דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
שבת דף ס
(שבת נט,ב)
'ולא בטבעת שאין עליה חותם' (קתני
מתניתין דאם יצאת – פטורה, דתכשיט הוא לה; ומשום דילמא משלפא ומחויא - הוא דמיתסר); הא
יש עליה חותם – חייבת (חייבת חטאת), אלמא לאו
תכשיט הוא (והוי משאוי); ורמינהו 'תכשיטי נשים טמאים,
ואלו הן תכשיטי נשים: קטלאות נזמים (נזמי האוזן) וטבעות,
וטבעת (שאמרנו) - בין שיש עליה חותם בין שאין עליה
חותם, ונזמי האף', ואמר רבי זירא: לא קשיא: הא רבי נחמיה הא רבנן, דתניא
'היא של מתכת וחותמה של אלמוג – טמאה; היא של אלמוג (דהוה
ליה פשוטי כלי עץ [##??]) וחותמה של מתכת – טהורה, ורבי נחמיה מטמא, שהיה רבי
נחמיה אומר: בטבעת הלך אחר חותמה, בעול הלך אחר סמלוניו (העול
שלהם לא היה פגום כשלנו, אלא חָלָק, ונוקבים בו שני נקבים, וביניהם כעובי עורף
השור, ותוחבין בהן שתי יתדות - והם סימלונין) (ואם של מתכות הם - טמא)
(הא רבי נחמיה. דאמר עיקר טבעת אדעתא דחותם הוא - חייבת חטאת: דחותם לאשה לאו תכשיט
הוא, דאין דרך לאשה לחתום ולשלוח שלוחים, שאין חותם עשוי אלא לאדם גדול וממונה; והא
דקתני 'תכשיט הוא' – רבנן, דאמרי: גופה של טבעת עיקר, ואדעתא דטבעת נפקא ביה, וטבעת ודאי תכשיט
הוא;)
(שבת ס,א)
בקולב (הוא כמין עמוד רחב מלמטה ודק
מלמעלה, ומיטלטל, והחנוני מעמידו לפני חלון חנותו, ומסמרין תחובין בו, ותולין בהן
אבנטים ורצועות למכור) הלך אחר מסמרותיו, בסולם הלך אחר שליבותיו, בערסי (אישתרייד"א בלע"ז, והן מאזנים גדולות לשקול צמר ושעוה ונחשת,
והן של עץ) הלך אחר שלשלותיו (שתלוי בהן ואם של מתכת הן טמאות);
וחכמים אומרים: הכל הולך אחר המעמיד (גוף הטבעת מעמיד החותם, והעול
מעמיד את סמלוניו, והקולב את מסמרותיו, והסולם את שליבותיו, שהרי בהם קבועים; והערסה
הוא עץ ארוך, שהקנה שקורין ייש"א והלשון תחוב בו, והשלשלות קבועות בקנה,
וכולן - העץ ארוך מעמידן, שהוא פליי"ל, ששתי כפות המאזנים תלויות בשני ראשין)';
רבא אמר: (ברייתא דקתני 'וטבעת הוי תכשיט בין
שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם' לאו ארישא, דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרוייהו,
אלא חד תכשיט דאיש וחד תכשיט דאשה, ו)לצדדים קתני: יש עליה חותם - תכשיט
דאיש; אין עליה חותם - תכשיט דאשה.
רב נחמן בר יצחק אמר: טומאה אשבת קרמית? טומאה - (במדבר
לא,נא) [ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם כל]
כלי מעשה אמר רחמנא, וכלי הוא; שבת - משום משוי אמר רחמנא; אין עליה חותם
= תכשיט; יש עליה חותם = משוי (הא דקתני 'וטבעת בין שיש עליה כו'
- לאו ארישא קאי, דקרי ליה 'תכשיט נשים', אלאא הכי קאמר: וטבעת שאמרו שנטמאת, בין
שיש עליה חותם - דלאו תכשיט הוא, מיהו כלי מעשה הוא, בין שאין עליה חותם, דהוי
תכשיט; וכי קתני רישא 'תכשיטי נשים' - אשאין עליה חותם).
ולא במחט שאינה נקובה [ואם יצאת אינה חייבת חטאת]:
למאי חזיא ([אם] לתכשיט, דקתני 'אינה
חייבת חטאת')?
אמר רב יוסף: הואיל ואשה אוגרת בה שערה (היוצא חוץ לקישוריה - כורכתו סביב המחט, ותוחבת המחט בשבכה מתחתיה, שלא
יראה שערה).
אמר ליה אביי: ותהוי כבירית טהורה, ותשתרי (דתנא מתניתין (לקמן סג.) 'בירית טהורה מלטמא,
ויוצאין בה' והיא כמין אצעדה שעושה לשוקיה מעל בתי שוקיה, להדקן שלא יפלו על
רגלה, דלאו תכשיט היא, אלא תשמיש לבתי שוקיה, והוי כטבעת הכלים דאמרן 'טהורות'
בפרקין דלעיל, ויוצאין בה: שצריך לה עם בתי שוקיה, ולא הוי משאוי; ויוצאין - דכיון
דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי; והאי מחט נמי לצניעות, ד'שער באשה ערוה', ולא מחויא,
ואמאי לא תצא לכתחילה)!?
אלא תרגמא רב אדא נרשאה [מהעיר
נרש] קמיה דרב יוסף: הואיל ואשה חולקת בה שערה בשבת (חולקת לכאן ולכאן באמצע ראשה, שקורין גריוו"א בלע"ז).
(ובשבת) למאי חזיא (הרי בשבת אינה חולקת שערה)?
אמר רבא: טס של זהב יש לה על ראשה (על
ראשה האחד, והשני - עוקץ הוי); בחול חולקת בה שערה (בעוקץ),
בשבת מניחתה כנגד פדחתה (ובשבת תוחבת העוקץ בשבכה, והטס
שבראשה השני מונח על פדחתה).
משנה:
לא יצא האיש בסנדל המסומר (של
עץ הוא, ותוחבין מסמרות למעלה לחזק התחתון עם העליון: העץ עם העור שלמעלה הימנו,
ויש לו שתי פיות [אפשר
להכנס רגלו משני צדי הסנדל – לפי הגמרא להלן],
ותוחב רגלו בו; ובגמרא מפרש מאי טעמא גזרו ביה), ולא ביחיד (ולא בסנדל יחיד) בזמן שאין ברגלו מכה (בש"ס
ירושלמי מפרש דלא ליחשדיה דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה; ולשון רבותי: דילמא מחייכי
עליה ושקיל דשליף ליה וממטי ליה בידיה בשִׁכחַת שבת; ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה –
שרי; ובגמרא בעי בהי מינייהו יהיב ליה), ולא בתפילין (כדמפרש
טעמא בגמרא (לקמן דף סא.)), ולא בקמיע (שכותבין
וטוענין לרפואה) בזמן שאינו מן המומחה (אבל בקמיע מומחה – שרי, דתכשיט הוא
לחולה כאחד ממלבושיו) ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים (שריון
קסדא ומגפיים מפרש בגמרא),
ואם יצא - אינו חייב חטאת (דכולהו
מין מלבושין נינהו בחול, למלחמה).
גמרא:
סנדל המסומר מאי טעמא?
אמר שמואל שלפי הגזרה (בני
אדם הנשמטים מן הגזירה היו) היו, והיו נחבאין במערה, ואמרו: הנכנס יכנס (הרוצה ליכנס – יכנס, שהנכנס יראה תחלה שאין אדם רואה) והיוצא אל
יצא (שמא יש אויבים מבחוץ והוא לא ידע ויראוהו ויבינו שאנו כאן);
נהפך סנדלו של אחד מהן (שיש לו שתי פיות ויכול לנועלו משני
צדדין, אבל ניכר מי הוא לפנים ומי הוא לאחור, וכשנועלו זה הפוך - נראה הנכנס כאילו
הוא יוצא, וניכר מקומו בקרקע, שהיו סנדליהן מסומרין כעין אותם שעושין לרגלי
הסוסים, ראשיהן עבים), כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים ועכשיו באין
עליהן; דחקו זה בזה והרגו זה את זה (בדחיקתן) יותר ממה
שהרגו בהם אויבים; רבי אילעאי בן אלעזר אומר: במערה היו יושבין, ושמעו קול מעל גבי
המערה; כסבורין היו שבאו עליהם אויבים - דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה
שהרגו בהן אויבים'
רמי בר יחזקאל אמר: בבית הכנסת היו יושבין, ושמעו קול
מאחורי בית הכנסת, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים - דחקו זה בזה והרגו זה את זה
יותר ממה שהרגו בהן אויבים; באותה שעה אמרו: אל יצא אדם (אל
יצא האיש בשבת) בסנדל המסומר (כדמפרש לקמיה דבשבת היה מעשה ומעין
המאורע אסרו)';
אי הכי בחול נמי ליתסר?
מעשה כי הוה - בשבת הוה.
ביום טוב לישתרי? אלמה תנן (במסכת
ביצה [פ"א מ"י]):
(שבת ס,ב)
'משלחין כלים ביום טוב, בין תפורין בין שאינן תפורין,
אבל לא סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור [<בי"ט> בשבת [מילים אלה אינם במשנתנו]] (אלמא
לאו בר מנעליה ביום טוב הוא, דהא קתני התם 'כל שנאותין בו ביום טוב - משלחין
אותו'); מאי טעמא? דאיכא כינופיא? ביום טוב נמי איכא כינופיא! תענית
צבור איכא כינופיא (שאין עושין מלאכה, ונקבצין לבתי
כנסיות ולבתי מדרשות ההיא מעשה דהוה כינופיא), ליתסר (כי ההיא מעשה דהוה כינופיא)!?
מעשה, כי הוה - בכינופיא דאיסורא (דאיסורא
בעשיית מלאכה), הכא כינופיא דהתירא הוה.
ואפילו לרבי חנינא בן עקיבא, (בפרק
'חומר בקדש' [חגיגה כג,א] גבי נושא מי חטאת ואפר
חטאת בירדן ובספינה שנמצא כזית מן המת תחוב בקרקעיתה של ספינה, ונטמאו, וקאמרי
רבנן דגזרו שלא יעביר אדם מי חטאת בספינה ולא על הגשר ולא ישיטם על פני המים, אחד
ירדן ואחד שאר נהרות, ופליג רבי חנינא) דאמר 'לא אסרו אלא בירדן ובספינה
וכמעשה שהיה (ולא גשר ושאר נהרות, דגזירה שגזרו
מחמת מאורע - אין להם לגזור אלא מעין המאורע)' - הני מילי
ירדן, דשאני משאר נהרות (ברוחב או בעומק),
אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו, דתנן [ביצה פ"ה מ"ב;
מגילה פ"א מ"ה]: 'אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל
נפש בלבד'!
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא לחזק (שמסמרותיו נעשו לחזק העקב שקורין שול"א [סוליה]
עם הפנתא שקורין אינפיינ"א [גפה, עור עליון של נעל]), אבל לנוי –
מותר (דלא גזרו אלא מעין המאורע, והנהו לחזק היו, כסתם מסמרים דסנדל);
וכמה 'לנוי'?
רבי יוחנן אמר: חמש בזה וחמש בזה;
ורבי חנינא אמר: שבע בזה ושבע בזה.
אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא: אסברא לך: לדידי -
שתים מכאן (לצד חיצון: אחד בראשו לצד האצבעות, ואחד לצד עקיבו) ושתים
מכאן (לצד פנימי לעבר בין הרגלים), ואחת בתרסיותיו (רצועותיו); לרבי חנינא שלש מכאן ושלש מכאן ואחת בתרסיותיו.
מיתיבי: 'סנדל
הנוטה (שתחתון שלו אינו שוה: שעב מצד זה ודק מצד זה, וכשדורס
נוטה - לצד הדק, וצריך להגביהו שיהא שוה לצד שכנגדו) - עושה לו שבע - דברי רבי נתן; ורבי מתיר בשלש-עשרה';
בשלמא לרבי חנינא הוא דאמר כרבי נתן, אלא רבי יוחנן דאמר כמאן?
הוא דאמר כרבי נהוראי, דתניא: 'רבי נהוראי אומר: חמש
מותר ושבע אסור'.
אמר ליה איפה (שם חכם, ובנו של רב רחבה דפומבדיתא
הוה) לרבה
בר בר חנה: אתון תלמידי רבי יוחנן - עבידו כרבי יוחנן; אנן נעביד כרבי חנינא!
בעא מיניה רב הונא מרב אשי: חמש מהו?
אמר ליה: אפילו שבע מותר.
תשע מאי?
אמר ליה: אפילו שמונה אסור.
בעא מיניה ההוא רצענא מרבי אמי: תפרו מבפנים (שנתן מנעל של עור לפנים מן הסנדל, תפרו; פורדרי"ץ בלע"ז [עשוי כמו עם בטנה
תפורה מבפנים]) מהו?
אמר ליה: (שמעתי מרבי יוחנן:) מותר
(לקבוע בו מסמרים מבחוץ), ולא ידענא מאי טעמא!
אמר רב אשי: ולא ידע מר מאי טעמא? - כיון דתפרו מבפנים
הוי ליה מנעל; בסנדל גזרו ביה רבנן, במנעל לא גזרו ביה רבנן.
בעא מיניה רבי אבא בר זבדא מרבי אבא בר אבינא: עשאו (למסמר) כמין כלבוס (בלע"ז טינפיילו"ן: שני
ראשין חדין וכפופין, ונועץ שני ראשים בעץ; כדאמרינן בסוטה (יט:) 'כלבוס של ברזל מטילין לה לתוך פיה') - מהו?
אמר ליה: מותר (הואיל ונשתנה משאר מסמרים: דלא
גזרו אלא מעין המאורע).
איתמר נמי: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: עשאו כמין כלבוס –
מותר.
אמר רב ששת: חיפהו כולו (מלמטה) במסמרות
כדי שלא תהא קרקע אוכלתו – מותר.
תניא כוותיה דרב ששת: 'לא יצא האיש בסנדל המסומר, ולא יטייל מבית לבית אפילו ממטה למטה, אבל
מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה (דתורת
כלי עליו); ורבי אלעזר ברבי שמעון אוסר (דילמא אתי לנועלו);
נשרו רוב
ממסמרותיו ונשתייר בו ארבעה או חמשה – מותר; ורבי מתיר עד שבע; (לקמן מפרש לה;)
חיפהו בעור
מלמטה וקבע לו מסמרות מלמעלה – מותר (הואיל ונשתנה מכמו שהיה, דמעין
המאורע גזרו);
עשאו (לראש מסמר) כמין כלבוס
או (רחב) כמין טס או (שעשאו חד) כמין יתד,
או שחיפהו כולו במסמרות כדי שלא תהא קרקע אוכלתו – מותר.'
הא - גופה קשיא: אמרת 'נשרו רוב מסמרותיו' אף על גב
דנשתיירו ביה טובא (ובלבד שיהיו מעוט),
והדר תני 'ארבע או חמש' – אִין, טפי לא!?
אמר רב ששת: לא קשיא: כאן שנגממו (מלמעלה
ורשומו ניכר בתוך העץ - אפילו טובא, דהא מינכר שאינו כברייתו) כאן שנעקרו (לגמרי, שאין ניכר שהיה בו יותר: ארבעה או חמשה אִין, טפי לא; לוי"ה;
ולשון חבירו איפכא).
ארבע או חמש מותר:
השתא חמש שרי, ארבע מיבעיא?
אמר רב חסדא: ארבע מסנדל קטן, וחמש מסנדל גדול.
'ורבי מתיר עד שבע'? והתניא: 'רבי מתיר עד שלש
עשרה'?
נוטה שאני (שכולן צריכין לו להשוותו, ואין אחד
מהן לחזק).
השתא דאתית להכי (לחלק בין נוטה לשאין נוטה),
לרבי יוחנן נמי (דקפרכת לעיל מינה ואמרת 'דאמר
כמאן?') לא
קשיא (איכא נמי לתרוצי): (לעולם כרבי נתן, ו)נוטה
שאני (דהתם מתיר עד שבע, אבל אין נוטה - חמשה ותו לא).
אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רב אחדבוי בר מתנה אמר רב
מתנה: אֵין הלכה כרבי אלעזר ברבי שמעון.
פשיטא: יחיד ורבים הלכה כרבים!?
מהו דתימא מסתברא טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון בהא (דאסור לטלטל שמא ינעלנו) - קא משמע לן.
אמר רבי חייא: אי לאו דקרו לי 'בבלאי שרי איסורי (דרבי חייא - מבבל הוה, כדאמרינן בסוכה [דף כ,א]: 'עלו רבי חייא ובניו ויסדוה') ' - שרינא
ביה טובא.
וכמה?
בפומבדיתא אמרין עשרין וארבע, בסורא אמרין עשרין ותרתין.
אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך: עד דאתא מפומבדיתא לסורא (כשעלה מבבל לארץ ישראל ובא דרך סוריא מפומבדיתא [נראה שרש"י גרס
'מפומבדיתא לסוריא']) - חסר תרתי (נפלו שתים ממסמרותיו בדרך) (דומה אצל דומה [אולי לשון נקיה: בעיר פומבדיתא היו גנבי רבים, שהיו עלולים לחסר
ממה שיש לעובר האורח]).
ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה:
(שבת סא,א)
הא יש ברגלו מכה נפיק (איכא
למידק דנפיק ביחיד), (והשתא בעי תלמודא:) בהי
מינייהו נפיק?
אמר רב הונא: באותה שיש בה מכה; - אלמא קסבר סנדל לשום
צער עביד (שלא ינגף ביתדות הדרכים ויצטער; הילכך כשרואין אותו
צולע ויודעין שיש ברגליו מכה - אין חושדין אותו שטוען את השני בידו, אלא מכירין בו
לפי מעשיו שפרסותיו קשות ואינו מצטער ביתדות הדרכים, ולא נועלו אלא משום מכה, ודיו
בזה לבדו; וללשון רבותי, אי נמי מחכו עלה דלא חזו למכה - לא שליף לה, דמצטער
ביתדות הדרכים מחמת המכה);
וחייא בר רב אמר: באותה שאין בה מכה; - אלמא קסבר לשום
תענוג עביד (אדם איסטניס ורך, ומכירין מתוך מעשיו שנעל נעלו אחת
שהוא איסטניס,), וזו שיש בה מכה - מכתה מוכחת עליה (ומבינין
שהמכה מונעתו מלנעול, ולא חשדי ליה; ולענין אחוכי נמי לא מחייכי עליה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות
שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol