דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

לזכר אמי מורתי חנה הולנדר ז"ל נפטרה ד אלול תשס"ב

 

שבת דף צא

שבת פרק עשירי המצניע

(שבת צ,ב)

משנה:

המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת - חייב בכל שהוא (דהא אחשביה), וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו (בכל אחד שיעור המפורש לו: בזרעונין - חמשה, זרע קישואין או דילועין או פול המצרי - שנים, ובשאר דברים, כגון יין או אוכלין או גמי - כשיעור המפורש ב'כלל גדול' וב'המוציא');

חזר והכניסו (זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו, אם חזר ונמלך שלא לזורעו, והכניסו) - אינו חייב (בהכנסה זו) אלא כשיעורו (אלא אם כן יש בו שיעור שלם: דכיון דנמלך עליו שלא לזורעו - ביטל מחשבתו, והרי הוא ככל אדם).

 

גמרא:

למה ליה למיתני 'המצניע'? ליתני 'המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא' (ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא להכי: דהא דבעינן שיעורא - היינו טעמא, כדאמרן: שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, הלכך: מוציא סתם - פטור, עד שיהא בו שיעור; אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה - בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשביה)?

אמר אביי: (ודאי מוציא לזריעה חייב, ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא, ומתניתין דבעי מצניע, במוציא סתם קאמר, כגון לטלטלו מבית לבית, דאינו חייב אלא משום דאחשביה בהצנעתו, ואם תאמר: כבר שנו ב'כלל גדול' (שבת פ"ז מ"ג, דף עה,ב): 'כל שאינו כשר להצניע ... אינו חייב אלא [ה]מצניע[ו]', הא מצניע - חייב) הכא במאי עסקינן (דאיצטריך למתנייה)? - כגון שהצניעו (האי מצניע לזרע, או לדוגמא) ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא (לטלטלו מבית לבית)

 

(שבת צא,א)

מהו דתימא '(כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו) בטולי בטלה מחשבתו (בטלה לו מחשבתו - ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה, ולא מחשבת הוצאה) - קא משמע לן כל העושה (סתם) - על דעת ראשונה הוא עושה (ובחשיבותיה קמא קאי).

 

אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה.

פשיטא: 'כל שהוא' תנן (וסתם משנה רבי מאיר)!?

מהו דתימא 'כל שהוא - לאפוקי מגרוגרת (דשאר אוכלין), ולעולם עד דאיכא כזית - קא משמע לן.

מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה: אלא מעתה (דמתניתין בדעתיה תלינן, כדקאמרת: משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא), חישב להוציא כל ביתו (בהוצאה אחת, דלא אחשבה אלא אם כן הוציא כולה כאחד) הכי נמי דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה?

התם בטלה דעתו אצל כל אדם (ושיעורא דחשיב לאינשי - חשיב).

 

וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו (ואף על פי שהוכשר לזה והצניעו): 

מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר, דתניא: 'כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו, ובא אחר והוציא - נתחייב זה במחשבתו של זה'.

אמר רבא אמר רב נחמן: הוציא כגרוגרת לאכילה ונמלך עליה לזריעה, אי נמי לזריעה ונמלך עליה לאכילה (כגרוגרת איכא שיעורא לאכילה ולהוצאה, וכל שכן לזריעה, דשיעורא בכל שהוא) – חייב.

פשיטא: זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא!?

מהו דתימא 'בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה, והא ליכא' - קא משמע לן.

בעי רבא: הוציא חצי גרוגרת לזריעה, ותפחה (ועמדה על גרוגרת קודם הנחה), ונמלך עליה לאכילה (והניחה) - מהו?: אם תימצי לומר התם הוא דמיחייב (בההיא, אף על גב דעקירה והנחה לאו בחדא מחשבה הואי, מיחייב), דזיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא (בשעת מחשבה ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו, ושיעור למחשבה שניה, הלכך מיצטרפי עקירה והנחה), (אבל) הכא - כיון דבעידנא דאפקה לא הוה ביה שיעור אכילה (למחשבה שניה של הנחה, ולא מצטרפי הנחה לעקירה) לא מיחייב? או דילמא כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה (בהך שניה, אית בה שיעור לזריעה) מיחייב אמחשבה דזריעה, השתא נמי מיחייב (הואיל ויש שיעור למחשבה אחרונה, ובשיעור זה איכא שיעורא למחשבה ראשונה ויותר)? ואם תימצי לומר 'כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה השתא נמי מיחייב', הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו? הכא ודאי כי אישתיק אמחשבה קמייתא לא מיחייב (דהא בשעת הנחה ליכא שיעור למחשבה קמייתא)? או דילמא בתר השתא אזלינן (בתר מחשבה דהשתא אזלינן לענין הנחה), ומיחייב? ואם תימצי לומר בתר השתא אזלינן ומיחייב, הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו? יש דיחוי לענין שבת (מה שחסרה בינתים, אילו אנחה בההיא שעתא - לא מיחייב; מי אמרינן תורת דיחוי: דנדחה לו מחיוב חטאת, ובטלה לה עקירה, וכי הדר תפחה והניחה - הוי הנחה בלא עקירה) או אין דיחוי לענין שבת?

תיקו.

בעא מיניה רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לבית טמא מהו? למאי?: אי לענין שבת - כגרוגרת בעינן, אי לענין טומאה (דמיבעיא לך אם נטמא לטמא טומאת אוכלין או לאו) - כביצה אוכלין בעינן?

לעולם לענין שבת, וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה (שנחה אצלו והשלימו, ועל ידי הנחה זו נטמאו) – מאי? מדמצטרף לענין טומאה - מיחייב נמי לענין שבת (מדחשיב הך זריקה לענין טומאה - חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא כגרוגרת, ומיחייב)? (או לא:) או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן?

אמר ליה: תניתוה: 'אבא שאול אומר: שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת (אם הוציאן לרשות הרבים בשבת)' ואמאי? לימא: מדלענין

 

(שבת צא,ב)

יוצא בכזית (בכזית מיחייב, דהא חשיבה הוצאה לענין איפסולי ביוצא: דאי אכליה הוא עובר בלאו, דכל שבקודש פסול - בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, ואכילה בכזית) - לענין שבת נמי בכזית!

הכי? השתא: התם, מדאפקיה חוץ לחומת העזרה (להיקף החיל שלפני עזרת נשים, או לעזרת נשים שהיא בחיל) - איפסיל ליה ביוצא; אשבת לא מיחייב עד דמפיק ליה לרשות הרבים; הכא שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין (דעד דאתנח ונצטרף עם השאר (לא קבל טומאתו מן האויר דהא) לא הוי ביה שיעור)!

 

חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו: 

פשיטא (כיון דלא זרעיה בטליה ממחשבה קמייתא, והוה ליה ככל אדם)!

אמר אביי: (מתניתין בשלא נמלך עליו בפירוש, אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו, וזהו ביטול מחשבה מדלא אצנעיה לחודיה) הכא במאי עסקינן? -  (ולמיתנייה איצטריך) כגון שזרקו לאוצר ומקומו ניכר (שלא נתערב יפה עם השאר, והרי הוא ניכר ביניהם); מהו דתימא 'כיון דמקומו ניכר, במילתיה קמייתא קאי (דהוה ליה כמאן דאצנעיה לחודיה)'? קא משמע לן מדזרקיה לאוצר - בטולי בטליה.

 

 

משנה:

המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה (בגמרא מוקי לה באסקופה כרמלית), בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר – פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת (עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב, והכא הוה ליה עקירה ממקום חיוב והנחה במקום פטור, והדר עקריה ממקום פטור ואנחיה במקום חיוב).

קופה שהיא מליאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה, אף על פי שרוב פירות מבחוץ – פטור, עד שיוציא את כל הקופה (כלומר: אלא אם כן הוציא בראשונה כל הקופה; ובגמרא מפרש לה).

 

גמרא:

האי 'אסקופה' מאי?: אילימא אסקופה רשות הרבים (כגון גבוה תשעה ורחב ארבעה ורבים מכתפין עליו: דחזיא לרבים לכתופי, כדאמר בפרק קמא (שבת ח,א)) – 'פטור'? הא קא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים!? אלא אסקופה רשות היחיד (גבוהה עשרה ורחבה ארבעה)? 'בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר - פטור'? הא קא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים (כי חזר והוציאה - ליחייב, דאיכא עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים)?!

אלא אסקופה כרמלית (משלשה ועד תשעה, [ולא תשעה בכלל], ואינה מקורה, ורחבה ארבעה), והא קא משמע לן: טעמא - דנח בכרמלית, הא לא נח בכרמלית – מיחייב (ואף על גב דהעבירו דרך כרמלית, ולא אמר מהלך כעומד דמי, ואיכא הנחת גופו דהוי כהנחת חפץ).

מתניתין דלא כבן עזאי, דתניא: 'המוציא מחנות (רשות היחיד) לפלטיא (רשות הרבים) דרך סטיו (מקום מוקף איצטבאות לישב, והוא כרמלית: דלא בקעיה ביה רבים להדיא) – חייב; ובן עזאי פוטר'.

 

קופה שהיא [פירות ונתנה על אסקופה החיצונה, אף על פי שרוב פירות מבחוץ – פטור, עד שיוציא את כל הקופה]: 

אמר חזקיה: לא שנו אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין (שהן ארוכין, ועדיין יש מהם בפנים, וכל מה דאגיד לגואי כל דהו - לאו הוצאה היא), אבל מליאה חרדל (שהרי יש ממנו [גרעיני חרדל שהן] כולן בחוץ)(אף על פי שעל ידי הכלי הוא נאגד לצד פנים)  חייב; אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד (לומר 'לא יצא כולו ועדיין אגדו בידו בפנים'; זהו לשון התלמוד לענין שבת: כל כמה דלא נפיק ליה כוליה - קרי ליה 'אגוד', ד'אגודו' שייך לגבי רשות קמא); ורבי יוחנן אמר: אפילו מליאה חרדל – פטור; אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד.

אמר רבי זירא: מתניתין - דלא כחזקיה דיקא ודלא כרבי יוחנן דיקא: כחזקיה לא דיקא, דקתני 'עד שיוציא את כל הקופה': טעמא דכל הקופה, הא כל הפירות – פטור, אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד; כרבי יוחנן לא דיקא, דקתני 'אף על פי שרוב פירות בחוץ': טעמא דרוב פירות, הא כל פירות, אף על גב דאגידא קופה מגואי – חייב, אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד!

ואלא קשיא!?

חזקיה מתרץ לטעמיה ורבי יוחנן מתרץ לטעמיה; חזקיה מתרץ לטעמיה: 'עד שיוציא את כל הקופה' במה דברים אמורים (ד'עד שיוציא את כל הקופה')? בקופה מליאה קישואין ודלועין (שהן ממלאין בארכן את כל רוחב הקופה, וכל כמה דלא נפק כולה קופה - לא נפיק אינהו), אבל מליאה חרדל - נעשה כמי שהוציא את כל הקופה וחייב; רבי יוחנן מתרץ לטעמיה: (תרתי קתני מתניתין, לא זו אף זו: דסיפא מוכחא: דקתני 'כל הקופה' ולא קתני 'כל הפירות', והכי קאמר:) 'אף על פי שרוב פירות בחוץ' - ולא רוב פירות בלבד, אלא אפילו כל פירות – פטור, עד שיוציא את כל הקופה.

מיתיבי [שבת פ"ח מ"ז]: 'המוציא קופת הרוכלין (מוכרי בשמים) ונתנה על אסקופה החיצונה, אף על פי שרוב מינין בחוץ - פטור עד שיוציא את כל הקופה'; קסלקא דעתא בצררי (שהיה בה צרור של בשמים שחוקין, דכי אפקה למקצת קופה - נפיק בההיא פורתא כמה צרורות כולן, וקתני פטור, אלמא: אגד כלי שמיה אגד), קשיא לחזקיה!

אמר לך חזקיה: הכא במאי עסקינן? – באורנסי (אגודות שרשין ארוכין, או קנה או קילופה של קנמון שהן ארוכין).

מתיב רב ביבי בר אביי: 'הגונב כיס בשבת – חייב (בתשלומין, ואף על פי שנדון בנפשו), שכבר נתחייב בגניבה (בשעה שהגביה הכיס בבית הבעלים) קודם שיבא לידי איסור שבת; היה מגרר ויוצא (שלא קנאה בהגבהה, אלא בהוצאה מבית הבעלים) – פטור (מתשלומין), שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד' (ובכתובות פריך: אי דאפקיה לרשות הרבים - איסור גניבה ליכא, דרשות הרבים לאו מקום קנייה היא! ומוקי לה בצדי רשות הרבים, אי נמי: שצירוף ידו למטה משלשה וקִבלה), ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד - קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת (דכיון שהוציאו מקצתו - קנה כל המעות שמבחוץ, שיכול להוציאו דרך פיו; ולענין שבת מפטר: דאגידי גבי רשות היחיד על ידי הכלי)!

אי דאפקיה דרך פיו [במצב שהפתח יצא, אך אחורי הכלי נשארו בפנים] - הכי נמי; הכא במאי עסקינן? - דאפקיה דרך שוליו (וכיון דלא מצי למשקל - לא קני בהגבהתו).

והאיכא מקום חלמה (מקום התפירה; 'חלמה' = שולדור"א [חיבור] כמו ב'העור והרוטב' (חולין קכג,א): 'שאני עור דחלים')

 

(שבת צב,א)

דאי בעי מפקע (קורע) ליה ושקיל (שיכול לקרוע ולהוציא)!

בנסכא (שהן חתיכות ארוכות, וכל זמן שמקצתן בפנים - לא קנה).

(ופרכינן:) וכיון דאיכא שנצין (רצועות שקורין אשטולד"ץ [שרוכים]) - מפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל ושנצין אגידי מגואי (וכיון דמצי למשקלינהו – קני; ולענין שבת לא מיחייב עד דמפיק להו לשנצין, דעל ידו הוא אגוד לרשות היחיד, שהרי לא יצאו)!?

דליכא שנצין

ואיבעית אימא: דאית ליה, ומכרכי עילויה (שאין יכול להוציאו בלא שנצין).

 

וכן אמר רבא: לא שנו אלא בקופה מלאה קישואין ודלועין, אבל מלאה חרדל – חייב; אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד.

אביי אמר: אפילו מלאה חרדל – פטור, אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד;

קם אביי בשיטתיה דרבא, קם רבא בשיטתיה דאביי (שניהם חזרו בדבריהם והחליפום), ורמי דאביי אדאביי ורמי דרבא אדרבא, דאיתמר: 'המוציא פירות לרשות הרבים: אביי אמר: ביד – חייב (משיצאו הפירות, ואף על פי שגופו ברשות היחיד, ולא אמרינן אגד גופו שמיה אגד), בכלי – פטור (כל זמן שיש מקצת הכלי בביתו); ורבא אמר: ביד – פטור (דאגד גופו שמיה אגד, דידו בתר גופו גרירא), בכלי – חייב! (וקשיא אתרוייהו למה שהחליפו שיטתן!?)

איפוך ביד חייב.

והתנן 'פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהן פטורין'?

התם למעלה משלשה [טפחים] (וטעמא משום דלא נח, ולא משום אגד גופה), הכא למטה שלשה (דליכא למיפטריה משום הנחה, דכמונח דמי).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

 

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9

 הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

This material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol