ליה: אסור.
אדהכי
איתפח ידיה.
אמר ליה: מאי
תיבעי לך, הא
תנן 'מי
שנפרקה ידו או
רגלו - לא
יטרפם בצונן,
אבל רוחץ
כדרכו. ואם
נתרפא - נתרפא.
אמר
ליה: ולא תנן 'אין
מחזירין את
השבר', ואמר רב
חנא בגדתאה
אמר שמואל:
הלכה מחזירין את
השבר?
אמר
ליה: כולהו בחדא
מחיתא
מחיתנהו (באריגה
אחת ארגתו)?: היכא
דאיתמר (דמתניתין
לאו דוקא תנן) - איתמר,
היכא דלא
איתמר - לא
איתמר.
הדרן
עלך חבית
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע
לי בכתובת שנמצאת
באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא
באותיות כאלה:
12 ROD; רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים
() ובתוך הסוגריים
- אותיות; 10 MIRIAM; מראי מקומות
- 8 MIRIAM
מובאות
בגופן NARKISIM;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM;
בתוך
דברי רש"י – נרקיסים
בגודל 9
הערות:
בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף
הגמרא בגודל 10,
בתוך דברי
רש"י – בגודל 8;
ההערות עם
קידומת ## אינם
פשט הגמרא אלא
הערת העורך
הטעונה בדיקת
הלומד.
הגירסא:
לפי דפוס
וילנא עם
אחדים
מההגהות שעל הדף
– לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך
הפשט הפשוט.
הערות
בשולי הדף – בתצוגת
דף אינטרנט אפשר
– באקספלורר – להניח
עליהם את הסמן
ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם
לראות כאשר עוברים
לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the
File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות
באנגלית – ע"י כולל
עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד
–
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is
©2005 by Julius Hollander
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol