דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
שבת דף פד
(שבת פג,ב)
אמר רבא:
(שבת פד,א)
ולחנניא (דאמר: ספינה המיטלטלת מלאה טמאה), טילטול
על ידי שוורים שמיה טילטול (אפילו אינה מיטלטלת אלא על ידי
שוורים מרוב גודלה - הוי טילטול, וטמאה) – דתנן [כלים
פ"כד מ"ב]: 'שלש עגלות הן:
עשויה כקתידרא (קצרה ומוקפת משלש צדדין) - טמאה מדרס (שלישיבה מיוחדת היא); כמטה (שהיא ארוכה, ומתחתיה מקבלת, כמטה של עור שאין בה שום נקב) - טמאה טמא מת (כלומר: מקבלת שאר טומאות כולן, חוץ מטומאת מדרס: ד'כלי' הוה לקבל טומאה,
ולישיבה אינה מיוחדת, שטוענין בה פרגמטיא, ואומר לו "עמוד ונעשה
מלאכתנו"; והא דנקט 'טמא מת' - משום דאב הטומאה הוא, והכי קאמר: אב הטומאה
הוא על ידי מת, ולא על ידי זב); של
אבנים (העשויה להוליך בה אבנים) - טהורה מכלום (אינה מקבלת שום טומאה, לפי שפרוצה
מתחתיה נקבים גדולים - ולא כלי הוא: דכל הכלים שיעורן כרמונים!)', ואמר רבי
יוחנן: ואם יש בה בית קבול רמונים - טמאה טמא מת (אלמא:
אף על גב דשל עץ איתקש לשק: דבעינן מיטלטל מלא וריקן, וזו אינה מיטלטלת אלא על ידי
שוורים - קאמר טמאה טמא מת); [כלים
פ"כד מ"ד] 'שלש תיבות
הן: תיבה שפתחה מצדה - טמאה מדרס (לפי שמשמשת שכיבה עם מלאכתה:
שמשתמשין בה דרך פתחה, ואין צריך לומר לשוכב עליה "עמוד ונעשה מלאכתנו"); מלמעלה (פתחה
כאותן שלנו) - טמאה טמא
מת (כלומר: נעשה אב הטומאה על ידי מת, כשאר כל הכלים הראויין לקבל טומאה, שאם
האהיל אהל המת עליהן - נעשין אב הטומאה; ולענין שאר טומאות הויין ראשון לטומאה,
ככל הכלים; ולא שמעינן ממתניתין אלא דכלי הוא לטומאה, ומדרס לא הויא, דאינה מיוחדת
לשכיבה, דצריך לומר לו "עמוד"*),
והבאה במדה (תיבה גדולה שאינה מיטלטלת, ויש לה
חלון מלמעלה להשתמש בתוכה) טהורה מכלום
(למדרס לא חזיא, הואיל וחלולה מלמעלה אינה משמשת שכיבה עם מלאכתה, ולשאר
טומאות לא חזיא, דאינה מטלטלת מליאה)'. (ולא
איתפרש מה לשון 'באה במדה'; ולי נראה על שם אנשי מדות, כלומר: שצריכה למוד ארכה
ורחבה.)
(*יש
מקשין הבל על משנה זו: הא דאמר רבי יוחנן בפרק 'במה אשה' (שבת נט,א) אף אומר בטומאת מת "עמוד ונעשה מלאכתנו" - והבל הוא בפיהם, דכי
איתמר ההיא - לענין כלי שנשבר ועודנו ראוי למלאכה - ולא מעין מלאכה ראשונה, וקאמר
רבי יוחנן דטהור מטומאתו ראשונה, ואומר בו: "עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה",
והרי הוא אינו ראוי, אבל לומר שתהא מיוחדת למת ולא למלאכה אחרת - לא תהא זאת
בישראל, דהא כתיב (במדבר יט,יד) כל אשר באהל יטמא [שבעת
ימים] [ספוק טו]
וכל כלי פתוח וגו', וכל טמא מת שבתלמוד
הנזכר אצל מדרס - הוא הדין לטמא שרץ, או לטומאת נבלה, ולא הוזכר מת אלא משום דעל
ידי מת נעשה אב הטומאה, כמו על ידי מדרס: שלא בא ללמדנו אלא לומר שהוא כלי מקבל כל
טומאה חוץ מטומאת מדרס: אם ישב עליו זב - אינו נעשה אב הטומאה.)
תנו רבנן: 'מדרס כלי חרס (שאם
ישב עליו הזב ולא נגע באוירו) – טהור (ואינו מטמא משום מדרס; ולקמיה יליף
לה מקרא);
רבי יוסי אומר: אף הספינה'.
מאי קאמר (מה ענין ספינה אצל מדרס?: ספינה
טהורה אף מטומאת מגע, ולמדרס לא חזיא)?
אמר רב זביד: הכי קאמר: מדרס כלי חרס טהור ומגעו
טמא (אם נגע הזב בתוכו), וספינה של חרס טמאה (במגעה),
כחנניא (דיליף טעמא מִשַּׂק, וחרס לא איתקש לשק); רבי
יוסי אומר: אף הספינה טהורה, כתנא דידן (דיליף
מבלב ים, והא נמי בלב ים היא);
מתקיף לה רב פפא: מאי 'אף' (מאי
'אף ספינה' - על כרחיך טהורה ממגע קאמר, ומאי 'אף'? הא לא טיהר תנא קמא כלי ממגע,
דנימא 'אף זו כיוצא בו')?
אלא אמר רב פפא: הכי קאמר: מדרס כלי חרס טהור
ומגעו טמא, ושל עץ - בין מדרסו ובין מגעו טמא; וספינת הירדן טהורה, כתנא
דידן (דיליף מבלב ים, לא שנא גדולה לא שנא קטנה, והוא הדין נמי דמצי לתרוצי
וספינה של חרס טהורה, בתר דמפכינן דתנא קמא לר' יוסי, אלא משום דשכיחא טפי של עץ
משל חרס);
רבי יוסי אומר: אף הספינה טמאה, כחנניא.
ומדרס כלי חרס - מנלן דטהור?
אמר חזקיה: דאמר קרא: (ויקרא טו,ה)
ואיש אשר יגע במשכבו [יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב] מקיש משכבו
לו (הוא והמשכב הוזכר כאן): מה הוא אית ליה טהרה במקוה - אף
משכבו נמי אית ליה טהרה במקוה;
דבי רבי ישמעאל תנא: (ויקרא טו,כו)
[כל
המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה] כמשכב נדתה יהיה לה [וכל הכלי אשר
תשב עליו טמא יהיה כטמאת נדתה] - מקיש משכבה לה מה: היא אית לה טהרה
במקוה - אף משכבה נמי אית לה טהרה במקוה, לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה (דכתיב [ויקרא טו,יב] '[וכלי
חרש אשר יגע בו הזב] ישבר' - אין לו טהרה אלא שבירתו).
מתיב רבי אילעא: מפץ (של
קנים)
במֵת מנין (שהוא טמא?: לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורין מטומאת
מגע שרץ, מניין שכלי הראוי למשכב ומושב מקבל טומאת מגע במת)?
(שבת פד,ב)
ודין הוא: ומה פכין קטנים (של
חרס)
שטהורין בזב (שאינן מטמאין על ידו בשום טומאה: דלמדרס לא חזו - דאין
עשויין לישיבה, ועוד: שהן של חרס! ובמגע לא לטמאו - דאין מטמאות אלא מאוירן, ואין
יכול להכניס אצבעו לתוכן, מפני שפיהן צר; ובהיסט לא: דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה,
דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט; וב'העור והרוטב' (חולין
קכד,ב) אמר נמי הכי לגבי טומאת משא: את שבא לכלל מגע - בא
לכלל משא, אף על פי שאפשר ליגע בחוט השערה; ותניא בתורת כהנים דשיער הזב מטמא - הני
מילי כלי הראוי לנגיעת בשרו, ולהכי אפקיה רחמנא בלשון נגיעת בשר, כדכתיב (ויקרא
טו,ו) והנוגע בבשר הזב) -
טמאים במת (באהל המת, דכתיב (במדבר יט,טו) וכל כלי פתוח), מפץ שטמא בזב (דהא חזי למשכב, וכתיב [ויקרא
טו,כד] וכל המשכב [אשר
ישכב עליו יטמא] ומהכא נפקא לן בעלמא (נדה
מט,ב) דכל המטמא במדרס - מטמא טומאת מת, ואפילו פשוטי כלי
עץ) -
אינו דין שיהא טמא במת!
ואמאי (טמא בזב טומאת מדרס)? הא
לית ליה טהרה במקוה (דכי כתיב טבילה - בפרשת שרצים
ובפרשת מדין כתיבא, והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו טבילה, אבל פשוטי כלי עץ - שלא
נכתבו שם לענין טומאה - לא ילפינן להו טבילה, ולית להו טהרה במקוה, דהא לא כתיבא
בהו כי היכי דאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה, לפי שלא למדנו להם טבילה בתורה)?
אמר ליה רבי חנינא: שאני התם, הואיל ואיכא במינו (יש בכלי עץ שיש להן טהרה במקוה, כגון מקבלים);
אמר ליה: רחמנא ליצלן מהאי דעתא (דכיון
דלדידיה ליכא טהרה במקוה, לא שאני מכלי חרס)!
אדרבה! רחמנא ליצלן מדעתא דידך! וטעמא מאי (היכא כתיבא דמשום דאיכא במינו, אף על גב דבדידיה ליכא - [מיטמא, נימא]:
הואיל ואקשיתיה לזב עצמו בעי דתיהוי ליה טהרה לדידיה)? - תרי קראי
כתיבי: כתיב (ויקרא טו,ה)
ואיש אשר יגע במשכבו [יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב] (מקיש משכבו לו) וכתיב (ויקרא טו,ד)
וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא [וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא] (וכל המשכב - אף על גב דלא דמי לזב, דהא לא
כתיב 'משכבו') הא כיצד? - יש במינו אף על גב דלית ליה טהרה במקוה, אין במינו -
מקיש משכבו לו.
רבא אמר: מדרס כלי חרס טהור מהכא (במדבר יט,טו)
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו [טמא הוא] (כלי
חרס קאמר, שהטומאה נכנסת לו דרך פתחו) - הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא; מי
לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור (מי
לא משמע במקרא דאפילו ייחדו לאותו כלי לאשתו נדה לישב עליו כל ימיה אמר קרא
דמציל על מה שבתוכו באהל המת? - ואי טמא מדרס - היכי מציל? והא כל דבר טומאה אין
חוצץ בפני הטומאה!? אלא שמע מינה דאין מדרס בכלי חרס; הלכך: כלי חרס המוקף צמיד
פתיל - טהור מכלל טומאה, ובהיסט נמי לא מטמיא ליה, כדפרישית לעיל: דכל שלא בא לכלל
מגע - לא בא לכלל משא, לפיכך מציל על מה שבתוכו)!
משנה:
מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, שזורעין בתוכה חמשה
זרעונין (ולא הוי עירבוב, שיש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי): ארבע
על ארבע רוחות הערוגה (ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן)
ואחת באמצע (גרעין אחד, [ראה תמונה ברש"י בגמרא])*?
שנאמר (ישעיהו סא,יא)
כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח [כן ה' ד' יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים]
'זרעה' לא נאמר, אלא 'זֵרוּעֶיהָ' (ובגמרא מפרש היכי משמע חמשה
זרעונים בששה טפחים).
*(ואף על פי שכל אצל הקרנות סמוכין
זה לזה, ואין ביניהם הרחקה שלשה טפחים, ויונקים זה מזה - אין כאן בית מיחוש, דגבי
כלאים - היכרא הוא דבעינן, דלא להוי עירבוב, דהא אכלאים קפיד קרא אבל ליניקה לא
חיישינן אפילו בכלאי הכרם דאורייתא, כדתנן (בבא בתרא פ"ב
מ"ב, דף כו,א): 'זה סומך לגדר מכאן, וזה סומך
לגדר מכאן' ואף על גב דינקו מתתאי, וכל שכן כלאי זרעים דרבנן דלא חיישינן
ליניקה, כדתנן [כלאים פ"ב מ"ז]
גבי ראש תור לקמן בשמעתין, וגבי שתי שורות [כלאים פ"ג מ"ד], והרי יש כאן היכר גדול: רוח זו זרועה צפון ודרום, וזו זרועה מזרח ומערב;
אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות - צריך הרחקה כדי יניקה, דאין שם היכר ואי הוו
מקרבי - הוי עירבוב; והמפרש ארבעה גרעינין בארבע הרוחות – טועה, דאי ההרחקה משום
יניקה - תשעה זרעונין יש לזרוע בו: ארבעה בארבע הקרנות, ואחד בכל רוח ורוח באמצעו,
ואחד באמצע הערוגה, ויש בין כל אחד ואחד שלשה טפחים כשיעור יניקה טפח ומחצה לכל
אחד, הלכך לכל הרוח הוא ממלא עד סמוך לקרן, ואפילו אין בין זרע שברוח זו לזרע
שברוח זו שלשה טפחים לא איכפת לן, דלענין כלאים - היכר בעלמא הוא דבעינן,
כדפרישית.)
גמרא:
מאי משמע?
אמר רב יהודה: 'כי כארץ תוציא צמחה': 'תוציא' –
חד; 'צמחה' – חד, הרי תרי; 'זרועיה' –
תרי, הא ארבע; 'תצמיח' – חד, הא חמשה (וששה טפחים דליכא למילף מקרא)
(שבת פה,א)
[אלא] וקים להו
לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי (קים להו לרבנן דסתם ערוגה הנזרעת
בה חמשה זרעונין כך היא מדתה: דחמשה זרעונין בשיתא טפחים לא ינקי אמצעי ושברוחות
מהדדי, דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע; הרי מן הזרע הנזרע בגבול
הערוגה כנגד האמצעי ועד האמצעי - שלשה טפחים, ומאלו השנים אנו למדים דסבר תנא דידן
שיניקת הזרע טפח ומחצה: מדלא קבע מקום לזרע הנזרע אצל הגבול להושיבו אצל הקרן אלא
אפילו אם בא לזורעו כנגד אמצעיתה - זורעו, אלמא: בהרחקת שלשה טפחים סגי; ואף על גב
דלענין כלאים היכרא בעלמא בעינן, ולא חיישינן ליניקה, כדתנן לקמן בשמעתין גבי ראש
תור, וגבי שתי שורות - מיהו הפרש זרעוני ערוגה דלא להוי ערבוב - ליכא היכרא בבציר
משיעור יניקה, דגבי ראש תור ושתי שורות דלקמן - איכא היכרא, הלכך כי רמיז לן קרא
חמשה זרעונין בערוגה - בשל ששה טפחים קאמר).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol