שבת עד

דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

לזכר אמי מורתי חנה הולנדר ז"ל נפטרה ד אלול תשס"ב

שבת דף עד

(שבת עג,ב)

הזורה הבורר והטוחן והמרקד:

היינו 'זורה' היינו 'בורר' היינו 'מרקד'!? ('היינו' - כמו 'הי ניהו', כלומר: דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת? והלא כולן מלאכה אחת הן: דמפריש אוכל מן הפסולת!?)

אביי ורבא, דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן,

(שבת עד,א)

אף על גב דאיכא (אחריתי בהדה) דדמיא לה - חשיב לה (חשבינהו לתרווייהו כאבות, ואף על גב דחדא נינהו).

וליחשב נמי כותש [שהרי בתוספתא שבת פ"ט מ"יז [ליברמן]: 'הדש והכותש והנופט מלאכה אחת'] (חטין במכתשת להסיר קליפתן, דהואי במקדש בסממנין? אלא - לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה, דהא נמי מיפרקה מלבוש היא)?

אמר אביי: שכן עני אוכל פתו בלא כתישה (לכך, אף על גב דהואי במקדש, ואב מלאכה היא - כיון דתנא ליה 'דש' - לא תנא לה; וזורה ובורר ומרקד - סידורא דפת נינהו, וכיון דהוו במקדש, והכא אתחיל בסידורא דפת - תנינהו, כדאמרינן גבי אופה, דהוה ליה למתני מבשל, ולא אופה דלא הוה במקדש, אלא משום סדורא דפת נקט ואתא, הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנין, אבל כתישה - עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סלת נקיה, אבל עניים לא טרחי, הלכך לא תנא לה, ומיהו ודאי אב מלאכה היא, ובכלל דש היא).

רבא אמר: הא מני? - רבי היא, דאמר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (דיליף לקמן בפרק 'הזורק' [שבת (צז,ב)]: 'דברים', 'הדברים', 'אלה הדברים' למניינא), ואי חשיב כותש הויא ליה ארבעים!

וליפוק חדא מהנך (או זורה או בורר או מרקד דהוו חדא, ליפוק מינייהו חדא) ולעייל (וליתני) כותש (דהכי עדיף: למיתני תרתי מהא ותרתי מהא, מלמיתני ולמיכפל תלתא זימני בחדא, ואיכא חדא דלא כפיל ביה מידי)?

אלא מחוורתא כדאביי.

תנו רבנן: 'היו לפניו מיני אוכלין (ולא גרסינן 'שני מיני אוכלין') - בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור (לקמיה פריך: מאי קאמר?: ברישא תנא 'בורר' והדר תנא 'לא יברור'?), ואם בירר - חייב חטאת';

מאי קאמר?

אמר עולא: הכי קאמר: 'בורר ואוכל - לבו ביום, ובורר ומניח - לבו ביום, ולמחר (לצורך מחר) לא יברור, ואם בירר חייב חטאת'!

מתקיף לה רב חסדא: וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום (והכי נמי אב מלאכה היא, כיון דאמרת 'ולמחר חייב חטאת')?

אלא אמר רב חסדא: 'בורר ואוכל - פחות מכשיעור (פחות מכגרוגרת); בורר ומניח - פחות מכשיעור; וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת'!

מתקיף לה רב יוסף: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור (נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה [בפרק בתרא דיומא (עד,א)], והיכי קתני 'בורר לכתחלה')?

אלא אמר רב יוסף: 'בורר ואוכל – ביד, בורר ומניח – ביד; בקנון (כלי עץ שעושין כעין צינור רחב מלאחריו וקצר [בעברית שלנו: וצר] מלפניו, ובעלי מטבע עושים אותו, והבורר בו קטנית - נותן קטנית במקום הרחב ומנענעו, והקטנית, מפני שהוא סגלגל - מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר, והפסולת נשאר בכלי) ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור אבל אסור (מותר לכתחלה לא הוי - דדמי לברירה, וחייב חטאת לא הוי - דכלאחר יד הוא, דעיקר ברירה בנפה וכברה; אבל ביד לא דמי לבורר כלל); ובנפה ובכברה לא יברור ואם בירר חייב חטאת'!

מתקיף לה רב המנונא: מידי 'קנון ותמחוי' קתני? (הוא הדין נמי דפריך 'מידי נפה וכברה' קתני?' , אלא חדא מינייהו נקט;)

אלא אמר רב המנונא: 'בורר ואוכל - אוכל מתוך הפסולת; בורר ומניח - אוכל מתוך הפסולת (לא דרך ברירה היא); פסולת מתוך אוכל לא יברור ואם בירר חייב חטאת'!

מתקיף לה אביי: מידי 'אוכל מתוך פסולת' קתני?

אלא אמר אביי: 'בורר ואוכל – לאלתר, ובורר ומניח – (לאכול) לאלתר (שאין זה דרך בוררין), ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר (להצניע) וחייב חטאת'!

אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו: שפיר אמר נחמני (אביי)!

היו לפניו שני מיני אוכלין ובירר ואכל, ובירר והניח: רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב:

רב אשי מתני פטור? - והא תני (לעיל) 'חייב' (ואי בבורר ומניח לאלתר - מותר לכתחלה הויא, ופטור אבל אסור ליכא)?

לא קשיא: הא בקנון ותמחוי הא בנפה וכברה.

כי אתא רב דימי – אמר: שבתא דרב ביבי הואי (הגיע יומו להיות עומד ומשמש על התלמידים), ואיקלעו רבי אמי ורבי אסי; שדא קמייהו כלכלה דפירי (ולא רצה לברור האוכל מתוך העלין ולתת לפני כל אחד ואחד, אלא שטחן והם נוטלים ואוכלים, ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו) ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור, אי משום עין יפה הוא דמכוין.

חזקיה אמר: הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן (לאחר ששלקן הוא בורר אוכל מתוך הקליפה) – חייב.

לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור?

שאני תורמוסים,

(שבת עד,ב)

דשלקי ליה שבעא זימני (למתקן), ואי לא שקלי ליה (לאוכל מתוך הפסולת, מתוך שהוא רך ונימוק על ידי שנשלק הרבה) – מסרח (והלכך אוכל נמי, כל זמן שמעורב בו - הוי כפסולת), וכפסולת מתוך אוכל דמי (ומיהו אוכל הוא, ומחמירין עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל). (ולי נראה הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן - מששלקן פעם אחת - ממרקין ומערין אותן המים, ובורר המתולעות שלהן, כמו שעושין לפולין, וכן בכל פעם ופעם, וזה 'בורר האוכל ומניח הפסולת', ו'אי לא שלקי ליה מסרח' גרסינן, הלכך: מששלקום פעמים ושלש - חשיב ליה פסולת, הואיל ואי שביק להו הכי דלא הדר שליק להו - מסרחי, וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינין גרועין המעורבין בהן - כפסולת מתוך אוכל דמי: דהנהו שאר מינין לא מסרחי, דגמר להו בישולייהו פעם ראשונה ושניה;

ורבינו הלוי גריס: ואי שקילי ליה מסרח: - כשנוטלו נימוח בין אצבעותיו ונמאס! הלכך ההוא דשקיל הוי כפסולת, והנשאר הוי אוכל עד שחוזר ונוטלו.)

והטוחן:

אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא ('דפרים' במ"ם גרסינן, ולא בסמ"ך, כדפירש ב'העור והרוטב' (חולין קכ,א): 'מאי קיפה – פירמא' - מינציי"ר בלעז =חתכו הדק) - חייב משום טוחן.

אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי (עצים דקים להבעיר אש) - חייב משום טוחן.

אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא (לחותכן במדה) - חייב משום מחתך (מחתך העור מקצצו במדה).

והלש והאופה:

אמר רב פפא: שבק תנא דידן בישול סממנין, דהוה במשכן, ונקט אופה (דלא שייך במלאכת המשכן כלל)?

תנא דידן - סידורא דפת (שהתחיל בו) נקט (ואופה במקום בשול דסממנין הוא, דהוא בישול דפת).

אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדא סיכתא לאתונא (שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו, שיתקשה) - חייב משום מבשל.

פשיטא!?

מהו דתימא לשרורי (לחזק) מנא קא מיכוין (ואין כאן בישול) - קא משמע לן דמירפא רפי (על ידי חום האור, והמים שבתוכו יוצאין) והדר (ולאחר שיצאו מימיו -) קמיט (מתקשה, וכי רפי ברישא - הוי בישולו).

אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דארתח כופרא (שהתיך זפת) - חייב משום מבשל.

פשיטא!?

מהו דתימא כיון דהדר ואיקושא (חוזר ומתקשה) אימא לא - קא משמע לן.

אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא (של חרס) - חייב משום שבע חטאות (טוחן הרגבים [1] ושוחקן הדק - הוי טוחן, ובורר הצרורות הגסות מתוכן - הרי שתים, ומרקידן בנפה [3], ומגבל הטיט [4] - דהיינו לש, וממרח הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק - הרי ממחק [5], ומבעיר את האור בכבשן [6], ומצרפו בתוכו [7] - הרי מבשל; חיובא דחופר ליכא, דאינו צריך אלא לעפרה); תנורא - חייב משום שמונה חטאות (דלאחר שצרפו בכבשן - הוא טח עליו טפילה שיהא עב וחומו מתקיים, והוא גמר מלאכתו, ואמרינן לקמן (שבת עה,ב): כל מידי דהוי גמר מלאכה - חייב משום מכה בפטיש; אבל גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש, דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור).

אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא (כוורת של קנים) - חייב אחת עשרה חטאות (זומר הקנים והוא צריך להם - חייב משום קוצר ומשום נוטע [2], אספם יחד - הרי זה מעמר [3], בירר יפות - הרי זה בורר[4], החליקן - הרי זה ממחק [5], עשאן דקות מאחת שתים או שלש - הרי זה טוחן [6], חתכן במדה - הרי זה מחתך [7], הסיך השתי - הרי זה מיסך [8], ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו - הרי עושה שתי בתי נירין [9], ארג - הרי זה אורג [10], חתך לאחר אריגתה כדי להשוותם - הרי זה מכה בפטיש [11], כדאמרינן לקמן [שבת עה,ב]: 'האי מאן דשקיל אקופי מגלימי - חייב משום מכה בפטיש' - הרי אחת עשרה) , ואי חייטיה לפומיה (לעשות לה שפה) - חייב שלש עשרה חטאות (הוסיף כאן תופר וקושר, שצריך לקשור לאחר התפירה). (ומשום בונה ליכא לחיוביה, לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת, דאין בנין בכלים;

מפשיט ליכא למימר בקנים, דאין הפשטה אלא בעור,

ויש מפרשים שקודח נקבים בעץ שתוחבין בו ראשי הקנים של שתי, ומחייב ליה משום טוחן;

ולא נהירא לי: דההיא טחינה - מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וטוב לי לפרש שעושה אותן דקות, והוי כמאן דסלית סילתי.)

הגוזז את הצמר והמלבנו:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת - חייב שלש חטאות: אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה.

רב כהנא אמר: אין דרך גזיזה בכך ואין דרך מנפץ בכך ואין דרך טווי בכך.

ולא? והתניא משמיה דרבי נחמיה: 'שטוף בעזים וטוו בעזים' אלמא טוויה על גבי בהמה שמה טוויה!? (קרא קדריש: טוו את העזים (שמות לה,כו) - בגופן של עזים משמע;)

חכמה יתירה (כדכתיב: וכל הנשים אשר נשא לבן אֹתָנָה בחכמה טָווּ את הָעִזִּים (שמות לה,כו[YH1] )) שאני (אבל להדיוט - אין דרכו בכך, והוי כלאחר יד).

תנו רבנן [תופסתא שבת פ"ט מ"כ]: 'התולש את הכנף (נוצה גדולה מן כנף העוף), והקוטמו (לאחר שתלשו - חותך ראשו שהוא דק, וראוי להניחו בכר וכסת), והמורטו (לצד זנבו, שהוא קשה - מורט שערו מכאן ומכאן, ומשליך הקנה, ונותן השיער בכר וכסת)- חייב שלש חטאות.'

אמר רבי שמעון בן לקיש: תולש חייב משום גוזז, קוטם חייב משום מחתך (דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי, וגם מן הקנה אורג כובעים, ועושה כובעים מכנפי עוף בלא שיער), ממרט חייב משום ממחק (דתנן גבי עור 'הממחקו').

הקושר והמתיר:

קשירה במשכן היכא הואי?

אמר רבא: שכן קושרין ביתדות אהלים (נועצים יתידות בקרקע, כדכתיב 'יתדות המשכן' [שמות לה,יח, ועוד], וקושרין היריעות בהן במיתריהם).

אמר ליה אביי: ההוא - קושר על מנת להתיר הוא (וכי האי גוונא פטרינן ליה לקמן, דתנן [שבת פ"טו מ"ב]: 'כל קשר שאינו של קיימא - אין חייבין עליו')!?

אלא אמר אביי: שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרים אותה.

אמר ליה רבא: תרצת קושר, מתיר מאי איכא למימר? וכי תימא 'דאי מתרמי ליה תרי חוטי, קיטרי בהדי הדדי (בשני חוטין זה אצל זה) - שרי חד (לאחר אריגתן מתיר האחד, מפני שבולטין ונראין) וקטר חד (כלומר: מניח כמו שהוא)', השתא: לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עושין? (שכשמתירו - נראה הנקב ביריעה: שחוטיה היו כפולין ששה, והיו גסין, ומתחלה היו זריזין בכך, וכי מתרמו לה תרי קיטרי - קושרין האחד ונותקין החוט השני מלמטה וללמעלה, ומספקן בחוט ארוך, וקושרין למעלה ולמטה, ואין שם שנים קשרים סמוכין.)

אלא אמר רבא, ואיתימא רבי עילאי: שכן צדי חלזון קושרין ומתירין (שכל רשתות עשויות קשרים קשרים, והן קשרי קיימא, ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו - מתיר מכאן וקושר מכאן). (צדי חלזון -לצבוע התכלת בדמו, והוא כמין דג קטן, ועולה אחת לשבעים שנה.)

והתופר שתי תפירות:

והא לא קיימא (הכי, וכיון דלא קיימא - לאו מלאכה היא)?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא שקשרן (שקשר שני ראשי החוט).

הקורע על מנת לתפור:

קריעה במשכן מי הוה?

רבה ורבי זירא, דאמרי תרווייהו:

(שבת עה,א)

שכן יריעה שנפל בה דרנא (תולעת) - קורעין בה ותופרין אותה (ומנקב בו נקב קטן ועגול, וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9

הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol