דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות; 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
לזכר אמי מורתי
חנה הולנדר ז"ל
נפטרה ד אלול תשס"ב
שבת דף קנב
(שבת
קנא,ב)
[קהלת יב,ב:
עד אשר לא תחשך
השמש והאור והירח
והכוכבים ושבו
העבים אחר הגשם]
'עד אשר לא
תחשך השמש והאור' - זו פדחת
(המצח, שהוא
חלק ומצהיר יותר
מכל הפרצוף) והחוטם (שהוא
תואר פני אדם),
'והירח' - זו נשמה
(כדכתיב נר
אלהים נשמת אדם
(משלי כ,כז)),
'והכוכבים' - אלו הלסתות
(לחיים),
'ושבו העבים
אחר הגשם' - זו מאור עיניו
של אדם, שהולך אחר
הבכי (ושבו
העבים - חשכת עינים
יבא ויכסה המאור,
אחר שירבה בבכיה
בזקנותו מחמת תשות
כח, וצרות רבות
עליו).
אמר
שמואל: האי דמעתא,
עד ארבעין שנין
- הדרא, מ㪗אן ואילך
- לא הדר㨨.
ואמר
רב נחמן: האי כוחלא,
עד ארבעין שנין
– מרווח (מאור
עינים), מכאן ואילך
- אפילו 㪮ליא (כחלא
בעיניו, כמכחול
גדול) כאביסנא דגירדאי
(כובד של גרדיים;
אינשובל"ש בלעז
[חלק הנול
שעליו נכרך
האריג]) – אוקומי (המאור) מוקים (שלא
יחשיך יותר ממה
שהוא), ארווחי לא
מרווח.
מאי
קא משמע לן (בהא
דאמר 'אפילו כאביסנא
דגרדאי')?
דכמה
דאלים מכוחלא (עץ
שהוא מכניס בשפופרת
ונותן בעיניו,
וקורין לו מכחול) טפי - מעלי.
רבי
חנינא שכיבא ליה
ברתיה, לא הוה קא
בכי עלה. אמרה ליה
דביתהו: תרנגולתא
אפיקת מביתך?
אמר
לה: תרתי, תכלא ועיורא
(שיכול בנים
ועיורון הדמעה)?
סבר
לה כי הא דאמר רבי
יוחנן משום רבי
יוסי בן קצרתה:
שש דמעות הן, שלש
יפות ושלש רעות.
של עשן ושל בכי
(מתוך אבל וצרה)
(שבת
קנב,א)
ושל
בית הכסא (מתוך
יסורין) - רעות, של
סם ושל שחוק ושל
פירות (כגון
ריח חרדל) - יפות.
[קהלת יב,ג:] ביום שיזעו
שמרי הבית והתעותו
[אנשי החיל
ובטלו הטחנות כי
מעטו וחשכו הראות
בארבות]: 'ביום
שיזעו שמרי הבית' - אלו הכסלים
(ליפלאנק"ש
[המתניים]) והצלעות
(שהן שומרין
בני המעיים, וחיותו
של אדם, וסוגרין
בעדם),
'והתעותו
אנשי החיל' – אלו שוקים
(שכחו של אדם
נסמך עליהם),
'ובטלו הטחנות' - אלו שינים,
'וחשכו הראות
בארבות' - אלו עינים.
אמר
ליה קיסר לרבי
יהושע בן חנניה:
מאי טעמא לא אתית
לבי אבידן (מקום
העשוי להתווכח
שם צדוקים ובייתוסים
עם ישראל במקראות)?
אמר
ליה: טור תלג (ההר
נעשה שלג, כלומר:
ראשי לבן), סחרוני גלידין
(סביבותיו
של הר מלאו קרח,
כלומר: שפמי וזקני
הלבינו), כלבוהי לא
נבחין (קולי
אינו נשמע), טחנוהי (השינים) לא טוחנין.
בי
רב אמרי: אדלא אבידנא
– בחישנא (אחר
מה שלא אבד ממני
אני מפשפש!: מרוב
זקנה אני הולך
שחוח ומנענע, ונראה
כמי שמבקש דינר
הנאבד לו)!
תניא:
'רבי יוסי בר קיסמא
אומר: טבא תרי מתלת
(טובים שתי
הרגלים של ימי
בחרות משלש של
זקנה, שצריך משענת
עם רגליו); ווי לה לחדא
דאזלא ולא אתיא
('ווי לה' = חבל
עליה, כלומר: יש
לו להתאונן ולצעוק:
ווי ההולכת ואינה
חוזרת).
מאי
היא?
אמר
רב חסדא: ינקותא.
כי
אתא רב דימי אמר:
ינקותא - כלילא
דוורדא (נזר
של וורד), סבותא - כלילא
דחילפא (חילפי
= אורטיא"ש [סרפד]).
תנא
משמיה דרבי מאיר:
דוק בככי ותשכח
בניגרי (אכול
הרבה ותמצא האכילה
בפסיעותיך: שיחזק
כחך, 'דוק' - כמו אכלה
מדקה (דניאל
ז,יט) לשון כוסס), שנאמר [ירמיהו
מד,יז]
[כי עשה נעשה
את כל הדבר אשר
יצא מפינו לקטר
למלכת השמים והסיך
לה נסכים כאשר
עשינו אנחנו
ואבתינו מלכינו
ושרינו בערי יהודה
ובחצות ירושלם] ונשבע לחם
ונהיה טובים ורעה
לא ראינו.
אמר
ליה שמואל לרב
יהודה: שיננא, שרי
שקיך (פתח
פיך) ועייל
לחמך: עד ארבעין
שנין - מיכלא מעלי,
מכאן ואילך - משתי
מעלי.
אמר
ליה ההוא גוזאה
(סריס, וצדוקי
היה) לרבי
יהושע בן קרחה:
מהכא לקרחינא כמה
הוי (כמה מהלך
יש מכאן עד הקרח)? (ולהקניטו
על קרחתו נתכוון;)
אמר
ליה: כמהכא לגוזניא
(כמו שמכאן
עד הסריס).
אמר
ליה מינאה (גירסת
רש"י: צדוקי): ברחא קרחא
בארבעה (שהקרח
לקוח בארבע; 'ברחא
קרחא' הוא עז, על
שם שאינו מלובש
בצמר כרחל, קרוי
'קרחא').
אמר
ליה (רבי יהושע): עיקרא שליפא
– בתמניא (שה
שביציו עקורים
ונתוקין - לוקחין
בשמנה).
חזייה
(צדוקי לרבי
יהושע) דלא סיים מסאניה,
אמר ליה: דעל סוס
- מלך, דע㪘 חמור, בן
חורין, ודמנעלי
בריגלוהי - בר איניש,
דלא הא ולא הא - דחפיר
וקביר טב מיניה.
אמר
ליה: גוזא גוזא,
תלת אמרת לי - תלת
שמעת; הדרת פנים
- זקן, שמ㪓ת לב - אשה,
[תהלים קכז,ג] [הנה] נחלת ה' - בנים
[שכר פרי בטן] - ברוך המקום
שמנעך מכולם.
אמר
ליה: קרחא מצויינא
(אתה הקרח במריבה
אתה באת עמדי - בתמיה)!?
אמר
ליה (רבי יהושע): עיקרא שליפא
תוכחה (אתה
הסריס להקניטני
ולהתווכח עמי באת)!
אמר
ליה רבי לרבי שמעון
בן חלפתא: מפני
מה לא הקבלנו פניך
ברגל (לא
הקבלת פני - ודרך
ענוה קאמר ליה), כדרך שהקבילו
אבותי לאבותיך?
אמר
ליה: סלעים (קטנים) נעשו גבוהים
(שזקנתי), קרובים נעשו
רחוקים (קרובים
- נדמין 㪘י כרחוקים), משתים נעשו
שלש (שצריך
אני משענת), משים שלום
בבית (אבר
תשמיש) בטל. (לישנא
אחרינא קרובים
נעשו רחוקים מרוב
חלשות של אדם כשמזקין,
צריך להרחיק רגליו
זה מזה.)
[קהלת יב,ד:
וסגרו דלתים בשוק
בשפל קול הטחנה
ויקום לקול הצפור
וישחו כל בנות
השיר]
'וסגרו דלתים
בשוק' - אלו
נקביו של אדם,
'בשפל קול
הטחנה' - בשביל קורקבן
שאינו טוחן (שאין
בני מעיו טוחנין
אכילתו; 'קורקבן'
- הוא המ㫏ס, שקורין
צינפי"ל [הקיבה
השלישית
במעלי הגירה]),
'ויקום לקול
הצפור' - שאפילו צפור
מנערתו משנתו,
'וישחו כל
בנות השיר' - (כל
בנות השיר - כל
קולות של שיר הויין
ליה שוחה:) שאפילו קול
שרים ושרות דומות
עליו כשוחה.
ואף
ברזילי הגלעדי
אמר לדוד: [שמואל
ב יט,לו בן שמנים
שנה אנכי היום
האדע בין טוב לרע
אם יטעם עבדך את
אשר אכל ואת אשר
אשתה אם אשמע עוד
בקול שרים ושרות
ולמה יהיה עבדך
עוד למשא אל אדני
המלך]
'בן שמנים
שנה אנכי היום
האדע בין טוב לרע' - מכאן שדעותן
של זקנים משתנות
(דכתיב האדע
בין טוב לרע,
ובזקנה מרובה קאמר),
'אם יטעם
עבדך את אשר אכל
ואת אשר אשתה' - מכאן ששפתותיהן
של זקנים מתרפטות
(מתבקעות, כמו
'מנעל המרופט' (שבת
קמא,ב)),
'אם אשמע
עוד בקול שרים
ושרות' - מכאן שאזניהם
של זקנים מתכבדות
(כמו ואזניו
הכבד (ישעיהו
ו,י)).
אמר
רב: ברזילי הגלעדי
- שקרא ה㩕ה, דההיא
אמתא דהויא בי
רבי בת תשעין ותרתין
שנין, והות טעמא
קידרא.
רבא
אמר: ברזילי הגלעדי
שטוף בזמה הוה
(כמו סוס
שוטף במלחמה (ירמיהו
ח,ו) - להוט אחר
הדבר ורודף), וכל השטוף
בזמה - זקנה קופצת
עליו.
תניא,
'רבי ישמעאל ברבי
יוסי אומר: תלמידי
חכמים, כל זמן שמזקינין
- חכמה נ㬨וספת בהם,
שנאמר: [איוב
יב,יב]
בישישים חכמה וארך
ימים תבונה, ועמי הארץ,
כל זמן שמזקינין
- טפשות 㫄תוספת
בהן, שנאמר [איוב
יב,כ] מסיר
שפה לנאמנים וטעם
זקנים יקח (ועל
כרחך - מדקשי קראי
אהדדי, חד מתוקם
בחכמים וחד בזקני
השוק).
[קהלת יב,ה:
גם מגבה יראו וחתחתים
בדרך וינאץ השקד
ויסתבל החגב ותפר
האביונה כי הלך
האדם אל בית עולמו
וסבבו בשוק הספדים]
'גם מגבה
ייראו' - שאפילו גבשושית
קטנה דומה עליו
כהרי הרים (יראים
הם הזקנים מגבשושית
שבדרכים, ואומרים
גבוהים הם),
'וחתחתים
בדרך' - בשעה
שמהלך בדרך נעשו
לו תוהים (פחדים),
'וינאץ השקד' (אילן
של שקדים יציץ,
ויהיו בולטין נצים
שלו) - זו
קליבוסת (עצם
של הנק"א [מותן,
ירכיים]: שהירך
תקוע בו - בולט ויוצא
מרוב תשות כחו),
'ויסתבל
החגב' (דומה
עליו כסבל, משא
כבד) - אלו
עגבות,
'ותפר האביונה' (תבטל
התאוה, חמדת תשמיש) - זו חמדה.
רב
כהנא הוה פסיק
סידרא (מסדר
פרשיות של פסוקים) קמיה דרב,
כי מטא להאי קרא
נגיד (רב) ואתנח, אמר:
שמע מינה בטל ליה
חמדיה (תאותו) דרב.
אמר
רב כהנא: מאי דכתיב
[תהלים לג,ט] כי הוא אמר
ויהי [הוא צוה
ויעמד]
'כי הוא אמר
ויהי' - זו
אשה (אם לא על
פי גזרת המלך - לא
היתה ראויה להתאוות
לה, שהיא כחמת מלאה
מיאוס - והכל רצים
אחריה!),
'הוא צוה
ויעמד' - אלו בנים. תנא:
'אשה חמת מלא צואה,
ופיה מלא דם - והכל
רצין אחריה.'
'כי הלך האדם
אל בית עלמו' אמר רבי יצחק:
מלמד שכל צדיק
וצדיק נותנין לו
מדור לפי כבודו
(מדלא כתיב
'אל בית העולם'
- שמע מי㫄ה כל אחד
ואחד לבית המוכן
לו) ; משל
למלך שנכנס הוא
ועבדיו לעיר, כשהן
נכנסין - כולן בשער
אחד נכנסין (אף
כאן הכל מתים בענין
אחד), כשהן
לנין - כל אחד ואחד
נותנין לו מדור
לפי כבודו.
ואמר
רבי יצחק: מאי דכתיב
[קהלת יא,י] [והסר
כעס מלבך והעבר
רעה מבשר] כי הילדות
והשחרות הבל?
דברים
שאדם עושה בילדותו
(רוב תשמיש) משחירים
פניו (מתיש
כחו) לעת
זקנתו.
ואמר
רבי יצחק: קשה רימה
למת כמחט בבשר
החי, שנאמר [איוב
יד,כב]
אך בשרו עליו יכאב
[ונפשו עליו
תאבל].
אמר
רב חסדא: נפשו של
אדם מתאבלת עליו
כל שבעה, שנאמר
ונפשו עליו תאבל.
וכתיב [בראשית
נ,י] [ויבאו
עד גרן האטד אשר
בעבר הירדן ויספדו
שם מספד גדול וכבד
מאד] ויעש
לאביו אבל שבעת
ימים.
אמר
רב יהודה: מת שאין
לו מנחמין (אין
לו אבלים, שיהו
צריכין לנחמו) הולכין
עשרה בני אדם ויושבין
במקומו (במקום
שמת שם).
ההוא
דשכיב בשבבותיה
דרב יהודה, לא היו
לו מנחמין,
(שבת
קנב,ב)
כל
יומא (שבעה
ימי אבילות) הוה דבר רב
יהודה בי עשרה
ויתבי בדוכתיה;
לאחר שבעה ימים
- איתחזי; ליה בחילמיה
דרב יהודה, ואמר
ליה: תנוח דעתך
שהנחת את דעתי.
אמר
רבי אבהו: כל שאומרים
בפני המת [המת] יודע, עד שיסתם
הגולל; (גולל
הוא כיסוי שנותנים
על ארונו) [ובמערת
קבורה כמו
שקברו בארץ
ישראל בזמן
המשנה, ה'גולל'
הוא האבן
הגדול הסותם
פי המערה, וה'דופק'
הוא אבן קטן
המקבע את האבן
הגדול שלא יתגלגל
ממקומו.]
פליגי
בה רבי חייא ורבי
שמעון ברבי: חד
אמר עד שיסתם הגולל
וחד אמר עד שיתעכל
הבשר; מאן דאמר
עד שיתעכל הבשר
– דכתיב [איוב
יד,כב]
אך בשרו עליו יכאב
ונפשו עליו תאבל (כל
זמן שיש לו בשר
- יש לו ל㪜פש צד חיות
להבין); מאן דאמר עד
שיסתם הגולל - דכתיב
[קהלת יב,ז] וישוב העפר
על הארץ כשהיה
[והרוח תשוב
אל האלהים אשר
נתנה] (גופו
קרוי עפר, ומששב
אל הארץ כשהיה
- מיד וה㬒וח תשוב,
שאין בו רוח עוד).
תנו
רבנן: '[קהלת
יב,ז: וישוב העפר
על הארץ כשהיה] והרוח
תשוב אל האלהים
אשר נתנה - תנה
לו כמו שנתנה לך
בטהרה (אשר
נתנה - קרא יתירה
הוא לידרש: הוי
זהיר שתשיבנה אליו
כמה שנתנה לך נקייה
בלי עון) - אף
אתה בטהרה; משל
למלך בשר ודם שחלק
בגדי מלכות לעבדיו;
פקחין שבהן קיפלום
והניחום בקופסא,
טפשים שבהן הלכו
ועשו בהן מלאכה;
לימים ביקש המלך
את כליו; פקחין
שבהן החזירום לו
כשהן מגוהצין,
טפשין שבהן החזירום
לו כשהן מלוכלכין;
שמח המלך לקראת
פקחין וכעס לקראת
טפשין; על פקחין
אמר "ינתנו כלי
לאוצר (להצניען,
אף זו תינתן תחת
כסא הכבוד) והם
ילכו לבתיהם לשלום",
ועל טפשין אמר
"כלי ינתנו לכובס
(ללבנן, אף זו
לגיהנם לצורפם
שם) והן יתחבשו
בבית האסורים (בחשך,
בלא אורה ושלוה)"
- אף הקב";ה על גופן
של צדיקים אומר
[ישעיהו נז,ב] יבא
שלום ינוחו על
משכבותם [הלך
נכחו], ועל נשמתן
הוא אומר (שמואל
א כה,כט) [ויקם
אדם לרדפך ולבקש
את נפש] והיתה נפש
אדוני צרורה בצרור
החיים [את ה'
אלהיך ואת נפש
איביך יקלענה בתוך
כף הקלע]; על גופן
של רשעים הוא אומר
[ישעיהו מח,כב] אין
שלום אמר ה' לרשעים, ועל
נשמתן הוא אומר
((שמואל א כה,כט)) [ויקם
אדם לרדפך ולבקש
את נפש והיתה נפש
אדוני צרורה בצרור
החיים את ה' אלהיך] ואת
נפש אויביך יקלענה
בתוך כף הקלע (כף
הקלע = רֹחַב הרצועה
שנותן האבן לתוכה
לקלע, עשויה כעין
כף; את ה' אלהיך
- עמו בכ㫏או).'
תניא:
'רבי אליעזר
אומר: נשמתן של
צדיקים גנוזות
תחת כסא הכבוד,
שנאמר (שמואל
א כה,כט) [ויקם
אדם לרדפך ולבקש
את נפש] והיתה נפש
אדוני צרורה בצרור
החיים [את ה'
אלהיך ואת נפש
איביך יקלענה בתוך
כף הקלע], ושל רשעים
זוממות (כמו
'בזממא דפרזלא'
(שבת נא,ב)
- חבושות; בבית הסוהר) והולכות,
ומלאך אחד עומד
בסוף העולם ומלאך
אחר עומד בסוף
העולם, ומקלעין
נשמתן זה לזה, שנאמר:
ואת נפש אויביך
יקלענה בתוך כף
הקלע.'
אמר
ליה רבה לרב נחמן:
של בינונים מאי?
אמר
ליה: איכא שכיבנא
לא אמרי לכו האי
מילתא; הכי אמר
שמואל: אלו ואלו
(רשעים ובינונים) - לדומה (מלאך
הממונה על הרוחות) נמסרין; הללו
יש להן מנוח, הללו
אין להן מנוח.
אמר
<ליה> רב מרי: עתידים
צדיקים דהוו עפרא
(אפילו צדיקים
נרקבים ונעשים
אפר), דכתיב
[קהלת יב,ז] וישב העפר
על הארץ כשהיה
[והרוח תשוב
אל האלהים אשר
נתנה].
הנהו
קפולאי (חופרים) דהוו קפלי
בארעא דרב נחמן;
נחר בהו רב אחאי
בר יאשיה (שהיה
נקבר שם); אתו ואמרו
ליה לרב נחמן: נחר
בן גברא!
אתא
ואמר ליה: מאן ניהו
מר?
אמר
ליה: אנא אחאי בר
יאשיה!
אמר
ליה: ולאו אמר רב
מרי 'עתידי צדיקי
דהוו עפרא'?
אמר
ליה: ומני 'מרי' דלא
ידענא ליה (ואיני
חש לדבריו)?
אמר
ליה: והא קרא כתיב:
[קהלת יב,ז] וישב העפר
על הארץ כשהיה
[והרוח תשוב
אל האלהים אשר
נתנה]?
אמר
ליה: דאקרייך קהלת
לא אקרייך משלי
דכתיב [משלי יד,ל] [חיי בשרים
לב מרפא] ורקב עצמות
קנאה: כל
מי שיש לו קנאה
בלבו (ותחרות
על חברו) - עצמותיו
מרקיבים (ועליו
נאמר וישוב
אל העפר); כל שאין לו
קנאה בלבו - אין
עצמותיו מרקיבים;
גששיה - חזייה דאית
ביה מששא, אמר ליה:
ליקום מר לגוויה
דביתא (יבא
אדוני לבית)!
אמר
ליה: גלית אדעתך
דאפילו נביאי לא
קרית, דכתיב [יחזקאל
לז,יג]
וידעתם כי אני
ה' בפתחי את קברותיכם
[ובהעלותי
אתכם מקברותיכם
עמי] (בפתחי –
בהעלותי: עד שיעלנו
הקדוש ברוך הוא
מקברותינו אין
לנו רשות לעלות)!
אמר
ליה: והכתיב [בראשית
ג,יט] [בזעת
אפיך תאכל לחם
עד שובך אל האדמה
כי ממנה לקחת] כי עפר אתה
ואל עפר תשוב? (והאי
ליכא למימר ברשעים
לחודייהו, דכל
קללותיו של אדם
הראשון - כל דורותיו
שוין בהן!)
אמר
ליה: ההוא - שעה אחת
קודם תחיית המתים.
אמר
ליה ההוא צדוקי
לרבי אבהו: אמריתו
נשמתן של צדיקים
גנוזות תחת כסא
הכבוד; אובא טמיא
(בעלת אוב שמשתמש
בעצמות; 'טמיא' בלשון
ארמי עצמות, וכן
פירש רב האי בפירושו
של טהרות: 'בית
שהוא מלא טמיא'
- מלא עצ㪮ות) היכא אסקיה
לשמואל בנגידא
(כן קורין למכשפות
של אוב בלשון ארמי)?
אמר
ליה: התם - בתוך שנים
עשר חדש הוה, דתניא:
'כל י"ב חדש גופו
קיים ונשמתו עולה
ויורדת; לאחר י"ב
חדש - הגוף בטל,
(שבת
קנג,א)
ונשמתו
עולה ושוב אינה
יורדת.'
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע
לי בכתובת שנמצאת
באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא
באותיות כאלה:
12 ROD; רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים
() ובתוך הסוגריים
- אותיות; 10 MIRIAM; מראי מקומות
- 8 MIRIAM
מובאות
בגופן NARKISIM;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM;
בתוך
דברי רש"י – נרקיסים
בגודל 9
הערות:
בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף
הגמרא בגודל 10,
בתוך דברי
רש"י – בגודל 8;
ההערות עם
קידומת ## אינם
פשט הגמרא אלא
הערת העורך
הטעונה בדיקת
הלומד.
הגירסא:
לפי דפוס
וילנא עם
אחדים
מההגהות שעל הדף
– לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך
הפשט הפשוט.
הערות
בשולי הדף – בתצוגת
דף אינטרנט אפשר
– באקספלורר – להניח
עליהם את הסמן
ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם
לראות כאשר עוברים
לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the
File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות
באנגלית – ע"י כולל
עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד
–
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is
©2005 by Julius Hollander
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol