דברי הגמרא באותיות 12 ROD; פירוש רש"י - באותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

ביצה דף ז

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

המשך ביצה פרק ראשון ביצה שנולדה ביום טוב

(ביצה ו,ב)

אלא הא דתניא (הך ברייתא דלעיל): 'השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן ביום טוב' מני (מאן קתני לה)?: לא בית שמאי (דמאי אריא במעי אמה? אפילו נולדה ביום טוב שריא) ולא בית הלל (דאפילו במעי אמן אסירי)! אלא 'עם יציאתה – נגמרה' ומגדלת אפרוחים, במעי אמה אינה מגדלת אפרוחים; למאי נפקא מינה? - למקח וממכר (דאם נולדה נגמר בשולה וראויה לגדל ממנה אפרוחים, אבל נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוחים, ואם תבעוהו למכור ביצים לגדל אפרוחים, אם מכר אלו - הוי מקח טעות ובטל מקח), כי ההוא דאמר להו: "ביעי

(ביצה ז,א)

דפחיא (כמו דפעיא הנולדים מן התרנגולת חיה שפועה בלידתה) למאן" יהבו ליה ביעי דשחוטה

אתא לקמיה דרבי אמי, אמר להו: מקח טעות הוא, והדר;

פשיטא (דמקח טעות הוא דהא בהדיא אמר ליה דפחיא)?

מהו דתימא 'האי - לאכילה קא בעי להו, והאי דקאמר "דפחיא" - משום ד&##1510;ריבן (לשון מבושלות כל צרכן כמו צָרֶבֶת (ויקרא יג,כג) = כויה שבשול)' למאי נפקא מינה (גירסת רש"י: ונפקא מינה בין מאן דבעי להו לאכילה בין מאן דבעי להו לאפרוחים)? - למיתבה ליה ביני ביני (להחזיר לו דמי מעלה שבין ביעי דפחיא לביעי דשחוטה, ואי בעי להו לאכילה אין המקח בטל, דהא בני אכילה נינהו, אלא שאלו יפים מהם ויחזיר לו דמי מעליותן) - קא משמע לן (רבי אמי דסתם מאן דבעי ביעא דפחיא - לאפרוחים בעי להו, ואין אלו שוין לו כלום).

ההוא דאמר להו "ביעי דדכרא למאן (שילדתן תרנגולת מתרנגול ולא נתחממה מן הקרקע לקולטן בלא זכר)! ביעי דדכרא למאן!"; יהבו ליה ביעי דספנא (קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע; ובסמוך לקמן אמר: כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא, כלומר: אינה קולטת ביצים מן הקרקע אלא מן הזכר; ואינו אלא לשון וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל (דברים לג,יט)) מארעא (מתחממת בקרקע ויולדת ביצים, ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים); אתא לקמיה דרבי אמי, אמר להו: מקח טעות הוא, והדר.

פשיטא?

מהו דתימא 'האי לאכילה קא בעי להו, והאי דקאמר 'דדכרא' - משום דשמינן טפי, למאי נפקא מינה? - למיתבא ליה ביני ביני' - קא משמע לן.

ואי בעית אימא: מאי 'עם יציאתה נגמרה' - עם יצי&##1488;ת רובה נגמרה (ולענין יום טוב אתמר: דאם יצתה רובה מערב יום טוב וחזרה בתוך מעיה וילדתה בלילה – מותרת, דהויא ליה כאילו נולדה מאתמול), וכדרבי יוחנן (דאמר לקמן הכי), דאמר רבי יוחנן: ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה - מותרת לאכלה ביום טוב;

ואיכא דאמר: (רב - לאפוק⳩ מדרבי יוחנן אתא:) מאי 'עם יציאתה נגמרה' (דקאמר) - עם יציאת כולה נגמרה: עם יציאת כולה – אִין, אבל רובה – לא, ולאפוקי מדרבי יוחנן.

גופא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות - מותרות לאכלן בחלב; רבי יעקב אומר: אם היו מעורות (מחוברות) בגידין – אסורות.

מאן תנא להא דתנו רבנן [תוספתא זבים פ"ה הלכה ט [צוקרמנדל]]: 'האוכל מנבלת עוף טהור (נבלת עוף טהור מטמאה האוכלה לטמא בגדים שהוא לבוש בשעת בליעתה, ואין לה טומאת מגע ומשא; ובמסכת נדה (דף נא,א) ילפינן לה): (והאוכל אחד מן הדברים הללו ממנה:) מן השלל של ביצים (כשהן כבושין ושלולין וקבועין בשדרה, כלומר: האוכל אותם ביצים בעודן מעורין בגידין; שלל = בשט"א, כמו 'שלל של כובסין' [שקושרים את הבגדים יחד ומכבסים אותם כך בנהר] (שבת דף מח,ב)), מן העצמות, ומן הגידין (וקסבר: אין בגידין בנותן טעם), ומן הבשר שנתלש מן החי (לאו נבלה היא) – טהור; מן האשכול (מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם) של ביצים, מן הקורקבן ובני מעיין, או שהמחה את החלב (התיך את השומן) וגמעו – טמא' (ו'בהעור והרוטב' (חולין דף קכ,ב) פרכינן: והא אכילה כתיבה ביה? ואמר רבי שמעון בן לקיש: הנפש [ויקרא ז,כז: כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ] - לרבות &##1488;ת השותה, והכא כתיב [ויקרא יז,טו] וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה - ובנבל⳺ עוף טהור מתוקם בתורת כהנים [ספרא אחרי מות פשרתא ח פרק יא הלכה ז])'; מאן תנא 'מן השלל של ביצים... טהור' (אלמא לאו בשר הוא)?

אמר רב יוסף: דלא כרבי יעקב, דאי כרבי יעקב, האמר: 'אם היו מעורות בגידין - אסורות'!

אמר ליה אביי: ממאי?: דלמא עד כאן לא קאמר רבי יעקב התם אלא לענין אסורא (דאף על גב דלאו בשר נינהו - אסר לה מדרבנן, הואיל וקרובים להיות בשר, ואיכא למגזר משום בשר בחלב), אבל לענין טומאה לא (דלאו בשר נינהו דלטמו)! וכי תימא לענין טומאה נמי נגזור (דלטמו מדרבנן כי היכא דגזרינן לענין אסורא) - אפושי טומאה הוא, ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן (דאיכא הפסד טהרות; ואף על פי שגזרו בטומאות במקומות הרבה - ליכא למימר הכא נמי נגזר, דלא ניחא לן דלפשו בטומאות)!

ואיכא דאמרי: מאן תנא 'מן האשכול של ביצים... טמא'? (ד'אשכול' דסיפא הוה משמע ליה לרב יוסף ביצים המעורות בגידין, ו'שלל' הוה משמע ליה שאינן מעורות כל כך, כמו אותן הגמורות קרובות לבא, בהן קליפה הלבנה, שאינם דבקות יפה אלא מעט;)

אמר רב יוסף: רבי יעקב היא, דאמר: 'אם היו מעורות בגידין - אסורות' אמר ליה אביי: ממאי דאשכול מהנך דתליא באשכול? דלמא (מ)אשכול גופיה (בשר הדבוק בשדרה, והביצים אדוקין בו)? וכי תימא אשכול גופיה מאי למימרא? מידי דהוה אקורקבן ובני מעיין, דאף על גב דבשר נינהו, כיון דאיכא אינשי דלא אכלי - איצטריך לאשמועינן, הכא נמי כיון דאיכא אינשי דלא אכלי איצטריך לאשמועינן.

תנו רבנן: 'כל שתשמישו ביום נולד ביום (נקבותיו יולדות ביום), כל שתשמישו בלילה נולד בלילה, כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה נולד בין ביום ובין בלילה';

'כל שתשמישו ביום נולד ביום' - זו תרנגולת;

'כל שתשמישו בלילה נולד בלילה' זו עטלף (קלב"א שור"ץ בלע"ז);

'כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה' – אדם וכל דדמי ליה'.

אמר מר: 'כל שתשמישו ביום נולד ביום - זו תרנגולת' למאי נפקא מינה?

לכדרב מרי בריה דרב כהנא, דאמר רב מרי בריה דרב כהנא: בדק בקנה של תרנגולין מערב יום טוב (בין השמשות, דשוב לא ילדה אלא בלילה) ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים (קודם עלות השחר) ומצא בה ביצה – מותרת; (והאי דנקט 'בדק' - רבותא קא משמע לן: דאף על גב דבדק ולא מצא - דליכא למתלייה בנולדה בחול - אפילו הכי מותרת, דסמכינן אברייתא, דקתני 'כל שתשמישו ביום נולד ביום', והא ודאי לא ילדתו בלילה)

והלא בדק?

אימר: לא בדק יפה יפה; ואפילו בדק יפה - אימר יצתה רובה וחזרה הואי, וכדרבי יוחנן (ואף על גב דמילתא דלא שכיחא היא, מגו דפשיטא לן דאינה יולדת בלילה - תלינן בה).

איני! והא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רב: בדק בקנה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה – אסורה!

התם בדספנא מארעא (והיא יולדת אף בלילה);

אי הכי (דיש יולדת בלילה), דרב מרי נמי אימא מארעא ספנא (היכי שריא אימא מארעא ספנא וילדה בליל יום טוב)?

בדאיכא זכר בהדה;

בדאיכא זכר נמי אימא מארעא ספנא?

אמר רבינא: גמירי: כל היכא דאיכא זכר - לא ספנא מארעא.

ועד כמה?

אמר רב גמדא משמיה דרב: כל היכא

(ביצה ז,ב)

דשמעה קליה ביממא (שהקול אינו נשמע ביום כבלילה).

עבד רב מרי עובדא עד שתין בתי (דבדק מערב יום טוב ולא מצא, והשכים ומצא, ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים, וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה);

ואי איכא נהרא - לא עברא, ואי איכא מברא (גשר) – עברא, ואי איכא מיצרא (חבל קשור בראשי שתי יתדות, אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה, ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר, ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין) - לא עברא.

הוה עובדא ועברא אמיצרא.

במאי אוקימתא (לדרבי יוסי ברבי שאול)? - בדספנא מארעא; מאי איריא בדק, כי לא בדק נמי?

כי לא בדק אימא מאתמול הואי (דכיון דרובא ביממא ילדן, אי לא בדק - תלינן ביממא);

אי הכי - כי בדק נמי אימא יצתה רובה וחזרה היא, וכדרבי יוחנן?

דרבי יוחנן לא שכיח. (הלכך: בדאיכא זכר, כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה - תלינן &##1499;רבי יוחנן, אבל בדספנא מארעא לילד בלילה - שכיח טפי מיצתה רובה.)

ואמר רבי יוסי בן שאול אמר רב: האי תומא שחיקא (שומין שחוקין) - סכנתא לגלויא (הנחש שותה ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו ארס).

בית שמאי אומרים שאור בכזית:

מאי טעמייהו דבית שמאי?

אם כן (דחד שיעורא לתרוייהו), לכתוב רחמנא 'חמץ', ולא בעי שאור [בפסוק שמות יג,ז: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ], ואנא אמינא: ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית, שאור שחמוצו קשה לא כל שכן; שאור דכתב רחמנא למה לי? לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. (להכי לא יליף שאור מחמץ: משום דחמץ בככותבת; דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ושאור נמי בככותבת, להכי כתביה בהדיא: לשעורי בשיעורא זוטא ושיעורא רבא; ולהכי נקט 'כותבת': דבהכי הוי יתובי דעתא, כדמפרש טעמא ביומא (דף עט,א); אי נמי שיעורין הלכה למשה מסיני;)

ובית הלל?

צריכי: דאי כתב רחמנא שאור - הוה אמינא משום דחמוצו קשה אבל חמץ דאין חמוצו קשה אימא לא, צריכא; ואי כתב רחמנא חמץ - משום ד&##1512;אוי לאכילה, אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא לא – צריכא.

ובית שמאי לית להו דרבי זירא (בתמיה, והא קרא בהדיא כתיב:)? - דאמר רבי זירא: פתח הכתוב בשאור (שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות יב,יט)) וסיים בחמץ (כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת, והוה ליה למכתב 'כי כל אוכל שאור כו', דהא אתיא עונשו עם אזהרתו!) לומר לך: זהו שאור זהו חמץ (כזה כן זה)?

לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי (דאפילו בית שמאי מודו דחמץ חייב בכזית, כשאור, באכילתו, וכדרבי זירא), כי פליגי לענין ביעור: בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה (אבל לביעור - לבית שמאי לא השוו, מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר [שמות יג,ז] לא ילפינן למימר כי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור אף לביעורו השוה לו; דמדאיצטריך למכתבינהו - יש חלוק בשיעורן), ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה.

אתמר נמי: אמר רבי יוסי בר חנינא: מחלוקת לענין ביעור, אבל לענין אכילה - דברי הכל זה וזה בכזית.

תניא נמי הכי (דבביעור הוא דפליגי ולא באכילה): ' [שמות יג,ז: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים] וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר [בְּכָל גְּבֻלֶךָ] - זהו מחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית'.

השוחט חיה ועוף ביום טוב [בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום; ומודים שאם שחט - שיחפור בדקר ויכסה, שאפר כירה מוכן הוא]:

'השוחט' - דיעבד &##1488;ִין (ד-אי שחט משמע), לכתחלה לא (אבל לכתחילה לא שרי ליה בית שמאי לשחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן תיחוח); אימא סיפא: 'ובית הלל אומרים לא ישחוט', מכלל דתנא קמא סבר ישחוט (בתמיה: והא 'השוחט' קאמר)?

הא לא קשיא (לא ישחוט דבית הלל - אכסוי לחודיה קא מהדרי): לא ישחוט ויכסה קאמר (אף על פי ששחט - לא יגמור מעשה השחיטה, דהיינו הכסוי);

אימא סיפא: 'ומודים שאם שחט - שיחפור בדקר ויכסה', מכלל דרישא לאו דיעבד הוא!

אמר רבה: (אף על גב ד'השוחט' דעלמא דיעבד, על כרחך הכא לכתחלה, ו)הכי קאמר: 'השוחט (שבא לשחוט בהמה) שבא לימלך (ובא לימלך לנו מה יעשה: אם ישחוט אם לאו, הואיל ואין לו עפר תיחוח) כיצד אומר לו?

בית שמאי אומרים: אומר לו: "שחוט חפור וכסה";

ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום'.

רב יוסף אמר (ולקמיה מפרש במאי קמפלגי רבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי): הכי קאמר: השוחט שבא להמלך, כיצד אומר לו?

בית שמאי אומרים: אומר לו "לך חפור, שחוט וכסה",

ובית הלל אומרים: "לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום".

אמר ליה אביי לרב יוסף: לימא מר ורבה, בדרבי זירא אמר רב קא מפלגיתו, דאמר רבי זירא אמר רב: השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר (ויקרא יז,יג) [וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל] וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר הוי משמע דלא קפיד אלא אכסוי); 'עפר' לא נאמר אלא בֶּעָפָר (משמע שהוא נבלל וטמון בעפר קודם הכסוי): מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה; דמר אית ליה דרבי זירא ורבה לית ליה דרבי זירא!

אמר ליה: בין לדידי בין לרבה אית לן דרבי זירא (ובעינן עפר למטה, והכי קאמר רבה: אם יכולין לומר לו "שחוט מיד": שיש לו כבר עפר למטה - שרינן ליה, אבל אם אנו צריכין לומר לו חפור תחלה - לא נתיר לו), והכא - בהא קא מפלגינן: רבה סבר אי איכא עפר למטה – אִין, אי לא – לא: חיישינן דלמא (לאחר חפירה) ממליך ולא שחיט (נמצא שחופר בחנם); ולדידי הא עדיפא (דלא תגזור הכי): דאי לא שרית ליה - אתי לאמנועי משמחת יום טוב.

ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה:

אמר רבי זריקא אמר רב יהודה: והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום.

(לרב יהודה פריך, דאמר 'והוא שיש לו דקר נעוץ' - אלמא דטעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה ד-וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר ודחי את כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם [שמות יב,טז], אלא משום דכבר חפור ועומד הוא:) והא קא עביד כתישה? (שעדיין רגבים מדובקים הם, ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן, וכותש - תולדה דטוחן הוא, ומלאכה היא)?

אמר רב חייא בר אשי אמר רב:

(ביצה ח,א)

בעפר תיחוח.

והא קא עביד גומא (וחייב משום בנין)?

כדרבי אבא, דאמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה - פטור עליה. (כדמפרש טעמא בפרק קמא דחגיגה: דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא - אינו 'בונה' ולא 'חורש', אלא מקלקל - וכל המקלקלים פטורים!)

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש באותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות מהמקרא בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM;

הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

This material is ©2006 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol