דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
שבת דף צ
(שבת פט,ב)
תבלין כדי לתבל ביצה קלה:
ורמינהו [ערלה פ"ב מ"י] (אמתניתין, דקתני 'תבלין מצטרפין שני מינין לכשיעור'): 'תבלין -
שנים ושלשה שמות ממין אחד ([כגון] פלפל לבן, שחור, וארוך), או (אפילו)
משלשה מינין ושם אחד (והם של איסור) - אסורין (אם תיבלו בהן את הקדרה), ומצטרפין זה עם זה (לתבלה אם אין בכל אחד כדי לתבל, ונצטרפו ותיבלו)', ואמר
חזקיה (הא דקתני 'מצטרפין') -
(שבת צ,א)
'במיני מתיקה שנו (במיני מתיקה עסקינן),
הואיל וראויין למתק קדירה (שכולן מיני מתיקת קדירה)';
טעמא דחזו למתק את הקדירה, הא לאו הכי – לא (,
אבל מין אחר - אין מצטרף, ומתניתין לא מפליג); הכא נמי
חזו למתק.
קליפי אגוזין וקליפי רמונים סטיס ופואה כדי לצבוע בגד
קטן:
ורמינהי 'המוציא סמנים שרויין כדי לצבוע בהן דוגמא
לאירא (מעט צמר, שהוא כמין דוגמא שמראה הצבע לבעל הבית:
"כזה תחפוץ, או כזה?" והוא כדי ליתן באירא של קנה של גרדי, ושיעורה מועט)' הא
איתמר עלה: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שאין אדם טורח לשרות סממנים לצבוע
בהן דוגמא לאירא (ומתניתין בשאינן שרויין, והבא
לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן).
מי רגלים - תנא: 'מי רגלים עד בן ארבעים יום.'
נתר – תנא [תוספתא נדה פ"ח מ"י [צוקרמאנדל]]
: 'נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפנטרין (מקום)'.
בורית - אמר רב יהודה: זה חול.
והתניא: 'הבורית והחול'?
אלא מאי 'בורית'? – כבריתא (גפרית).
מיתיבי [דומה ושונה מתוספתא שביעית פ"ה מ"ה [ליברמן]]: 'הוסיפו עליהן (לענין
שביעית) החלביצין (לטרו"ן
[מרור
קוצני]) והלעינון (לענה) והבורית והאהל',
ואי סלקא דעתא כבריתא - כבריתא מי איתא בשביעית? והתניא [דומה
לשביעית פ"ז מ"ב]: 'זה הכלל: כל שיש לו עיקר (שנשרש בארץ; ולפי דעתי תורניסא דגרסינן במסכת עבודה זרה - דבר שאין לו
שורש הוא, כמו זה, ולא כמו שמפרשין אותו פיונ"א [אורן]) - יש לו
שביעית, ושאין לו עיקר - אין לו שביעית'!
אלא מאי 'בורית'? – אהלא.
והתניא 'והבורית ואהלא'?
אלא תרי גווני אהלא.
קימוליא - אמר רב יהודה: שלוף דוץ (לא
איתפרש, אבל כך שמו).
אשלג - אמר שמואל: שאילתינהו לכל נחותי ימא, ואמרו לי:
'שונאנה' שמיה, ומשתכח בנוקבא דמרגניתא, ומפקי ליה ברמצא דפרזלא (פוריידור"א של ברזל [מכשיר מחודד עשוי ברזל]).
משנה:
פלפלת כל שהוא (ואינו פלפל שלנו; ובגמרא מפרש כל
שהוא למאי חזי), ועטרן כל שהוא;
מיני בשמים (לריח טוב) ומיני מתכות
(ראוי לדרבן קטן) - כל שהן;
מאבני המזבח, ומעפר המזבח, מקק ספרים (אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן, ושמו מקק), ומקק
מטפחותיהם - כל שהוא שמצניעין אותן ('לרפואה' לא גרסינן)
לגונזן (שכל דבר קדש טעון גניזה).
רבי יהודה אומר: אף המוציא משמשי עבודה זרה - כל שהוא,
שנאמר: (דברים יג,יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם [למען ישוב ה'
מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך]. ('מאומה' - אלמא אחשביה קרא
לאיסורא, והא דתנן (שבת עה,ב): 'כל שאינו כשר להצניע כו'
ואוקימנא למעוטי עצי אשירה - דלא כרבי יהודה).
גמרא:
פלפלת כל שהוא למאי חזיא ?
ריח הפה.
עיטרן כל שהוא למאי חזיא?
לצילחתא (כאב חצי הראש).
מיני בשמים כל שהן:
תנו רבנן: 'המוציא ריח רע (שמעשנין
בהן חולין ותינוקות, כגון חלטית, להבריח מעליו מזיקין) - כל שהוא;
שמן טוב - כל שהוא; ארגמן (צבע שצובעין בו ארגמן) -
כל שהוא (וטעמא לא איתפרש, ולי נראה: שגם הוא ראוי להריח); ובתולת
הוורד (עלה של וורד בחור) - אחת.
'מיני מתכות כל שהן' (מתניתין
היא) -
למאי חזו?
תניא: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: שכן ראוי לעשות ממנה
דרבן קטן.'
הרי עלי ברזל -.
לכליא עורב -.
ממעה כסף -.
צנורא - מזלג קטן, [כעין] שטוין בו
זהב, ולבדק הבית למאי חזי.
שמוחטין בו פתילות - ומנקבין
ראשיהן לעדויי חושכן, מוקיי"ר בלעז +לקנח, לנגב+.
תנו רבנן [תוספתא מנחות פ"יב מ"טו [צוקרמאנדל]]: 'האומר:
"הרי עלי ברזל (לבדק הבית)":
אחרים אומרים לא יפחות מאמה על אמה;
למאי חזיא?
אמר רב יוסף: לכלייא עורב (טבלאות
של אמה היו עושין, והן חדין כסכין סביבותיהם, ומסמרין חדין בכולן, ומחפין בהן גגו
של היכל למנוע את העורבים מלישב);
ואיכא דאמרי: 'אחרים אומרים: לא יפחות מכלייא עורב',
וכמה?
אמר רב יוסף: אמה על אמה.
נחשת - לא יפחות ממעה כסף (נחשת
שוה מעה כסף).
תניא: 'רבי אליעזר אומר: לא יפחות מצינורא קטנה של נחשת'.
למאי חזיא?
אמר אביי: שמחטטין בה את הפתילות ומקנחין הנרות.
מקק ספרים ומקק מטפחת:
אמר רב יהודה: מקק דסיפרי תכך דשיראי ואילא דעינבי ופה
דתאני והה דרימוני (כל אלו תולעין הן שבכל מין ומין,
וחלוקין בשמותיהם: תכך איילא פה הה) - כולהו סכנתא (לאוכלן).
ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה דרבי יוחנן, הוה קאכיל תאיני;
אמר ליה: "רבי! קוצין יש בתאנים!" (היה תולעת יושב ונוקב בגרונו, ודומה שהוא קוץ.)
אמר ליה: קטליה (הרגו) פה לדין [התולעת פה הרג את התלמיד הזה].
משנה:
המוציא קופת הרוכלין (מוכרי
בשמים לקישוטי נשים, ויש להן קופות קטנות לצרורות בשמים), אף על פי
שיש בה מינין הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת (דכולה
- חדא הוצאה היא);
זרעוני גינה פחות מכגרוגרת (דאף
על גב דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני - כיון דלזריעה קיימי - בפחות מכגרוגרת נמי
מיחייב):
רבי יהודה בן בתירה אומר: חמשה;
(שבת צ,ב)
המשך המשנה
זרע קישואין (חשוב הוא) – שנים (וחייב בשני גרגרין); זרע דילועין – שנים; זרע פול המצרי – שנים;
חגב חי טהור - כל שהוא (שמצניעין
אותו לקטן לשחק בו, כדמפרש רבי יהודה בסיפא דמתניתין); מת (הרי הוא כשאר אוכלין) – (וחייב ב)כגרוגרת;
צפורת כרמים - בין חיה בין מתה - כל שהוא: שמצניעין אותה
לרפואה (לקמיה מפרש מאי היא, ומאי רפואתו).
רבי יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא - כל שהוא,
שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו (ותנא קמא מהאי טעמא נמי מחייב ליה
בחגב טהור, ומיהו אטמא פליג: דלא מצנעי ליה לשחק דילמא אכיל ליה, כדלקמן).
גמרא:
ורמינהי [שבת פ"ח מ"ה]: 'זבל
וחול הדק - כדי לזבל קלח של כרוב (אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב) -
דברי רבי עקיבא; וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא'.
אמר רב פפא: הא דזריע (מאחר
שהן זרועין חשיב כל אחד ואחד, ואדם טורח לזבל אחד מהם), (אבל) הא דלא זריע, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה (אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד).
זרע קישואין:
תנו רבנן: 'המוציא
גרעינין (גרעיני תמרה): אם
לנטיעה – שתים; אם לאכילה - כמלא פי חזיר; וכמה 'מלא פי חזיר'? – אחת;
אם להסיק -
כדי לבשל ביצה קלה (כגרוגרת מביצה, שהיא קלה לבשל, וזו
של תרנגולת);
אם לחשבון (כמו שנותנים לסימן עדות לכל דינר פשוט) – שתים;
אחרים
אומרים: חמש (דעד ארבע כללות חשיב איניש ולא
מינשי [ואינו
שוכח], ואין צריך לתת סימן; אבל חמש - מינשי, ומותיב סימנא
לכולהו).
תנו רבנן: 'המוציא
שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה – חייב, שמצניעין אותן לנישבין (לצוד עופות, ובלעז ליצ"ש [מלכודת לעוף])
מקשה של חזיר
(נימין קשין שבשדרה של חזיר) –
אחת (דחזיא לאושכפי: לתת בראש המשיחה של תפירה);
צורי דקל (נצרים קלופים לעשות סלים) –
שתים (לשתי בתי נירין);
תורי דקל (דקין מצורי, והן מן הסיב הגדל סביבותיו) – אחת (ולא ידעתי למאי חזי).'
ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא:
מאי 'ציפורת כרמים'?
אמר רב: פליא ביארי (כך
שמו).
אמר אביי: ומשתכח בדיקלא דחד נבארא (בדקל
בחור שלא נכרך עדיין אלא בסיב אחד, שגדל סביבותיו וכורכו), ועבדי לה
לחוכמא (לפתוח הלב): אכיל ליה לפלגא דימיניה, ופלגא דשמאליה רמי לה בגובתא (קנה) דנחשא [שפופרת עשוי נחושת]
וחתים לה בשיתין גושפנקי (חותמות; שיתין לאו דוקא, אלא מכסהו
כסויין הרבה, כגון: זפת ושעוה על גבה ואדמה), ותלי לה באיברא דשמאלא (בזרוע השמאלי); וסימניך (קהלת י,ב) לב חכם
לימינו ולב כסיל לשמאלו (כגון זה, שצריך לפקח לב לשמאלו), וחכים כמה דבעי, וגמר כמה דבעי, ואכיל
ליה לאידך פלגא (בתר דאחכים), דאי לא (אכיל ליה, אלא שדי ליה) - מיעקר תלמודו (וחכמתו שלמד על ידו נעקר ממנו)!
רבי יהודה אומר אף המוציא [חגב חי טמא - כל שהוא,
שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו]:
ותנא קמא סבר (חגב טמא) לא (לא מצנעין ליה לקטן לשחק); מאי טעמא? - דילמא אכיל ליה (ואפילו למאן דאמר 'קטן אוכל נבלות אין בית דין מצויין עליו להפרישו' -
מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים, דתניא (ספרא שמיני פרשתא י פרק יב
משנה ביבמות קיד,א) 'לא
תאכלום [ויקרא יא,מב] - לא תאכילום': להזהיר גדולים על הקטנים).
אי הכי - טהור (חי) נמי (דילמא אכיל ליה; ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי, דחגב אין טעון שחיטה
- אית ביה מיהא משום 'בל תשקצו' [במסכת מכות (טז,ב)] , כדרב כהנא), דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא (מין חגב טהור) אפומיה; אמר ליה: שקליה, דלא לימרו 'מיכל קאכיל ליה
וקעבר משום (ויקרא יא,מג) בל [אל]
תשקצו את נפשותיכם [בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם]'!
אלא (לאו משום דחייש דילמא אכיל ליה חי,
אלא)
דילמא מיית ואכיל ליה (וקאכיל טמא, אבל טהור - שפיר דמי);
ורבי יהודה?
אי מיית - קטן (תינוק) מיספד ספיד
ליה (ולאו אורחיה למיכליה).
הדרן
עלך אמר רבי עקיבא
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
שבת פרק עשירי המצניע
(שבת צ,ב)
משנה:
המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת - חייב בכל
שהוא (דהא אחשביה), וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו (בכל אחד שיעור המפורש לו: בזרעונין - חמשה, זרע קישואין או דילועין או פול
המצרי - שנים, ובשאר דברים, כגון יין או אוכלין או גמי - כשיעור המפורש ב'כלל גדול'
וב'המוציא');
חזר והכניסו (זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו,
אם חזר ונמלך שלא לזורעו, והכניסו) - אינו חייב (בהכנסה
זו) אלא
כשיעורו (אלא אם כן יש בו שיעור שלם: דכיון דנמלך עליו שלא לזורעו - ביטל מחשבתו,
והרי הוא ככל אדם).
גמרא:
למה ליה למיתני 'המצניע'? ליתני 'המוציא לזרע
ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא' (ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא להכי:
דהא דבעינן שיעורא - היינו טעמא, כדאמרן: שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה,
הלכך: מוציא סתם - פטור, עד שיהא בו שיעור; אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה - בהדיא
גלי דעתיה דטרח ואחשביה)?
אמר אביי: (ודאי מוציא לזריעה חייב, ואף על גב
דלא אצנעיה מעיקרא, ומתניתין דבעי מצניע, במוציא סתם קאמר, כגון לטלטלו מבית לבית,
דאינו חייב אלא משום דאחשביה בהצנעתו, ואם תאמר: כבר שנו ב'כלל גדול' (שבת
פ"ז מ"ג, דף עה,ב): 'כל שאינו כשר להצניע ...
אינו חייב אלא [ה]מצניע[ו]', הא מצניע - חייב) הכא במאי עסקינן (דאיצטריך למתנייה)? -
כגון שהצניעו (האי מצניע לזרע, או לדוגמא) ושכח למה
הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא (לטלטלו מבית לבית)
(שבת צא,א)
מהו דתימא '(כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור
בהצנעתו)
בטולי בטלה מחשבתו (בטלה לו מחשבתו - ואין כאן לא
חשיבות מחשבת הצנעה, ולא מחשבת הוצאה) - קא משמע לן כל העושה (סתם) - על דעת ראשונה הוא עושה (ובחשיבותיה
קמא קאי).
אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי מאיר אף במוציא
חטה אחת לזריעה.
פשיטא: 'כל שהוא' תנן (וסתם
משנה רבי מאיר)!?
מהו דתימא 'כל שהוא - לאפוקי מגרוגרת (דשאר אוכלין), ולעולם עד דאיכא כזית - קא משמע לן.
מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה: אלא מעתה (דמתניתין בדעתיה תלינן, כדקאמרת: משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא),
חישב להוציא כל ביתו (בהוצאה אחת, דלא אחשבה אלא אם כן
הוציא כולה כאחד) הכי נמי דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה?
התם בטלה דעתו אצל כל אדם (ושיעורא
דחשיב לאינשי - חשיב).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol