ביצה דף טו

דברי הגמרא באותיות 12 ROD; פירוש רש"י - באותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

ביצה דף טו

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

סיום ביצה פרק ראשון ביצה שנולדה ביום טוב,

ותחילת פרק שני יום טוב

(ביצה יד,ב)

משנה:

משלחין כלים (בגדים), בין תפורין בין שאינן תפורין, ואף על פי שיש בהן כלאים והן לצורך המועד (ובגמרא מפרש למאי חזו);

אבל לא סנדל המסומר (לא סנדל של עץ מצופה עור ומסמרות קבועין בו, שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת וביום טוב, משום מעשה שהיה: שנהרגו הרוגים בשבת על ידיו [במסכת שבת דף ס,א]),

ולא מנעל שאינו תפור (דלא חזי למידי);

רבי יהודה אומר: אף לא מנעל לבן (שלא היה דרכו לנעלו) מפני שצריך אומן (להשחירו);

זה הכלל: כל שנאותין (מתקשטין) בו ביום טוב - משלחין אותו.

גמרא:

בשלמא תפורין - חזו למלבוש; שאין תפורין נמי חזו לכסויי; אלא כלאים למאי חזו? וכי תימא 'חזו למימך (לכפול) תותיה' – והתניא [ספרא קדושיםפרשתא ב פרק ד הלכה יח]: '(ויקרא יט,יט) [אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז] לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ - אבל אתה יכול להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימא על בשרו (ויש נימים גדולין וגסים, כגון של דלופקרין שקורין קו"ט, ומחממת במקומה, ועובר משום לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז [דברים כב,יא]; אי נמי נימא בעלמא: כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה - הויא לה הא לבישה דאית בה הנאה)'; וכי תימא דמפסיק מידי ביני ביני (שנותן בגד אחר ביניהם) - והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים: אפילו עשר מצעות זו על גבי זו, וכלאים תחתיהן - אסור לישן עליהם (מדרבנן)'!

אלא בוילון (שראוי לפרסו כנגד הפתח).

והאמר עולא: מפני מה אמרו וילון טמא (מקבל טומאה, ולא עשאוהו כאחת ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה)? - מפני שהַשַּׂמָּשׁ מתחמם כנגדו (מתעטף בשוליו, לפיכך יש תורת כלי עליו, וכיון דמתחממים כנגדו - אסור לעשותו כלאים)!?

(ביצה טו,א)

אלא בקשין (בגדים קשין שאין מחממים מותר לישב עליהן), וכי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: האי נמטא (בגד שקורין פלטר"א בלע"ז

[לבד]) גמדא (קשה כמו 'גמוד מסאני' (פסחים דף קיא,א): דבר שהוא כווץ נעשה קשה) דנרש (מקום) – שריא (לישיבה, שאינו מחמם).

אמר רב פפא: ערדלין - אין בהן משום כלאים (דקשין הן). ('ערדילין' - ראיתי &בתשובות הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהן, ועליהם עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן, וכנגד העקב של רגל יש עושין אותן של צמר, וקורין אותן 'נמטי'.)

אמר רבא: הני צררי דפשיטי אין בהם משום כלאים (בגד כלאים שצרורין בו מעות - מותר לתתן בחיקו: שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם); דבזרני (שצרור בהם זרעים) יש בהם משום כלאים (ואסור לתתן בתוך חיקו).

רב אשי אמר: אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים, לפי שאין דרך חמום בכך.

אבל לא סנדל המסומר:

סנדל המסומר מאי טעמא? לא משום מעשה שהיה?

אמר אביי: סנדל המסומר אסור לנעלו ומותר לטלטלו: אסור לנעלו (ביום טוב) משום מעשה שהיה (במסכת שבת פרק 'במה אשה יוצאה' (דף ס,א)), ומותר לטלטלו (דכלי הוא); מדקתני 'אין משלחין', דאי סלקא דעתא אסור לטלטלו - השתא לטלטולי אסור, משלחין מבעיא?

ולא מנעל שאינו תפור:

פשיטא?

לא נצרכא דאף על גב דנקיט בסיכי (יתדות קטנות של עץ; ויש אומרים תופר שתי תפירות באמצעו ושתים בראשו ושתים בעקבו).

רבי יהודה אומר אף לא מנעל לבן:

תניא: 'רבי יהודה מתיר בשחור ואוסר בלבן, מפני שצריך ביצת הגיר (גיר מין קרקע המשחיר; 'ביצת' = כל דבר הנלוש ונעשה עב קרוי 'ביצת'; מטונ"ש בלע"ז [גושים?]); רבי יוסי אוסר בשחור, מפני שצריך לצחצחו (להחליקו, כדמפרש לקמיה: שבמקומו היו הופכים מקום בשר מבחוץ ומקום שער מבפנים, ודרך מקום בשר להיות בו מרטים וקליפות קליפות)' ולא פליגי: מר כי אתריה ומר כי אתריה: באתריה דמר (דרבי יהודה) בשרא לתחת (לפנים, הלכך אין צריך לצחצחו), באתריה דמר בשרא לעיל.

זה הכלל כל שנאותין בו ביום טוב [משלחין אותו]:

רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפלין ביומא טבא; אמר ליה אביי: והא אנן תנן 'כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו' (ותפילין אין נאותין בהן ביום טוב, כדאמר בערובין (דף צו,א): יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות)?

הכי קאמר: כל שנאותין בו בחול (שהוא מתוקן כל צרכו) - משלחין אותו ביום טוב. (דאי 'ביום טוב' דקתני מתניתין - לאו א'נאותין' דלקמיה קאי, אלא א'משלחין' דבתריה, ולאתויי תפילין אתא: דאי נמי מנח להו ביום טוב ליכא אסורא; ומיהו סנדל המסומר – לא: דלא לימא "מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה מותר לנעלו").

אמר אביי: תפלין, הואיל ואתו לידן - נימא בהו מילתא: 'היה בא בדרך (בערב שבת) ותפלין בראשו ושקעה עליו חמה, מניח ידו עליהם (שלא יראום) עד שמגיע לביתו (וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש, דהיא 'העברה כלאחר יד', ומשום בזיון); היה יושב בבית המדרש (בשדה היה ואינו משתמר) ותפלין בראשו וקדש עליו היום - מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו'.

מתיב רב הונא בריה דרב איקא: היה בא בדרך ותפלין בראשו וקדש עליו היום - מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לחומה (משנכנס לעיר - יתנם בבית הראשון, ולא יוליכם עד ביתו); היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום - מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לבית המדרש'!?

לא קשיא: הא דמנטרא (באותו בית הסמוך לבית המדרש, אם נשמרים הם בו - יתנם שם), הא דלא מנטרא.

אי דלא מנטרא, מאי איריא 'בראשו' (שכבר היה מלובש בהן מבעוד יום, דקא נקיט אביי)? אפילו מחתן בארעא נמי (אפילו לאחר שקדש היום מצאן מונחים בקרקע התירו לו חכמים להניחן בראשו ולהצניען), דהא תנן [עירובין פ"י מ"א]: 'המוצא ('המוצא' גרס, ולא גרסינן 'המוציא') תפלין (בשבת בשדה) מכניסן (לעיר) זוג זוג (נותן בראשו אחד ואחד בזרועו כדרך הנחתן בחול, ומכניסן, וְחוֹזֵר והולך ולובש זוג אחר ומכניסן; תפילין של ראש ושל זרוע קרי 'זוג')'?

לא קשיא: הא דמנטרא מחמת גנבי ומחמת כלבי, הא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא מחמת גנבי (ואשמעינן אביי דהואיל ולא מנטרא מחמת גנבי, מאחר שהן בראשו - יוליכם עד ביתו, אבל אם מצאן שם במקום שהן נשמרין מן הכלבים - לא יזיזם ממקומן); מהו דתימא 'רוב לסטים ישראל נינהו ולא מזלזלי בהו' - קא משמע לן.

הדרן עלך ביצה

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

ביצה פרק שני יום טוב

(ביצה טו,ב)

משנה:

יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת (להיות תחלת בשולו ועיקרו לשם שבת, אלא לשם יום טוב יהא תחלת בשולו, והמשויר יהא לשבת, כדקתני ואזיל:), אבל מבשל הוא ליום טוב (ובלא הערמה, כדקתני לקמן); ואם הותיר - הותיר לשבת;

ועושה תבשיל (לשם ערוב) מערב יום טוב, וסומך עליו לשבת;

בית שמאי אומרים: שני תבשילין, ובית הלל אומרים תבשיל אחד;

ושוין בדג וביצה שעליו (שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו) שהן שני תבשילין.

אכלו או שאבד (קודם שבשל כל צרכי שבת) - לא יבשל עליו בתחלה, ואם שייר ממנו כל שהוא - סומך עליו (לבשל בשבילו) לשבת.

גמרא:

מנא הני מילי? (לאו דוקא מקראי יליף, דערובי תבשילין דרבנן, והכי קא מבעיא ליה: אהיכא אסמכוה רבנן?)

אמר שמואל: דאמר קרא (שמות כ,ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ – (אין זכירה אלא בדבר המשתכח) זכרהו, מאחר שבא להשכיחו (כשבא יום טוב בערב שבת - קרוב שבת להשתכח מחמת יום טוב, שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו, והזהירך הכתוב לזכרו; וכשמערב ערובי תבשילין - נמצא שזוכרו, שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת).

מאי טעמא (למה תקנו ערוב)? (קרא ודאי לאו בערוב משתעי, ולאו ערוב משתמע מניה, ואסמכתא בעלמא הוא, וכי אתא קרא - לקדוש היום אתא, כדתניא בפסחים (קו,א): 'זכרהו על היין', וערוב מדרבנן, ומה ראו לתקן?)

אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב (מתוך שמְעָרֵב - זוכר את השבת, ואינו מכלה את הכל ליום טוב, ובורר מנה לזה ומנה לזה);

רב אשי אמר: (לא לכבוד שבת תקנוהו, אלא לכבוד יום טוב:) כדי שיאמרו "אין אופין מיום טוב לשבת (אלא אם כן התחיל מבעוד יום, דאינו אלא כגומר והולך, אבל אתחולי - לא), קל וחומר מיום טוב לחול (לגמרי לא)".

תנן: 'עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת' בשלמא לרב אשי, דאמר (לכבוד יום טוב תקנוהו:) כדי שיאמרו "אין אופין מיום טוב לשבת (אסור להתחיל בשולי שבת ביום טוב)", היינו דמערב יום טוב – אִין, ביום טוב - לא (דמערב יום טוב הוצרך לעשותו), אלא לרבא (דאמר כדי שיברור) מאי איריא מערב יום טוב? אפילו ביום טוב נמי (יעשהו לפני סעודת יום טוב! יש כאן זכירת שבת לברור מנותיו)!?

אין הכי נמי, אלא גזרה שמא יפשע (ישכח ולא יערב, משום דטריד).

ותנא [מכילתא רבי שמעון בר יוחאי, בתוספת] מייתי לה מהכא (כן דרך שיטת התלמוד: כשמתחילין האמוראין להוציא טעם מן המקרא, ויש תנא של ברייתא למד אותו ממקום אחר - נקט הכי, כלומר: האמוראין למדוהו מכאן, והתנא למד מכאן): (שמות טז,כג) [וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר] אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ [וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר] (הוה ליה למכתב 'היום אפו ובשלו', אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר); מכאן אמר רבי אלעזר: אין אופין אלא על האפוי (בחמישי בשבת), ואין מבשלין אלא על המבושל (אופין פת, מבשלין תבשיל); מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה'.

תנו רבנן: 'מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש (ביום טוב) כל היום כולו בהלכות יום טוב; יצתה כת ראשונה (לסעוד סעודת יום טוב, והניחוהו דורש), אמר: הללו בעלי פטסין (חביות גדולות הכינו להם באנומלין ומסך משתאות, לפיכך מהרו לצאת; כלומר: בעלי נפש הן, ואינן יגיעין לשמוע תורה); כת שניה – אמר: הללו בעלי חביות; כת שלישית – אמר: הללו בעלי כַדִין; כת רביעית – אמר: הללו בעלי לגינין; כת חמישית – אמר: הללו בעלי כוסות; התחילו כת ששית לצאת – אמר: הללו בעלי מארה (שהיה בית המדרש מתרוקן מאד, וגנאי הדבר וקשה בעיניו); נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין (כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאחרו לצאת, וכל שכן עלינו); אמר להם: בני! לא לכם אני אומר, אלא להללו שיצאו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה (סעודה); בשעת פטירתן אמר להם: (מקרא הוא בספר עזרא (נחמיה ח,י)) [וַיֹּאמֶר לָהֶם] לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם'.

אמר מר: 'שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה'? - והא שמחת יום טוב מצוה היא?

רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות, דתניא: 'רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה; רבי יהושע אומר: חלקהו: חציו לה' וחציו לכם'.

אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: כתוב אחד אומר (דברים טז,ח) [שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי] עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ [לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה], וכתוב אחד אומר (במדבר כט,לה) [בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי] עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם [כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ], הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו חציו לה' וחציו לכם.

מאי לְאֵין נָכוֹן לו?

אמר רב חסדא: למי שלא הניח עירובי תבשילין!

איכא דאמרי: מי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין, אבל מי שהיה לו להניח עירובי תבשילין ולא הניח (כגון שאבדה לו אבדה מערב יום טוב, ומחזר כל היום אחריה) - פושע הוא.

מאי כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם?

אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקב"ה לישראל: בני! לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע (חֶדְוַת ה' - שמחה שאתם עושים בשביל הקדוש ברוך הוא - הרי הִיא מָעֻזְּכֶם: היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם ומלוותיכם שתלוו בשבילה)

ואמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: הרוצה שיתקיימו נכסיו (שלא יהא אדם חומסן, וגוזל שדות ממנו) - יטע בהן אדר (אילן חשוב הוא, יש לו שם למרחוק, ואומרים: "פלוני יש לו אדר בשדהו", ומתוך כך היא נקראת על שמו; ואם הולך למדינת הים ובא אחר והחזיק בה - יש לו עדים הרבה שהיתה שלו, ואילו מכרה - היה הקול יוצא להיות נקראת על שמו של שני) שנאמר (תהלים צג,ד) [מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם] אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' (כלומר: ש'אדר' לשון קיום וחוזק, ולכך נקרא 'אדר'); אי נמי אדרא כשמיה, כדאמרי אינשי (כשמו: שמפרשין בני אדם את שמו): מאי 'אדרא'? - דקיימא לדרי דרי.

תניא נמי הכי: 'שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת, ופירותיה משתמרין' (נחמסת - חמסן י&היב דמי, אלא שלוקח בכח, ויש קול לדבר, והיום או מחר מזמינו לבית דין; ופירותיה משתמרין לא ידענא מאי היא: יש מפרשים שנוטעין אותו על הגבולים, ויש לו ענפים הרבה, והוא לשדה לגדר; ולי נראה שהוא מין עשב חשוב, וְזַרְעוֹ מתערב עם הפירות, ובשדה לבן קאמר, ומשתמרת התבואה מן הכנימה והתולעים, שריח אותו זרע מבריחן והורגן, כדאמר בחומטין שמשמר התבואה במסכת שבת (לא,א))

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה:

(ביצה טז,א)

'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים (כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נִזוֹן משם - קצוב לו: כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה: שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו), חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה (אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה, ומהיכן תבואהו, אלא: לפי מה שרגיל ממציאים לו, לשעה או לאחר שעה): שאם פחת - פוחתין לו (כלומר: ממציאין לו שכר מועט), ואם הוסיף - מוסיפין לו'.

אמר רבי אבהו: מאי קראה (שקוצבין מזונות בראש השנה)? - (תהלים פא,ד) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: איזהו חג שהחדש מתכסה בו (שהלבנה מתכסה בו: שאינה נראית לכל אדם, אלא שחרית ליושבי מזרח וערבית ליושבי מערב, כדאמר בראש השנה (כ,ב): 'עשרים וארבע שעות מתכסה סיהרא')? - הוי אומר זה ראש השנה (דאלו שאר יום טוב כבר נתמלאה הלבנה במקצת, ונראית בכל מקום; בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנו א-בַחֹדֶשׁ קאי: תקעו בחדוש הלבנה שופר כשהוא מתכסה ביום חגנו), וכתיב (תהלים פא,ה) כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

מאי משמע דהאי חֹק - לישנא דמזוני הוא?

דכתיב (בראשית מז,כב) [רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה] וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה [עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם];

מר זוטרא אמר מהכא: (משלי ל,ח) [שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי] הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי.

תניא: 'אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת: מצא בהמה נאה - אומר "זו לשבת"; מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה (נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת); אבל הלל הזקן - מדה אחרת היתה לו: שכל מעשיו לשם שמים (בוטח שתזדמן לו נאה לשבת), שנאמר (תהלים סח,כ) בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם [יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה] (יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ את צרכינו ועזרתנו)'.

תניא נמי הכי: 'בית שמאי אומרים: מחד (מאחד בשבת שלך) - שביך לשבתיך (תן לבך לשבת הבאה), ובית הלל אומרים: (תהלים סח,כ) בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם [יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה] '.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש באותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות מהמקרא בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM;

הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol