דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
שבת דף סה
(שבת סד,ב)
תנן: 'ולא בזוג אף על פי שפקוק (ואינו מוליד קול - לא תצא בהמה בו)' (וטעמא
פרישנא בפרק 'במה בהמה' (לעיל דף נד:) משום דמיחזי כאזיל לחינגא),
ותניא אידך: 'פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר (דבחצר,
דליכא מראית העין - מותר)'?
תנאי היא, דתניא:
(שבת סה,א)
'(מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים) שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם (שלא יאמרו כבסן בשבת; האי תנא סבר דמידי דמשום מראית העין - מותר בחדרים); רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין (כרב)'.
ובמוך שבאזנה:
תני רמי בר יחזקאל: והוא שקשור באזנה.
ובמוך שבסנדלה:
תני רמי בר יחזקאל: והוא שקשור לה בסנדלה.
ובמוך שהתקינה לה לנדתה:
סבר רמי בר חמא למימר והוא שקשורה לה בין יריכותיה; אמר
רבא: אף על פי שאינו קשור לה, כיון דמאיס - לא אתיא לאיתויי.
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבא: עשתה לה (למוך שבאותו מקום) בית יד מהו (מהו למיסריה דילמא שקלה וממטא לה
בידים, דלא מאיס לאוחזה בבית יד שלה)?
אמר ליה: מותר (דלא אמרינן לא מאיס, אלא אפילו
בבית יד מאיס).
איתמר [נמי]: אמר רב נחמן בר אושעיא אמר רבי יוחנן: עשתה
לה בית יד – מותר.
רבי יוחנן נפיק בהו לבי מדרשא (במוך
שבאזנו; שהיה זקן והיתה לו צואת האוזן מרובה); וחלוקין
עליו חבריו (מפני שלא היה קשור באזנו והוא יוצא בו לרשות הרבים).
רבי ינאי נפיק בהו לכרמלית, וחלוקין עליו כל דורו.
והתני רמי בר יחזקאל 'והוא שקשור לה באזנה'?
לא קשיא: הא דמיהדק (דרבי
יוחנן היה תוחב באזנו יפה ומהדק ולא בעי קשירה), הא (ודרמי בר יחזקאל) דלא מיהדק. (לשון אחר מתלמידי רבינו הלוי: דרבי
יוחנן קשור הוה, ובית מדרשו סמוך לביתו הוה, ולא היתה רשות הרבים מפסקת; וכי קשור
מיהא אפילו לרשות הרבים מותר, ואמאי קאמר לבי מדרשו ולא קאמר לרשות הרבים? ומשני
דרבי יוחנן קשור ולא מיהדק הקשר; ולשון ראשון מיושב מזה.)
בפלפל ובגלגל מלח:
פלפל - לריח הפה; גלגל מלח - לדורשיני(לחולי השינים).
וכל דבר שנותנת לתוך פיה:
זנגבילא (גינזירו); אי נמי
דרצונא (קנמון).
שן תותבת שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין:
אמר רבי זירא: לא שנו (דחכמים
אוסרין) אלא
של זהב (שמשונה במראה משאר שינים, ודילמא מבזו לה ושקלה לה בידה, וממטיא),
אבל בשל כסף (שדומה לשאר השינים) - דברי הכל
מותר. (לשון רבותי; ולי נראה טעמא דשל זהב משום דחשיבא ואתיא לאחויי, לכך אסור,
אבל של כסף לא חשיבא ולא אתיא לאחוויי;
וללשון רבותי קשיא לי הא דאמר אביי
[להלן] 'רבי ור"ש בן אלעזר כו'; ואי טעמא דרבנן משום דחייכי עלה הוא - מאי
שנא רבי דקחשיב ליה? רבנן נמי לאו לאחוויי חיישי?
ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מכל
מקום, ורבי מתיר, דקסבר לא חייכו עלה ולא שלפא להו; ומיהו הוה ליה למיחש דלמא שלפא
לה משום אחוויי? - אלא לא שלפא משום דאי מחוי לה - גנותא היא.)
תניא נמי הכי: 'בשל כסף דברי הכל מותר; של זהב: רבי
מתיר וחכמים אוסרין'.
אמר
אביי: רבי, ורבי אליעזר, ורבי שמעון בן אלעזר - כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא
ביה - לא אתיא לאחויי;
רבי - הא דאמרן (דלא חייש דילמא שלפא);
רבי אליעזר – דתניא: 'רבי אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית
של פלייטון' (ואוקימנא דהאי 'פוטר' - מותר
לכתחילה הוא, ואמר טעמא: מאן דרכה למיפק בכובלת? - אשה שריחה רע, ולא שלפא ומחויא
גנותה);
רבח שמעון בן אלעזר – דתניא: 'כלל אמר רבי שמעון בן
אלעזר: כל שהוא למטה מן הסבכה (כגון כיפה של צמר) -
יוצאה בו (דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא, דמיגלי שערה ומגניא
בה, שהשבכה נוי הוא לשער); למעלה מן הסבכה - אינה יוצאה בו.
משנה:
יוצאה בסלע (מטבע הוא) שעל הצינית (מפרש בגמרא);
הבנות קטנות (שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים
עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם; לוי"ה) יוצאות
בחוטין ואפילו בקיסמין שבאזניהם (רבותא קאמר: דאף על גב דלאו תכשיט
נוי הוא - אורחא בהכי, ולא משאוי הוא;
ויש מפרשין חוטין שקולעת בהן שערה
דאסרינן לגדולה בריש פרקין, התם - משום דשכיחא בהו טבילה, אבל קטנות דלא שכיחא בהו
טבילה – שרי;
ולשון ראשון הגון מזה: חדא -
דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות, ואף נדות נמי שכיחות בהו, כדתניא (נדה
לב.): 'מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה'; ועוד:
מדקתני 'אפילו בקיסמין' איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי, דאי חוטי הראש - לא
שייך למיתני 'אפילו בקסמין');
ערביות (נשים ישראליות שבערב) יוצאות
רעולות (דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים, וקרי לה בלשון ערבי
'רעולות'; היינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר ישעיה [ג,יט]),
ומדיות (נשים ישראליות שבמדי) פרופות (שמעטפות בטלית, ותולה הרצועה בשפתה
האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך, ואין הטלית
נופל מעליה), וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהוה; פורפת (כמו
קרסים [כגון שמות כו,ו], דמתרגמינן 'פורפין'; כל
המחבר בגד לחבירו קרי 'פריפה') על האבן ועל האגוז ועל המטבע, ובלבד
שלא תפרוף לכתחלה בשבת. (ובגמרא פריך: והאמרת רישא
'פורפת'!?)
גמרא:
מאי 'צינית'?
בת ארעא (מכה שהיא תחת פרסת הרגל, וקושר בה
סלע לרפואה).
ומאי שנא סלע? אילימא כל מידי דאקושא (שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות דרכים) מעלי לה -
ליעבד לה חספא!? אלא משום שוכתא (ליחלוחית היוצא מן הכסף,
ובלע"ז רוי"ל, ויפה למכה; שוכתא' כמו 'דשתך טפי' ד'אלו מציאות' (ב"מ
כו.) , ו'משתכין כנחשת' דתענית (דף ח.))?
ליעבד לה טסא (טסא דכספא, טיבעא למה לי)!? אלא משום
צורתא (צורתא דטיבעא מעליא למכה ולאו שוכתא)? ליעבד לה
פולסא (עגול של עץ ויצור עליו)!?
אמר אביי: שמע מינה (ממתניתין
דנקט 'סלע') כולהו (בהדדי) מעלין לה (ולהכי נקט 'סלע': דאיתנהו לכולהו אקושא ושוכתא וצורתא).
הבנות יוצאות בחוטין:
אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקי בחוטין (מפרש לקמן טעמא דכולהו), ולא שביק להו גניאן גבי הדדי (לישן זו אצל זו בעודן בתולות), ועביד להו מקואות ביומי ניסן (של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם) ומפצי
ביומי תשרי (שטובלות בפרת, ומפני הטיט שלא יהא חציצה - נותנות המפץ
תחת רגליהן).
'לא שביק להו יוצאות בחוטין'? והאנן תנן 'הבנות יוצאות
בחוטין'?
בנתיה דאבוה דשמואל - דצבעונין הוו (וחייש
למישלף ואחוויי).
'לא שביק להו גניאן גבי הדדי' - לימא מסייע ליה
לרב הונא, דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו (מתחככות
משום תאות תשמיש) -
(שבת סה,ב)
פסולות לכהונה (לכהן גדול, דלא הויא בתולה שלימה,
דאף על גב דכהן גדול ביומיה לא הוה, הואיל ודרך זנות חשיב ליה - לאו אורח ארעא)!
לא, סבר כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה (ויתאוו לשכב עם איש).
'ועביד להו מקוה ביומי ניסן' - מסייע ליה לרב, דאמר רב:
'מטרא במערבא (בארץ ישראל) - סהדא רבה פרת (פרת מעיד בדבר: שהוא יורד מארץ ישראל לבבל, וגדל ממי הגשמים, ויודעין בני
בבל שירדו גשמים בהרי ארץ ישראל, ושמחים על אחיהם; ואבוה דשמואל נמי כרב סבירא
ליה, דאמר פרת גדל ומימיו מתברכין על ידי גשמים)'; סבר שלא
ירבו הנוטפין (היינו גשמים) על הזוחלין (הנובעין,
ותנן במסכת מקואות (פ"ה מ"ה)
'הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה', ושנינו בתורת כהנים [כאן מביא
רש"י קיצור ספרא שמיני פרשתא ט, משנה א-ג]:
'אך מעין ובור מקוה מים [יהיה
טהור ונגע בנבלתם יטמא] [ויקרא
יא,לו], יכול מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור? תלמוד
לומר: מעיין: מה מעיין בידי שמים - אף
מקוה בידי שמים; אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין? תלמוד לומר אך מעיין: המעיין מטהר בזוחלין, ומקוה מטהר
באשבורן'; ומהו 'אשבורן'? - דקוו וקיימי, לאפוקי שאם הטביל בו
כלים דרך זחילתו כשהן נמשכין ויורדים למקוה - לא עלתה להם טבילה, דבור ומקוה כתיב: דקוו וקיימי, אבל נובעין מטהרין כמו שהן זוחלין ומושכין מגבוה
לנמוך, כדרך כל הנהרות; הלכך: ביומי ניסן - שהנהרות גדילים ממי הגשמים של ימי
החורף ומהפשרת השלגים - חייש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין שניתוספו בנהר מן הגשמים
על הזוחלים החיים, ובטלו הזוחלין החיים בנוטפים, ואין תורת מעיין עליהן לטהר
בזוחלין אלא באשבורן, ועביד להו מקוואות דקוו וקיימי; ואני קבלתי מרבינו הלוי משום
דספק זיבות נינהו, וזבה טעונה מים חיים; ואי אפשר להעמיד שמועתו, משום דאמרינן 'חומר
בזב מבזבה: שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים'; וחזרתי ובדקתי לפרשה,
וכן נראה בעיני כמו שפירשתי; ורובא דעלמא מפרשים נוטפין כשאובין, ולאו מילתא היא,
דתנן 'הנוטפין כמקוה' [מקואות פ"ה מ"ה]),
ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: נהרא - מכיפיה מיברך (משפתו וממקורו ומסלעו; סלע מתרגמינן 'כיפה'; מכיפיה מיברך, ולא ממי הגשמים);
ופליגא דידיה אדידיה (דשמואל
אשמואל), דאמר
שמואל: אין המים מטהרין בזוחלין (אין מטהרין אדם וכלים הטובלין בהן
דרך זחילה, וצריך להמשיכן למקוה ולטבול במקוה) אלא פרת
ביומי תשרי בלבד (שחדלו הגשמים, ורבו הזוחלין עליהם,
ויש תורת מעיין על נהרות המושכין; אלמא סבירא ליה שגדילין ממי הגשמים!
ואני שמעתי בבכורות 'מטהרין
בזוחלין' = שהנוטפין שבתוכן מטהרין בריבוי הזוחלין ויתבטלו הנוטפין בהן להיות זב
וזבה טובלין בהן בשביל הזוחלין).
פורפת על האבן [ועל האגוז ועל המטבע, ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת]:
והאמרת רישא 'פורפת' (וההיא
ודאי לכתחלה קאמר בשבת, דאי מבעוד יום ולאשמועינן דיוצאה בו בשבת - הא תנא רישא 'מדיות
פרופות')?
אמר אביי: סיפא (דקתני 'לא תפרוף') - אתאן
למטבע (דלאו בר טלטול הוא; אבל אבן שהקצה לכך - ראוי לטלטול).
בעי אביי: אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה
קטן בשבת (לאוכלו)?
תיבעי למאן דאמר מערימין תיבעי למאן דאמר אין מערימין (פלוגתא ב'כל כתבי הקדש' (שבת קכ.)
'לובש כל מה שיכול ללבוש - דברי רבי מאיר, ואפילו עשרה חלוקים זה על זה; רבי יוסי
אומר: שמונה עשר כלים, כדרך שהוא לובש בחול):
תיבעי למאן דאמר מערימין בדליקה; התם הוא דאי לא
שרית ליה אתי לכבויי, אבל הכא אי לא שרית ליה לא אתי לאפוקי? או דלמא אפילו למאן
דאמר אין מערימין בדליקה: התם - דרך הוצאה בכך (כגון
מוכרי כסות: מוציאין אותו דרך מלבוש), אבל הכא אין דרך הוצאה בכך, אימא
שפיר דמי?
תיקו.
משנה:
הקיטע (שנקטעה רגלו) יוצא בקב
שלו (דמנעל דידיה הוא), דברי רבי מאיר;
(שבת סו,א)
המשך המשנה
ורבי יוסי אוסר (דלאו תכשיט הוא); ואם
יש לו בית קיבול כתיתין (שנחקק בו כדי קיבול כתיתין של
בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן) – טמא (מקבל
טומאת מגע; אבל אם אין לו אלא בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין - לאו בית
קבול לטומאה, והוה ליה כפשוטי כלי עץ, ו'דומיא דשק' בעינן: שקבול שלו עשוי לטלטל
על ידו מה שנותנין לתוכו, אבל שוקו אינו מיטלטל על גבי הכלי);
סמוכות שלו (סמוכות של קיטע: יש קיטע בשתי
רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו) טמאין
מדרס (אם זב הוא; דהא לסמיכת גופו עביד, ומדרס הזב עושה אב הטומאה),
ויוצאין בהן בשבת (דתכשיט דידיה הוא),
ונכנסין בהן בעזרה (דאף על גב דתנן (ברכות
נד.) 'לא יכנס אדם להר הבית במנעלו' - הני לאו מנעל
נינהו: דלאו בראש רגלו הן);
כסא וסמוכות שלו (יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו,
ואפילו על ארכובותיו אינו יכול לילך, ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו; וכשהוא
מהלך - נסמך על ידיו בספסלים קטנים, ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על
אחוריו, והכסא קשור לו מאחוריו; סמוכות של אותו קיטע: עושה לה סמוכות של עור או של
עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו - נשען גם על
רגליו קצת) טמאין מדרס, ואין יוצאין בהן בשבת (רבותינו
אומרים מפני שאינם צריכין לו כל כך, ולא נהירא לי טעמא, ואיכא למימר דאיידי דתלו
ולא מנחי אארעא - זימנין דמשתלפי), ואין נכנסין בהן בעזרה (דמנעל נינהו);
לוקטמין (טלמשק"א [מסכה] נעשין לשחוק להבעית תינוקות) - טהורין (מלקבל
טומאה: דאינו לא כלי תשמיש ולא תכשיט) ואין יוצאין בהן.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol