דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
שבת דף צב
(שבת צא,ב)
מתיב רב ביבי בר אביי: 'הגונב כיס בשבת – חייב (בתשלומין, ואף על פי שנדון בנפשו), שכבר נתחייב בגניבה (בשעה שהגביה הכיס בבית הבעלים) קודם שיבא לידי איסור שבת; היה מגרר
ויוצא (שלא קנאה בהגבהה, אלא בהוצאה מבית הבעלים) – פטור (מתשלומין), שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד' (ובכתובות פריך: אי דאפקיה לרשות הרבים - איסור גניבה ליכא, דרשות הרבים
לאו מקום קנייה היא! ומוקי לה בצדי רשות הרבים, אי נמי: שצירוף ידו למטה משלשה
וקִבלה),
ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד - קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת (דכיון שהוציאו מקצתו - קנה כל המעות שמבחוץ, שיכול להוציאו דרך פיו;
ולענין שבת מפטר: דאגידי גבי רשות היחיד על ידי הכלי)!
אי דאפקיה דרך פיו [במצב
שהפתח יצא, אך אחורי הכלי נשארו בפנים] - הכי נמי; הכא במאי עסקינן?
- דאפקיה דרך שוליו (וכיון דלא מצי למשקל - לא קני
בהגבהתו).
והאיכא מקום חלמה (מקום התפירה; 'חלמה' =
שולדור"א [חיבור] כמו ב'העור והרוטב' (חולין
קכג,א): 'שאני עור דחלים')
(שבת צב,א)
דאי בעי מפקע (קורע) ליה ושקיל (שיכול לקרוע ולהוציא)!
בנסכא (שהן חתיכות ארוכות, וכל זמן שמקצתן
בפנים - לא קנה).
(ופרכינן:) וכיון דאיכא
שנצין (רצועות שקורין אשטולד"ץ [שרוכים]) - מפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל
ושנצין אגידי מגואי (וכיון דמצי למשקלינהו – קני;
ולענין שבת לא מיחייב עד דמפיק להו לשנצין, דעל ידו הוא אגוד לרשות היחיד, שהרי לא
יצאו)!?
דליכא שנצין
ואיבעית אימא: דאית ליה, ומכרכי עילויה (שאין יכול להוציאו בלא שנצין).
וכן אמר רבא: לא שנו אלא בקופה מלאה קישואין ודלועין, אבל
מלאה חרדל – חייב; אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד.
אביי אמר: אפילו מלאה חרדל – פטור, אלמא קסבר אגד כלי
שמיה אגד;
קם אביי בשיטתיה דרבא, קם רבא בשיטתיה דאביי (שניהם חזרו בדבריהם והחליפום), ורמי דאביי אדאביי ורמי דרבא אדרבא,
דאיתמר: 'המוציא פירות לרשות הרבים: אביי אמר: ביד – חייב (משיצאו
הפירות, ואף על פי שגופו ברשות היחיד, ולא אמרינן אגד גופו שמיה אגד),
בכלי – פטור (כל זמן שיש מקצת הכלי בביתו); ורבא אמר:
ביד – פטור (דאגד גופו שמיה אגד, דידו בתר גופו גרירא),
בכלי – חייב! (וקשיא אתרוייהו למה שהחליפו שיטתן!?)
איפוך ביד חייב.
והתנן 'פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן
לתוכה והכניס שניהן פטורין'?
התם למעלה משלשה [טפחים] (וטעמא משום דלא נח, ולא משום אגד גופה), הכא למטה
שלשה (דליכא למיפטריה משום הנחה, דכמונח דמי).
משנה:
המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתיפיו –
חייב, שכן משא בני קהת (בכתף ישאו (במדבר ז,ט), וימין ושמאל וחיק - אורח ארעא; ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי, שאמר
בשם רב האי, שמפורש בהתלמוד ירושלמי: ופקודת אלעזר בן אהרן
הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה [במדבר
ד,טז], שמן אחד בימין, ושמן אחד בשמאל, והקטורת בחיקו,
והחביתין בכתף);
כלאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו (איישיל"א
[בית
השחי]),
באזנו, ובשערו, ובפונדתו (אזור חלול) ופיה למטה (אין דרך הוצאה בכך, אבל פיה למעלה - דרך הוצאה), בין פונדתו
לחלוקו, ובשפת חלוקו (שפה התחתונה), במנעלו
בסנדלו – פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.
גמרא:
אמר רבי אלעזר: המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים – חייב,
שכן משא בני קהת (מעבירו באויר בידו, ואינו על כתפו,
וגבוה מן הארץ עשרה קאמר: דאי במונח על כתפו - מתניתין היא! והא דתנן (שבת
ק,א): 'הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר'
- אלמא אין למעלה מעשרה רשות הרבים - דווקא זזורק, אבל מעביר - חייב, דיליף מבני
קהת במשכן).
ומשא בני קהת מנלן?
דכתיב (בקלעי החצר משתעי): (במדבר
ג,כו) [וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר] על
המשכן ועל המזבח סביב [ואת מיתריו לכל עבדתו]: מקיש מזבח
למשכן: מה משכן עשר אמות - אף מזבח (גובהו) עשר אמות (והוצרך לסובבו בקלעים של עשר אמות רחב; ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו (שמות כז,א)
- משפת סובב ולמעלה; ומה אני מקיים
ומשכן גופיה מנלן?
דכתיב: (שמות כו,טז) עשר
אמות אורך הקרש [ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד] וכתיב (שמות
מ,יט) ויפרוש את האהל על המשכן [וישם את מכסה האהל עליו
מלמעלה כאשר צוה ה' את משה], ואמר רב: משה רבינו פרשו; מכאן אתה
למד גובהן של לויים = עשר אמות (דקא סלקא דעתך שאר הלוים נמי גביהי
כמשה),
וגמירי: דכל טונא דמידלי במוטות - תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת (וכיון דמזבח עשר אמות, והוא נושא בכתף, כדכתיב (במדבר ז,ט) ולבני קהת לא נתן
(עגלות) [כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו],
והלוים עשר אמות, כי מדלו ליה תילתא למעלה מראשיהן או מכתיפו), אישתכח
דהוה מידלי טובא (נמצא גבוה מן הארץ קרוב לשליש של
עשר אמות, דהוו טובא טפי יותר מעשרה טפחים)!
ואיבעית אימא: (לא גביהי לוים, ולאו ממזבח גמרינן,
דשמא לוים לא גביהי אלא שבע אמות, ואין משאן דמזבח גבוה מן הארץ אלא שנים או שלשה
טפחים, [אלא]) מארון
(גמר לה רבי אלעזר), דאמר מר: ארון תשעה וכפורת טפח - הרי כאן עשר, וגמירי
דכל טונא דמידלי במוטות - תילתא מלעיל ותרי תילתי מלרע, אישתכח דמלמעלה מעשר (טובא) הוה קאי (אפילו אין גובהן של לוים אלא שלש
אמות כמונו - הרי שמונה עשרה טפחים, וארון אינו תלוי למטה מכתפותיהן אלא ששה טפחים
ושני שלישי טפח! אישתכח דגבוה עשרה ויותר).
וליגמר ממשה (שפרש המשכן, ונמצא דגובהן של לוים
עשר אמות, ונילף מלוים נושאי המזבח)?
דילמא משה שאני, דאמר מר (במסכת
נדרים [???]): 'אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה'.
אמר רב משום רבי חייא: המוציא משאוי בשבת על ראשו - חייב
חטאת, שכן אנשי הוצל עושין כן (אנשי הוצל היו נושאין כדי מים ויין
על ראשיהן, ואין אוחזין אותם בידים).
ואנשי הוצל רובא דעלמא?
אלא אי איתמר - הכי איתמר: אמר רב משום רבי חייא: אחד
מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת – חייב, שכן בני עירו עושין כן.
ותיבטל דעתו אצל כל אדם?
אלא אי איתמר - הכי איתמר: המוציא משוי על ראשו – פטור,
(שבת צב,ב)
ואם תימצי לומר 'אנשי הוצל עושין כן'? - בטלה דעתן אצל כל
אדם.
משנה:
המתכוין להוציא לפניו (כגון
שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלוין לפניו) ובא לו לאחריו – פטור (דלא נתקיימה מחשבתו, והוה ליה כמתעסק ולא מתכוין);
לאחריו ובא לו לפניו – חייב; (בגמרא
מפרש טעמא;)
באמת אמרו: האשה החוגרת בסינר בין מלפניה ובין מלאחריה (סינר = כעין מכנסיים קטנים, וחוגרת אותו לצניעות, ואם תלתה בו שום דבר
להוציא ובא לו לצד אחר) – חייבת, שכן ראוי להיות חוזר (דרכו
להיות חוזר סביבותיה, ומתחלתה ידעה שסופו להתהפך).
רבי יהודה אומר: אף מקבלי פתקין (של
מלך למוסרם לרצים - אף הם חייבים בהוצאתן, אפילו לא נתקיימה מחשבתן, כגון הוציאן
על מנת לתתן לרץ זה ונתנו לזה; כך לשון רבותי, ולבי מגמגם).
גמרא:
מאי שנא 'לפניו ובא לו לאחריו' דפטור: דלא אתעביד
מחשבתו? 'לאחריו ובא לו לפניו' נמי הא לא אתעביד מחשבתו!?
אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו לא שנה זו (תנא קמא פטר בתרוייהו, ותנא בתרא מחייב בתרוייהו).
אמר רבא: ומאי קושיא? דילמא 'לפניו ובא לו לאחריו'
- היינו טעמא דפטור: דנתכוון לשמירה מעולה ועעלתה בידו שמירה פחותה (ואנן סהדי דלא ניחא ליה); (אבל
סיפא:) 'לאחריו
ובא לו לפניו' - היינו טעמא דחייב: דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה
מעולה (כל שכן דניחא ליה)!
אלא מאי קושיא? - דיוקא דמתניתין (דמצינן
למידק ממתניתין) קשיא:
'המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור' - הא
לאחריו ובא לו לאחריו חייב; אימא סיפא: 'לאחריו ובא לו לפניו' - הוא
דחייב (דעלתה
בידו שמירה מעולה), הא לאחריו ובא לו לאחריו פטור! אמר רבי אלעזר: תברא! מי
ששנה זו לא שנה זו!
אמר רב אשי: מאי קושיא? דילמא 'לא מיבעיא' קאמר: לא
מיבעיא לאחריו ובא לו לאחריו דחייב: דאיתעבידא מחשבתו, אלא אפילו לאחריו ובא לו
לפניו איצטריכא ליה: סלקא דעתך אמינא הואיל ולא איתעביד מחשבתו לא ליחייב - קא
משמע לן דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה דחייב; ולאחריו ובא לו
לאחריו - תנאי היא, דתניא: 'המוציא מעות
בפונדתו ופיה למעלה – חייב; פיה למטה: רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין (שאין דרך הוצאה בכך); אמר להן רבי
יהודה: אי אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב? ואמרו לו: ואי אתה מודה
כלאחר ידו ורגלו שהוא פטור?
אמר רבי
יהודה: אני אמרתי דבר אחד (אי אתם מודים כו') והן אמרו דבר אחד (אי אתה מודה כו'): אני לא
מצאתי תשובה לדבריהם והן לא מצאו תשובה לדברי!'
מדקאמר להו 'אי אתם מודין', לאו מכלל דפטרי רבנן?
וליטעמיך דקאמרי ליה 'אי אתה מודה' - מכלל דמחייב רבי
יהודה (בתמיה: הא ודאי דברי הכל פטור, דלא מפקי אינשי הכי!)? והתניא 'לאחר
ידו ורגלו - דברי הכל פטור'!
אלא: לאחריו ובא לו לאחריו - דברי הכל חייב (דיש מוציאין כן בשמירה פחותה); לאחר ידו ורגלו - דברי הכל פטור (דאין מוציאין כן); כי פליגי בפונדתו ופיה למטה: מר מדמי ליה לאחריו ובא לו
לאחריו (דשמירה פחותה היא), ומר מדמי ליה לאחר ידו ורגלו (דלא
דמי למוציא לאחריו: דהתם משתמרים הן מן הגנבים; אבל אלו נופלין מאליהן, ואין
מוציאין כן).
באמת אמרו האשה [החוגרת בסינר בין מלפניה ובין מלאחריה – חייבת, שכן ראוי
להיות חוזר]:
תנא: 'כל 'באמת' - הלכה היא'.
רבי יהודה אומר: אף מקבלי פתקין:
תנא שכן לבלרי מלכות עושין כן (בדעתו
למוסרן לזה, ואין מוצאו, ודבר המלך נחוץ, ומצא אחר ומוסרו לו).
משנה:
המוציא ככר לרשות הרבים – חייב;
הוציאוהו שנים – פטורין (כדילפינן:
בעשותה [ןחקרא
ד,כז] - יחיד ולא שנים [דומה
לספרא ויקרא דבורא דחובה פרשתא ז משנה ט]);
לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים – חייבין; (וטעמא מפרש בגמרא;)
ורבי שמעון פוטר.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה אמר אביי, ואמרי לה
במתניתא תנא: זה יכול (להוציאו לבדו) וזה יכול (להוציאו לבדו, והוציאו שניהם): רבי מאיר מחייב (דלא דריש בעשותה
להכי, אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת בית דין, כדלקמן), ורבי יהודה
ורבי שמעון פוטרים (ורבי יהודה פוטר דלאו אורחיה בהכי,
וסתם מתניתין - רבי יהודה היא); זה אינו יכול וזה אינו יכול (דאורחייהו להוציא בשנים): רבי יהודה ורבי מאיר מחייבים (בהא סבירא ליה לרבי יהודה כרבי מאיר), ורבי שמעון
פוטר (דיליף מקראי כדלקמן); זה יכול וזה אינו יכול (והוציאו
שניהן) - דברי
הכל חייב. (ולקמן מפרש הי מינייהו חייב.)
תניא נמי הכי: המוציא ככר לרשות הרבים – חייב; הוציאו
שנים רבי מאיר מחייב, ורבי יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו (כלומר: כל אחד ואחד [לבדו]) והוציאו שנים – חייבין, ואם לאו (אלא זה יכול וזה יכול) – פטורים (וממילא
דבכי האי גוונא רבי מאיר מחייב); ורבי שמעון פוטר';
מנא הני מילי?
דתנו רבנן [ספרא ויקרא דבורא דחובה פרשתא ז מאי
טעמא- מ"י]: '(ויקרא ד,כז) בעשותה [ואם נפש אחת תחטא בשגגה
מעם הארץ בעשתה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם] - העושה את כולה ולא העושה את מקצתה;
כיצד: שנים שהיו אוחזין במלגז (פורק"א [קלשון]
בת שלש שיניים, ומהפכין בה תבואה בגורן, והוא 'מעמר', דהוא אב מלאכה) ולוגזין (מאספין
השבלין) בכרכר ושובטין בקולמוס (דהוא 'מיסך', כדאמר בפרק 'כלל גדול' (שבת עה,ב): שובט הרי הוא בכלל מיסך) וכותבין
בקנה והוציאו לרשות הרבים (וכל הנך 'זה יכול וזה יכול' נינהו), יכול יהו חייבין: - תלמוד לומר 'בעשתה' העושה את כולה ולא העושה מקצתה;
(שבת צג,א)
[משנה י] בעיגול
של דבילה והוציאו לרשות הרבים, בקורה והוציאו לרשות הרבים (עיגול וקורה גדולים הן, ואין אחד יכול להוציאו): רבי יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים – חייבין,
ואם לאו (שיכול אחד להוציאו) – פטורין;
רבי שמעון אומר:
אף על פי שלא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים – פטורים; לכך נאמר 'בעשתה': יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה
פטורין.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol