ביצה דף יד

דברי הגמרא באותיות 12 ROD; פירוש רש"י - באותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

ביצה דף יד

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

המשך ביצה פרק ראשון ביצה שנולדה ביום טוב

(ביצה יג,ב)

כיצד מנפח (דאמרינן לעיל 'למחר מנפח מיד ליד', בשבת)?

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: מנפח

(ביצה יד,א)

מקשרי אצבעותיו ולמעלה (ולא בכפו).

מחכו עלה במערבא: כיון דמשני אפילו בכולה ידא נמי!

אלא אמר רבי אלעזר: מנפח בידו אחת ובכל כחו.

משנה:

בית שמאי אומרים: תבלין נדוכין במדוך של עץ, והמלח בפך (מדוך הוא בוכנא שמכין בו כדרכו, ואין צריך שנוי; אבל במלח - במקום שיש מלח גסה - בפך של חרס ידוכנו, ולא במדוכה); ובעץ הפרור (גירסת רש"י: או בעץ פרור: כף גדולה שקורין פוקי"א, דמלח בעי שנוי, ובגמרא מפרש טעמא);

ובית הלל אומרים: תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ (שנוי בעי, אבל סגי בהאי שנוי זוטא).

גמרא:

דכולי עלמא מיהת מלח בעיא שנוי, מאי טעמא?

רב הונא ורב חסדא: חד אמר: כל הקדרות (כל מיני תבשיל) כולן צריכות מלח (הלכך מאתמול הוה ידע דאיבעי ליה לדוכה), ואין כל הקדרות צריכות תבלין (ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול מחר); וחד אמר: כל התבלין מפיגין טעמן (ממירין טעמן אם ידוכן מאתמול; וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר (ירמיהו מח,יא) מתרגמינן 'לא פג'), ומלח אינה מפיגה טעמה;

מאי בינייהו?

איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי (ללישנא קמא בעי שנוי, ללישנא בתרא לא בעי שנוי); אי נמי במוריקא (תבלין של מוריקא איכא בינייהו: שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבעוד יום, והוא לא היה יודע מה יבשל מחר: ללישנא בתרא בעי שנוי, ללישנא קמא לא בעי שנוי).

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנדוכין נדוכין כדרכן, ואפילו מלח.

והא אמרת מלח בעיא שנוי?

הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: 'אמר רבי מאיר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנדוכין שנדוכין כדרכן, ומלח עמהן (מלח ותבלין כאחד); לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה (כדרכה כשאר תבלין): שבית שמאי אומרים: מלח בפך ובעץ הפרור (על ידי שנוי ולא כדרכה), לצלי (דהיינו דבר מועט) אבל לא לקדרה, ובית הלל אומרים: בכל דבר'.

'בכל דבר'? סלקא דעתך (ואפילו בדבר שאין ניטל בשבת)?

אלא אימא 'לכל דבר (ואפילו לקדרה)'. (ועל כרחך כדרכה אמרי, ככל דרך שיטת הש"ס: דעל מה נחלקו דומיא דלא נחלקו קאמר: לא נחלקו על התבלין ומלח כאחד שנדוכין כדרכן, על מה נחלקו? לדוך כדרכה על מלח בפני עצמה, שבית שמאי אומרים בפך בשנוי, ועוד מחמיר: לצלי ולא לקדרה; ובית הלל אומרים לכל דבר נדוכית כדרכה, ולא הוצרך לפרש, שכבר פירש.)

אמר ליה רב אחא ברדלא לבריה: כי דייכת (מלח) אצלי אצלויי ודוך (הטה המדוכה על צדה; דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך של אבן, ומיהו שנוי זוטא בעי לשנויי).

רב ששת שמע קל בוכנא (במדוכת מלח), אמר: האי - לאו מגוויה דביתאי הוא (יודע אני שאין זה בתוך ביתי, שאסרתי עליהם לדוך במדוך של אבן בלא שנוי).

ודלמא אצלויי אצלי?

דשמעיה דהוה צליל קליה (ואילו מכה בהשמטה באלכסון לא היה קולו צלול);

ודלמא תבלין הוו (שאינן צריכין שנוי)?

תבלין נבוחי מנבח קלייהו (כשהן משברין הגרעינים נשמע קולו במדוכה כמנבחים; קרוישנ"ט [משמיעים קול פיצוח]).

תנו רבנן: 'אין עושין טיסני (ביום טוב, שטורח גדול הוא, שכותש החטין עד שנחלקים אחד לארבעה, כדאמרינן במועד קטן (דף יג,ב)), ואין כותשין במכתשת'

תרתי (שני דברים יש כאן, לא זה דומה לזה: קתני אין עושין טיסני - הא חלקא ודייסא שפיר דמי, דאין טרחן מרובה, והדר תני 'אין כותשין' כלל)?

הכי קאמר: מה טעם אין עושין טיסני? לפי שאין כותשין במכתשת.

ולימא 'אין כותשין במכתשת' (ואנא ידענא דתו לא מתעביד טיסנא)?

אי תני אין כותשין במכתשת - הוה אמינא 'הני מילי במכתשת גדולה (סתם מכתשת היינו גדולה), אבל במכתשת קטנה אימא שפיר דמי (אפילו טיסני)' - קא משמע לן (אין עושין טיסני כלל, לפי שאין כותשין שום כתישה במכתשת; והך מכתשת על כרחיך לא שנא גדולה ולא שנא קטנה, מדתני רישא 'אין עושין טיסני' כלל).

והתניא: 'אין כותשין במכתשת גדולה אבל כותשין במכתשת קטנה (דהוי כלאחר יד, דאינה אלא לתבלין)'?

אמר אביי: כי תניא נמי מתניתא (דלעיל) - מכתשת גדולה תניא; (ולא תימא מה טעם קאמר, אלא תרתי קתני, והכי קאמר: אין עושין טיסני כלל אפילו בקטנה, ואין כותשין שאר כתישות במכתשת כגון דייסא, וסתם מכתשת - בגדולה קא מיירי);

(ביצה יד,ב)

רבא אמר: (לעולם מה טעם קאמר, ובקטנה נמי קאי, וקאמר אין כותשין כלל, ודרמינן עלה 'אבל כותשין' כו' -) לא קשיא: הא לן (דלית לן עבדי דמזלזלי) והא להו (דאית להו עבדי דמזלזלי ועושין בגדולה, ואומרים "בקטנה עשינו");

רב פפי אקלע לבי מר שמואל, אייתי ליה דייסא ולא אכל.

ודלמא במכתשת קטנה עבדוה?

דחזייה דהוה דייק טפי;

ודלמא מאתמול עבדוה?

דחזייה דהוה קליף צהריה (צוהר מראיתו היה קלוף ולבן), ואי בעית אימא: שאני בי מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי.

משנה:

הבורר קטניות ביום טוב: בית שמאי אומרים: בורר אוכל – ואוכל;

ובית הלל אומרים: בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה;

רבן גמליאל אומר: אף מדיח (במים) ושולה. (מפרש בגמרא שולה הפסולת שצף למעלה, כמו 'משישלה בחביות' (עבודה זרה דף נו,א) דהיינו נמי שנוטל חרצנים הצפים על פי החביות).

גמרא:

תניא: 'אמר רבן גמליאל: במה דברים אמורים (דשרו בית הלל ליטול פסולת ממש ולהשליך)? - כשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל פסולת מרובה על האוכל - דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת'.

פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי (ואפילו לטלטלו? והא בטילי ליה מיעוטא לגבי רובא, והוה ליה ככוליה פסולת, ולא חזי)?

לא, צריכא דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא (שישנו דק, והכי קאמר: במה דברים אמורים? - בזמן שטורח האוכל מרובה על של פסולת - הוא דקא אמרי בית הלל 'נוטל פסולת', דמעוטי בטרחא עדיף; אבל אם טורח הפסולת מרובה על של האוכל - דברי הכל כו').

רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה:

תניא: 'אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל: שהיו מביאין דלי מלא עדשים, ומציפין עליו מים (ונותנים בו מים עד שצפים על האוכל), ונמצא אוכל למטה ופסולת למעלה'.

והתניא איפכא (אוכל למעלה ופסולת למטה)?

לא קשיא, הא בעפרא (למטה מן האוכל), הא בגילי (קש - למעלה &מן האוכל).

משנה:

בית שמאי אומרים: אין משלחין ביום טוב (דורון איש לרעהו) אלא מנות (דבר המוכן ואינו עשוי להניחו למחר, כגון חתיכות בשר חתוכות לפני האורחים, וכן דגים);

ובית הלל אומרים: משלחין בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין;

משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות, אבל לא תבואה (שאינה ראויה היום: שאין טוחנים ביום טוב, שהיה לו לטחון מאתמול, ולא תפיג טעמה);

ורבי שמעון מתיר בתבואה (שמא יבשלם בקדרה ויכתשם במכתשת קטנה).

גמרא:

תני רב יחיאל: 'ובלבד שלא יעשנו בשורה (לא ישלח הדורון על ידי אנשים הרבה דאוושא מלתא ונראים כמוליכים למכור בשוק)';

תנא: 'אין שורה פחותה משלשה בני אדם';

בעי רב אשי: תלתא גברי ותלתא מיני (שלשה שלוחים עם תלתא מיני) מאי (מי אזלינן בתר כל מין ומין ושרי, כי היכא דיכול לשלוח איש אחד עם כל מין זה בלא זה - השתא נמי שרי? או דלמא השתא מיהא אוושא מלתא)?

תיקו.

רבי שמעון מתיר בתבואה:

תניא: 'רבי שמעון מתיר בתבואה, כגון חטין לעשות מהן לודיות (מאכל חטין), שעורים ליתן לפני בהמתו, עדשים לעשות מהן רסיסין (מאכל העשוי מן העדשים)'.

משנה:

משלחין כלים (בגדים), בין תפורין בין שאינן תפורין, ואף על פי שיש בהן כלאים והן לצורך המועד (ובגמרא מפרש למאי חזו);

אבל לא סנדל המסומר (לא סנדל של עץ מצופה עור ומסמרות קבועין בו, שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת וביום טוב, משום מעשה שהיה: שנהרגו הרוגים בשבת על ידיו [במסכת שבת דף ס,א]),

ולא מנעל שאינו תפור (דלא חזי למידי);

רבי יהודה אומר: אף לא מנעל לבן (שלא היה דרכו לנעלו) מפני שצריך אומן (להשחירו);

זה הכלל: כל שנאותין (מתקשטין) בו ביום טוב - משלחין אותו.

גמרא:

בשלמא תפורין - חזו למלבוש; שאין תפורין נמי חזו לכסויי; אלא כלאים למאי חזו? וכי תימא 'חזו למימך (לכפול) תותיה' – והתניא [ספרא קדושיםפרשתא ב פרק ד הלכה יח]: '(ויקרא יט,יט) [אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז] לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ - אבל אתה יכול להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימא על בשרו (ויש נימים גדולין וגסים, כגון של דלופקרין שקורין קו"ט, ומחממת במקומה, ועובר משום לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז [דברים כב,יא]; אי נמי נימא בעלמא: כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה - הויא לה הא לבישה דאית בה הנאה)'; וכי תימא דמפסיק מידי ביני ביני (שנותן בגד אחר ביניהם) - והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים: אפילו עשר מצעות זו על גבי זו, וכלאים תחתיהן - אסור לישן עליהם (מדרבנן)'!

אלא בוילון (שראוי לפרסו כנגד הפתח).

והאמר עולא: מפני מה אמרו וילון טמא (מקבל טומאה, ולא עשאוהו כאחת ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה)? - מפני שהַשַּׂמָּשׁ מתחמם כנגדו (מתעטף בשוליו, לפיכך יש תורת כלי עליו, וכיון דמתחממים כנגדו - אסור לעשותו כלאים)!?

(ביצה טו,א)

אלא בקשין (בגדים קשין שאין מחממים מותר לישב עליהן), וכי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: האי נמטא (בגד שקורין פלטר"א בלע"ז

[לבד]) גמדא (קשה כמו 'גמוד מסאני' (פסחים דף קיא,א): דבר שהוא כווץ נעשה קשה) דנרש (מקום) – שריא (לישיבה, שאינו מחמם).

אמר רב פפא: ערדלין - אין בהן משום כלאים (דקשין הן). ('ערדילין' - ראיתי &בתשובות הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהן, ועליהם עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן, וכנגד העקב של רגל יש עושין אותן של צמר, וקורין אותן 'נמטי'.)

אמר רבא: הני צררי דפשיטי אין בהם משום כלאים (בגד כלאים שצרורין בו מעות - מותר לתתן בחיקו: שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם); דבזרני (שצרור בהם זרעים) יש בהם משום כלאים (ואסור לתתן בתוך חיקו).

רב אשי אמר: אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים, לפי שאין דרך חמום בכך.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש באותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות מהמקרא בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM;

הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol