דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
שבת דף צו
(שבת צה,ב)
אמר רבא: חמש מדות בכלי חרס:
ניקב כמוציא משקה (נקב דק מאד שמשקה יוצא בו) -
טהור מלטמא גיסטרא (שבר כלי; כלומר: אם כלי שלם - הוא
אינו נטהר בכך, אבל אם היה שבר כלי והיה ראוי להשתמש בו - דמקבל טומאה משנשבר,
כדתנן [כלים פ"ב מ"ב]:
'הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין כו' ב'אלו טרפות' (חולין
נד,ב), וניקב שוב כמוציא משקה - אינו טמא עוד משום תורת
גיסטרא; ולקמיה מפרש טעמא: דאין שבר כלי חשוב להצניעו משניקב, ולומר "הבא
גיסטרא אחר ונניח תחתיו לקבל טיף טיף הנוטף מזה", אבל אם היה כלי שלם וניקב
מעט - אין מאבדין אותו, אלא אומר "הבא גיסטרא [אחר] ונניח תחתיו"),
ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת (כלומר: אם כלי שלם היה וניקב
כמוציא משקה - עדיין כל תורת כלי עליו, ואפילו לקדש בו מי חטאת באפר פרה, דבעינן
כלי ראוי, דכתיב (במדבר יט,יז) מים חיים אל כלי -וכל שכן שמקבל טומאה);
ניקב ככונס משקה (שאם מושיבו על המים - נכנס בתוכו,
דהיינו נקב רחב קצת) - טהור מלקדש בו מי חטאת ('טהור'
לאו דוקא, אלא כמו 'טהר יומא' (ברכות ב,א)
כלומר: בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת), ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים (הזרועים בתוכו, דכתלושין נינהו; ואפילו לרבנן: שאין נקב זה ראוי להריח
לחלוחית הקרקע);
ניקב כשורש קטן (הוי טפי מבכונס משקה) -
טהור מלהכשיר בו זרעים (לרבנן - דהוי עציץ נקוב),
ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים (שהוא שיעור לטומאה בכל כלי חרס
העשוי לאוכלין סתם, כל זמן שלא יִחדוֹ לרימונים, ומקבל עדיין טומאה);
ניקב כמוציא זיתים - טהור מלקבל בו זיתים (כלומר: מלקבל עוד טומאה משום תורת סתם כלי חרס, שהרי שיעורן כזיתים, ואם
היתה עליו טומאה - נטהר ממנה), ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים (שאם
יִחדוֹ שוב לרימונים - מקבל טומאה מכאן ולהבא, או אם היה מיוחד לרימונים מתחילה -
לא נטהר);
ניקב כמוציא רימונים - טהור מכלום (משום
כלי, אלא אם כן מצניעו לגיסטרא - יטמא בתורת גיסטרא), ואם הוקף
צמיד פתיל (והוא באהל המת - אין טומאה נכנסת בו דרך נקב, ומציל על
כל מה שבתוכו) - עד שיפחת רובו (דכל
כלי פתוח כתיב (במדבר יט,טו) - דרך פתח נכנסת לו טומאה, ולא דרך נקביו).
אמר רב אסי: שמעתי: כלי חרס - שיעורו כמוציא רימון.
אמר ליה רבא: שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל (שאם ניקב כמוצא רימון - אינו מציל).
והא רבא הוא דאמר 'מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו'?
לא קשיא:
(שבת צו,א)
הא ברברבי (ברובו), והא בזוטרי
(כמוציא רמון בטל ליה מכלי).
אמר רב אסי: שונין(התנאים שונין ברייתא): 'כלי
חרס שיעורו (הראשון
האמור בו לבטלו במקצת משום כלי) - בכונס
משקה (ככונס משקה הוא דמבטל ליה
מיהא מתורת מי חטאת) [עד כאן לשון הספרא שמיני פרשתא ז משנה
ט], ולא אמרו (נקב) מוציא משקה (חשוב
נקב לכלים) אלא לענין גיסטרא בלבד (דהתם ודאי אי נקבה הכי כמוציא משקה - משדא שדי ליה).'
מאי טעמא?
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לפי שאין אומרים "הבא
גיסטרא לגיסטרא (הבא גיסטרא אחרת לגיסטרא זו להניח
תחתיה לקבל הטיפין)" (אבל כלי שלם - חסין עליו, ומשום
נקב פורתא לא שדו ליה, ומניחין גיסטרא תחתיו)!
אמר עולא: פליגי בה (בהכשר
זרעים) תרי
אמוראי במערבא: רבי יוסי ברבי אבין, ורבי יוסי בר זבדא: חד אמר כמוציא רמון וחד
אמר כשורש קטן; וסימניך (דלא תיטעי למימר חד אמר כמוציא זית):
אחד המרבה ואחד הממעיט (ובלבד שיכוין [לבו
לשמים] - ברייתא היא (מנחות קי,א), והיא לך לסימן שאחד מן האמוראים ריבה לשער בגדול שבשלשתן, ואחד ממעט
לשער בקטן שבשלשתן, ולא בבינוני: כונס משקה ומוציא משקה - ליכא למיטעי בהן לענין
זרעים.)
אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דרבי אליעזר: כלי חרס שיעורו
כמוציא זיתים (ליטהר מטומאה);
ומר קשישא בריה דרבה מסיים בה משמיה דרבי אליעזר: והרי הן
(משניקב כמוציא זית, ואפילו יִחדוּם לרמונים) ככלי גללים
וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים (והא דתנן: 'כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים' - גבי כלי עץ תנינן לה,
במסכת כלים (פ"יז מ"א)); ולענין צמיד פתיל - עד שיפחת רובו.
הדרן
עלך המצניע
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
שבת
פרק אחד עשר הזורק
(שבת צו,א)
משנה:
הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד,
חייב;
מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע - רבי עקיבא
מחייב (טעמא מפרש בגמרא) וחכמים פוטרין;
כיצד? - (רבנן קאמרי להו:) שתי
גזוזטראות (זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין עליהן נסרים להלך) זו
כנגד זו ברשות הרבים (בשני צידי רשות הרבים, והן רשות
היחיד: שגבוהות עשרה ורחבות ארבעה), המושיט והזורק מזו לזו – פטור (שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ורחב רשות
הרבים מפסיק ביניהן: שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצדה, אלא
לעגלה שלפניה (ושלאחריה); שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן, והן
הולכין שתים כאחד: זו בצד זו, כדאמרינן בגמרא, וכשהיו פורקין את המשכן לטעון על
העגלות - היו מעמידין העגלות כדרך הליכתן: שתים זו אצל זו סמוך למשכן, ושתים זו
אצל זו לפניהם, דרך הליכתן לאורך רשות הרבים, שהיו רוצים להלך אחר עמוד הענן ההולך
לפניהם; ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לאותן שעל שתי העגלות הסמוכות למשכן, והן
מושיטין לאותן שלפניהם, אבל מעגלה לעגלה שבצדה - לא היו צריכין להושיט, שהרי שתיהן
סמוכות לפורקי המשכן);
היו שתיהן בדיוטא אחת (כלומר:
בעלייה אחת באורך רשות הרבים על פני הבית, ויש הפסק רשות הרבים ביניהם) -
המושיט חייב (שמצינו הושטה כיוצא בה למעלה מעשרה במשכן מרשות היחיד
לרשות היחיד, וקצת אורך רשות הרבים מפסיק ביניהם) והזורק פטור
(הואיל ולמעלה מעשרה ולא מצינו זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות
הרבים במשכן, לא באורך ולא ברוחב), שכך היתה עבודת הלוים (ומפרש ואזיל כיצד מצינו כזו בעבודתן): שתי עגלות
זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין הקרשים מזו לזו (פורקי
משכן מושיטין לאותן שעל העגלות שאצלן, והן מושיטין לאלו שלפניהם) -
אבל לא זורקין (שאין אותן קרשים נזרקות מפני כוֹבדָן)!
(שבת צו,ב)
גמרא:
מכדי זריקה - תולדה דהוצאה היא (על
כרחיך תולדה היא, דלא נמנית באבות מלאכות, ותולדה דהוצאה היא, שאין לך לתתה תולדת
אב אחר, דמעין הוצאה היא האמורה באבות מלאכות); הוצאה גופה
היכא כתיבא?
אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (שמות לו,ו)
ויצו משה ויעבירו קול במחנה [לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם
מהביא]; משה היכן הוה יתיב? - במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי (שהיו הכל מצויין אצל משה רבינו), וקאמר להו לישראל 'לא תפיקו ותיתו
מרשות היחיד דידכו (מאהליכם) לרשות
הרבים'; וממאי דבשבת קאי? דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה מלאכה (שהיה הנדבה כדי להשלים), כדכתיב (שמות לו,ז)
והמלאכה היתה דים [לכל המלאכה לעשות אתה והותר]?
גָמַר העברה העברה מיוה"כ: כתיב הכא 'ויעבירו
קול במחנה' וכתיב התם (ויקרא כה,ט) והעברת
שופר תרועה [בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם]; מה
להלן ביום אסור - אף כאן ביום אסור.
אשכחן הוצאה, הכנסה מנלן?
סברא היא (להיות הכנסה תולדת הוצאה, שהיא
מעין לה, כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות): מכדי מרשות לרשות הוא, מה לי אפוקי
ומה לי עיולי,
מיהו הוצאה = אב, הכנסה = תולדה;
ומכדי אהא מיחייב ואהא מיחייב (כדתנן
(שבת פ"א מ"א דף ב,א)
'פשט העני ידו לפנים'), אמאי קרי לה האי 'אב' ואמאי קרי לה האי 'תולדה'?
נפקא מינה (דכל אבות מלאכות) דאי
עביד שתי אבות בהדי הדדי (דלא דמיין), אי נמי שתי
תולדות (דשתי אבות) בהדי הדדי - מיחייב תרתי, ואי עביד אב ותולדה דידיה - לא
מיחייב אלא חדא.
ולרבי אליעזר, דמחייב אתולדה במקום אב (במסכת כריתות בפרק 'אמרו לו') - אמאי קרו לה 'אב' ואמאי קרו לה
'תולדה'?
הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה 'אב', הך דלא הואי במשכן
חשיבא לא קרי לה 'אב'; אי נמי הך דכתיבא קרי 'אב' והאי דלא כתיבא קרי ת'ולדה'.
והא דתנן (בפירקין) 'הזורק
ארבע אמות בכותל (כדמוקי
לה בדבילה שמינה, ונדבקת) למעלה מעשרה
טפחים כזורק באויר (ופטור:
דלא נח ברשות הרבים, דאין רשות הרבים למעלה מעשרה; וברשות היחיד נמי לא נח - שאינו
מקום מסוים שיהא רחבו ארבעה: שהרי לא נח בראש הכותל אלא בפניו), למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ (דאויר רשות הרבים הוא, וחייב; וכיון דאויר רשות הרבים הוא, ונח בכל דהו -
מיחייב, ורשותא לנפשיה לא הוי: לא כרמלית ולא מקום פטור, הואיל ובפניו נח ולא נח
בראשו שיהא מקום מסוים), והזורק
בארץ ארבע אמות חייב'; זרק ארבע אמות ברשות הרבים מנלן
דמיחייב?
אמר רבי יאשיה: שכן אורגי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה.
אורגין - מחטין למה להו?
אלא שכן תופרי יריעות (מעשה
רוקם) זורקין
מחטיהן זה לזה.
ודילמא גבי הדדי (בתוך אמה אחת) הוו יתבי (ואין צריכין לזרוק אלא להושיט)?
מטו הדדי במחטין (כשמותחין את החוט - מכין זה את זה
במחט [ולכן
לא יושבים קרובים זה לזה]).
דילמא בתוך ארבע הוו יתבי?
אלא אמר רב חסדא: שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר (כלי שקנה של ערב נתון בו) ביריעה (שזורקין
בין שני דופני היריעה).
והלא אוגדו בידו (חוט של ערב הוא אוחז, והקנה נכרך
בחוט, ואינו נשמט ממנו)?
בניסכא בתרא (זריקה אחרונה של חוט, לשון
'המיסך': בחוט האחרון של קנה, שהקנה נשמט מהחוט והבוכיאר נופל).
והא במקום פטור קאזלא (בין
דופני היריעה, ואין זה רשות הרבים אלא מקום פטור, דאין רחב ארבעה)?
אלא שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר לשואליהן (אורגי יריעה אחרת, ויש לו לזה שנים).
ודילמא גבי הדדי הוו יתבי (ודילמא
שואליהן גביהן הוו יתבין)?
(אי גבייהו הוו יתבי) מטו
הדדי בחֵפֶת (מגיעין ידו של זה בשל זה בשפת היריעה כשמותחין חוט
הערב; בחפת - כמו 'חפת חלוקו' (יומא עז,ב)).
ודילמא שלחופי הוו משלחפי (לעולם
גבי הדדי הוו יתבי, אלא שאין מכוונים: אלא זה נמשך לפנים וזה לאחור)?
ותו: מי שאילי מהדדי? והתניא לודא: (שמות לו,ד) [ויבאו כל החכמים
העשים את כל מלאכת הקדש] איש איש ממלאכתו אשר המה עושים -
ממלאכתו הוא עושה, ואינו עושה ממלאכת חבירו (שכולם
מוכנים בכלי אומנותם, ולא הוצרכו לישאול)! ותו: מעביר ארבע אמות ברשות הרבים
מנלן דמחייב?
אלא כל ארבע אמות ברשות הרבים - גמרא גמירי לה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש - מעביר ארבע אמות ברשות הרבים
הוה (לא תלשן ולא עימרן, אלא העבירן ארבע אמות - לכך נהרג).
במתניתא תנא: 'תולש הוה';
רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה (תלושין
ומפוזרין היו ועמרן, כדאמרן (שבת עג,ב):
האי מאן דכניף מלחא - חייב משום מעמר).
למאי נפקא מינה?
לכדרב, דאמר רב: מצאתי מגלת סתרים (שהסתירוה,
לפי שאין כותבין הלכות) בי רבי חייא, וכתוב ביה 'איסי בן יהודה אומר: אבות
מלאכות ארבעים חסר אחת - ואינו חייב אלא אחת' (על
כרחיך לענין שוגג קאמר, ולחטאת, דבמזיד תרי קטלי לא מקטלי -)
(ולהכי פריך:) אחת ותו
לא?: והתנן [שבת פ"ז מ"ב] 'אבות
מלאכות ארבעים חסר אחת', והוינן בה: מניינא למה לי? ואמר רבי יוחנן: שאם עשאן
כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת?
אימא 'אינו חייב על אחת מהם (מיתה)' (יש בהן אחת שאינו נהרג עליה, ולא
פירש איזו היא; והשתא לרב יהודה אין זו העברה, שהרי נהרג מקושש עליה; ולמתניתא -
אין תולש באותו ספק). רב יהודה פשיטא ליה דהמעביר חייב, ומתניתין פשיטא ליה
דתולש חייב, ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה דמעמר חייב: מר סבר הא מיהת לא מספקא [אינה מסופקת, כלומר: אפילו לשיטת איסי בן יהודה יהיה חייב על
מלאכה זו שהוא טוען שהמקושש עבר עליה], ומר סבר הא מיהת לא מספקא:
תנו רבנן [דומה לספרי במדבר פסקא קיג]: 'מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר (במדבר
טו,לב) ויהיו
בני ישראל במדבר וימצאו איש [איש מקשש עצים ביום השבת], ולהלן הוא אומר (במדבר
כז,ג) אבינו
מת במדבר [והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא
היו לו]; מה להלן
צלפחד - אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא! בין כך
ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך - התורה כיסתו, ואתה מגלה אותו? ואם לאו
- אתה מוציא לעז על אותו צדיק!
(שבת צז,א)
ואלא הא גמר גזירה שוה (ואם
כן לא כסתו התורה, דהוה ליה כמפורש, ומשני: ר' יהודה בן בתירא לא גמרה, ואין אדם
דן גזירה שוה מעצמו)!
גזירה שוה לא גמר.
אלא (לרבי יהודה) מהיכא הוה (באיזו חטא מת, דכתיב (במדבר כז,ג)
כי בחטאו מת)?
מ'ויעפילו [לעלות אל ראש ההר וארון
ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה]'
(במדבר יד,מד) הוה
(שלא הרשיע כל כך כחילול שבת).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי
מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol