דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
שבת דף צה
(שבת צד,ב)
וכן הגודלת [וכן הכוחלת וכן הפוקסת]:
גודלת כוחלת ופוקסת - משום מאי מחייבא?
אמר רבי אבין אמר רבי יוסי ברבי חנינא: גודלת - משום
אורגת; כוחלת - משום כותבת (שמוליכה מכחול סביב העין, כאדם
המוליך קולמוס סביב האות); פוקסת - משום טווה (שמתקנת
שערה בין אצבעותיה ופושטתו כשהוא נכרך; ולשון השני - עושה מאותו בצק כמין חוט).
אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו: וכי דרך אריגה בכך? וכי דרך
כתיבה בכך? וכי דרך טויה בכך?
אלא אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי
חנינא:
(שבת צה,א)
כוחלת - משום צובעת; גודלת ופוקסת - משום בונה.
וכי דרך בנין בכך?
אִין, כדדרש רבי שמעון בן מנסיא: (בראשית ב,כב)
ויבן ה' אלהים את הצלע [אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם] - מלמד
שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא 'בניתא'.
תניא 'רבי שמעון
בן אלעזר אומר: גודלת כוחלת ופוקסת לעצמה - פטורה (שאינה
יכולה לבנות יפה); לחברתה –
חייבת (ואין דרך בנין אלא אשה לחברתה: שרואה ועושה); וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר
משום רבי אליעזר (מילתא אחריתי דשבת לאיסורא): אשה לא תעביר סרק (צבע אדום הוא, הבא בקנים שקורין טיפוניי"ן) על פניה, מפני שצובעת.'
תנו רבנן [תוספתא שבת פ"ט מ"יג
[ליברמן]]: 'החולב והמחבץ (המעמיד החלב בקיבה [שם עור הקיבה – או
אבקה עשויה מעור הקיבה – בחלב, והופכו כך לגבינה];
ולי נראה: מחבץ - עושה כמין כלי גמי, ונותן הקפוי בתוכו, ומי החלב - שהן 'נסיובי'
- נוטפין, ולועזין אותן אנקייד"ש>) והמגבן – כגרוגרת; המכבד (את הבית) והמרבץ (במים, להרביץ את האבק שלא יעלה) והרודה
חלות דבש שגג בשבת - חייב חטאת (לקמיה מפרש טעמא: דהרודה חלות דבש
חייב משום תולש, (מחבץ חייב משום בורר), ומכבד ומרבץ משום בונה);
הזיד ביום טוב - לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה (אחד שבת ואחד יום טוב) אינו אלא משום שבות (דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן, והוי בנין).
רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא; בעו מיניה: חולב משום
מאי מיחייב?
אמר להו: משום חולב.
מחבץ משום מאי מיחייב?
אמר להו משום מחבץ.
מגבן משום מאי חייב?
אמר להו משום מגבן.
אמרו ליה: רבך קטיל קני באגמא הוה (חותך
קנים מן האגם הוה, לא ידע לפרש משנה); אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב
חייב משום מפרק (כמו מפרק משאוי: שפורק אוכל ממקום
שנתכסה בו, והוי תולדת דש; ואית דאמרי תולדה דקוצר - ולא היא, דלאו מחובר הוא אלא
פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה; ולשון מפרק נמי לא שייך למימר, אלא
לשון 'תולש'), מחבץ חייב משום בורר (אוכל מתוך פסולת),
מגבן חייב משום בונה.
המכבד המרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת; הזיד ביום
טוב לוקה ארבעים - דברי רבי אליעזר:
אמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרבי אליעזר? - דכתיב (שמואל
א יד,כז) [ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וישלח את קצה
המטה אשר בידו] ויטבול אותה ביערת הדבש [וישב ידו אל פיו ותראנה עיניו]';
וכי מה ענין יער אצל דבש? אלא לומר לך: מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת - אף
חלות דבש, הרודה ממנו בשבת חייב חטאת.
אמימר שרא זילחא במחוזא (לרבץ
הבית, ורצפת אבנים היתה בכל העיר); אמר: טעמא מאי אמור רבנן? דילמא אתי
לאשויי גומות? הכא ליכא גומות!
רבא תוספאה אשכחיה לרבינא דקא מצטער מהבלא (שהיה אבק עולה, ומרבה הבל), ואמרי לה מר קשישא בריה דרבא אשכחיה
לרב אשי דקא מצטער מהבלא, אמר ליה: לא סבר לה מר להא דתניא 'הרוצה לרבץ את ביתו
בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא
הבית מתרבץ מאליו'?
אמר ליה: לאו אדעתאי (לא
הייתי זכור, ורבותי פירשו: לא סבירא לי).
תנא: 'אשה חכמה (אשת
תלמיד חכם או בת תלמיד חכם ששמעה מאביה) מרבצת ביתה בשבת (רוחצת קיתוניות בזוית זו, וכוסות בזוית זו)'.
והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון שרי אפילו לכתחלה (דדבר שאין מתכוין מותר, והמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות
הבית, אלא שלא יעלה אבק).
משנה:
התולש מעציץ נקוב – חייב (דהוי
כמחובר, דיונק מן הקרקע על ידי הנקב, שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו),
ושאינו נקוב – פטור;
ורבי שמעון פוטר בזה ובזה.
גמרא:
רמי ליה אביי לרבא, ואמרי לה רבי חייא בר רב לרב: תנן 'רבי
שמעון פוטר בזה ובזה' אלמא נקוב לרבי שמעון כשאינו נקוב משוי ליה, ורמינהו 'רבי
שמעון אומר: אין בין נקוב לשאינו נקוב
(שבת צה,ב)
אלא להכשיר זרעים (הזרועים
בתוכו) בלבד'? (עציץ נקוב אינו מקבל הכשר לטומאה, ושאינו נקוב - מקבל הכשר, דתלוש הוא,
והא - רבי שמעון קאמר ליה, והכי גרסינן: 'רבי שמעון אומר: אין בין נקוב
כו', דאילו לרבנן איכא טובא: דהא מיחייבי אנקוב משום שבת, ופטרי אשאינו נקוב!)
אמר ליה: לכל מילי רבי שמעון כתלוש משוי ליה (לשבת ולקנות במשיכה ולא בכסף, ולפרוזבול: שאינו נכתב אלא על הקרקע),
ושאני לענין טומאה, דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, שנאמר (ויקרא יא,לו) [וכי יפל מנבלתם]
על כל זרע זרוע אשר יזרע [טהור הוא] (אשר
יזרע - כדרך שאדם מוציא לזריעה, למעוטי מחובר כל דהו - להכי
אהני זריעות יתירי דקרא; ומיהו שאינו נקוב - תלוש גמור הוא).
בעא מיניה ההוא סבא מרבי זירא: שורש כנגד נקב מה לי אמר
רבי שמעון (מי מודה דהא במחובר הוא האי שורש, ואי תלשו ליה בשבת -
מיחייב)?
אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי; זימנא חדא אשכחיה דיתיב
וקאמר 'ומודה רבי שמעון שאם ניקב (העציץ) בכדי טהרתו (ושאם נטמא - נטהר בשבירה זו, והיינו כמוציא זית, דתנן במסכת כלים (פרק
שלישי משנה א): כלי חרס העשוי לאוכלין - שיעורו כזיתים', ומודה רבי
שמעון בהא דחשיב מחובר כל הזרעים שבתוכו, דתו לא הוי כלי)'. אמר ליה:
השתא שורש כנגד נקב בעאי מינך ולא אמרת לי ולא מידי, ניקב בכדי טהרתו מיבעיא (דהוה לן לספוקי ביה בהנך דלאו כנגד הנקב, ואת פשטת להו דכולהו מחובר נינהו)?
אמר אביי: ואי איתמר להא דרבי זירא (דמודה
רבי שמעון בשום נקב) - הכי הוא דאיתמר: 'ומודה רבי שמעון שאם ניקב למטה
מרביעית (שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה: דבציר מהכי לאו כלי הוא).
אמר רבא: חמש מדות בכלי חרס:
ניקב כמוציא משקה (נקב דק מאד שמשקה יוצא בו) - טהור
מלטמא גיסטרא (שבר כלי; כלומר: אם כלי שלם - הוא אינו נטהר בכך, אבל
אם היה שבר כלי והיה ראוי להשתמש בו - דמקבל טומאה משנשבר, כדתנן [כלים
פ"ב מ"ב]: 'הן וקרקרותיהן ודופנותיהן
יושבין שלא מסומכין כו' ב'אלו טרפות' (חולין נד,ב), וניקב שוב כמוציא משקה - אינו טמא עוד משום תורת גיסטרא; ולקמיה מפרש
טעמא: דאין שבר כלי חשוב להצניעו משניקב, ולומר "הבא גיסטרא אחר ונניח תחתיו
לקבל טיף טיף הנוטף מזה", אבל אם היה כלי שלם וניקב מעט - אין מאבדין אותו,
אלא אומר "הבא גיסטרא [אחר] ונניח תחתיו"), ועדיין כלי
הוא לקדש בו מי חטאת (כלומר: אם כלי שלם היה וניקב
כמוציא משקה - עדיין כל תורת כלי עליו, ואפילו לקדש בו מי חטאת באפר פרה, דבעינן
כלי ראוי, דכתיב (במדבר יט,יז) מים חיים אל כלי -וכל שכן שמקבל טומאה);
ניקב ככונס משקה (שאם מושיבו על המים - נכנס בתוכו,
דהיינו נקב רחב קצת) - טהור מלקדש בו מי חטאת ('טהור'
לאו דוקא, אלא כמו 'טהר יומא' (ברכות ב,א)
כלומר: בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת), ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים (הזרועים בתוכו, דכתלושין נינהו; ואפילו לרבנן: שאין נקב זה ראוי להריח
לחלוחית הקרקע);
ניקב כשורש קטן (הוי טפי מבכונס משקה) - טהור
מלהכשיר בו זרעים (לרבנן - דהוי עציץ נקוב),
ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים (שהוא שיעור לטומאה בכל כלי חרס
העשוי לאוכלין סתם, כל זמן שלא יִחדוֹ לרימונים, ומקבל עדיין טומאה);
ניקב כמוציא זיתים - טהור מלקבל בו זיתים (כלומר: מלקבל עוד טומאה משום תורת סתם כלי חרס, שהרי שיעורן כזיתים, ואם
היתה עליו טומאה - נטהר ממנה), ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים (שאם
יִחדוֹ שוב לרימונים - מקבל טומאה מכאן ולהבא, או אם היה מיוחד לרימונים מתחילה -
לא נטהר);
ניקב כמוציא רימונים - טהור מכלום (משום
כלי, אלא אם כן מצניעו לגיסטרא - יטמא בתורת גיסטרא), ואם הוקף
צמיד פתיל (והוא באהל המת - אין טומאה נכנסת בו דרך נקב, ומציל על
כל מה שבתוכו) - עד שיפחת רובו (דכל
כלי פתוח כתיב (במדבר יט,טו) - דרך פתח נכנסת לו טומאה, ולא דרך נקביו).
אמר רב אסי: שמעתי: כלי חרס - שיעורו כמוציא רימון.
אמר ליה רבא: שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל (שאם ניקב כמוצא רימון - אינו מציל).
והא רבא הוא דאמר 'מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו'?
לא קשיא:
(שבת צו,א)
הא ברברבי (ברובו), והא בזוטרי
(כמוציא רמון בטל ליה מכלי).
אמר רב אסי: שונין(התנאים שונין ברייתא): 'כלי
חרס שיעורו (הראשון
האמור בו לבטלו במקצת משום כלי) - בכונס
משקה (ככונס משקה הוא דמבטל ליה
מיהא מתורת מי חטאת) [עד כאן לשון הספרא שמיני פרשתא ז
משנה ט], ולא אמרו (נקב) מוציא משקה (חשוב
נקב לכלים) אלא לענין גיסטרא בלבד (דהתם ודאי אי נקבה הכי כמוציא משקה - משדא שדי ליה).'
מאי טעמא?
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לפי שאין אומרים "הבא
גיסטרא לגיסטרא (הבא גיסטרא אחרת לגיסטרא זו להניח
תחתיה לקבל הטיפין)" (אבל כלי שלם - חסין עליו, ומשום
נקב פורתא לא שדו ליה, ומניחין גיסטרא תחתיו)!
אמר עולא: פליגי בה (בהכשר
זרעים) תרי
אמוראי במערבא: רבי יוסי ברבי אבין, ורבי יוסי בר זבדא: חד אמר כמוציא רמון וחד
אמר כשורש קטן; וסימניך (דלא תיטעי למימר חד אמר כמוציא זית):
אחד המרבה ואחד הממעיט (ובלבד שיכוין [לבו
לשמים] - ברייתא היא (מנחות קי,א), והיא לך לסימן שאחד מן האמוראים ריבה לשער בגדול שבשלשתן, ואחד ממעט
לשער בקטן שבשלשתן, ולא בבינוני: כונס משקה ומוציא משקה - ליכא למיטעי בהן לענין
זרעים.)
אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דרבי אליעזר: כלי חרס שיעורו
כמוציא זיתים (ליטהר מטומאה);
ומר קשישא בריה דרבה מסיים בה משמיה דרבי אליעזר: והרי הן
(משניקב כמוציא זית, ואפילו יִחדוּם לרמונים) ככלי גללים
וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים (והא דתנן: 'כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים' - גבי כלי עץ תנינן לה,
במסכת כלים (פ"יז מ"א)); ולענין צמיד פתיל - עד שיפחת רובו.
הדרן
עלך המצניע
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol