דברי הגמרא באותיות 12 ROD; פירוש רש"י - באותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ביצה דף כא
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר
הכ"מ
המשך ביצה
פרק שני יום טוב
(ביצה
כ,ב)
איבעיא
להו: לדברי האומר
נדרים ונדבות אין
קרבין ביום טוב,
עבר ושחט מאי (מהו
שיזרוק את הדם)?
רבא
אמר: זורק את הדם
על מנת להתיר בשר
באכילה (כלומר:
אם הבשר קיים שתהא
זריקתו צורך יום
טוב: שיאכל הבשר
היום – זורק, ואם
לאו אינו זורק);
רבה
בר רב הונא אמר:
זורק את הדם על
מנת להקטיר אימורין
לערב (אפילו
אין כאן אלא לצורך
הכשר קרבן: להכשיר
קרבן: שאין יכול
לזרוק בלילה, והקטרת
האימורין כשרה
כל הלילה, וימתין
עד שתחשך ויקטירה).
מאי
בינייהו?
איכא
בינייהו נטמא בשר
או שאבד: לרבא לא
זריק (אף
על גב דלאו מלאכה
היא - גזור בה משום
שבות), לרבה בר רב
הונא זריק.
מיתיבי:
'כבשי עצרת (הבאים
עם שתי הלחם, כדכתיב
בפרשת 'שור או כשב'
בעצרת: וַעֲשִׂיתֶם
שְׂעִיר עִזִּים
אֶחָד לְחַטָּאת
וּשְׁנֵי כְבָשִׂים
בְּנֵי שָׁנָה
לְזֶבַח שְׁלָמִים
(ויקרא כג,יט)) ששחטן
שלא לשמן (שצריך
לשחטן לשם שלמי
צבור, ושחטן לשם
עולה), או ששחטן
בין לפני זמנן
(קודם עצרת,
והם הופרשו לשם
כבשי עצרת) בין
לאחר זמנן - הדם
יזרק והבשר יאכל
(דקיימא לן
[זבחים פ"א מ"א]:
כל הזבחים שנזבחו
שלא לשמן - כשרים
ליקרב ונאכלין,
אלא שלא עלו לבעלים
לשם חובה); ואם
היתה שבת לא יזרוק
(שהרי אסור
לבשל ולצלות היום
ולא יאכל מן הבשר), ואם
זרק (ולא
נמלך)
(ביצה
כא,א)
הורצה
על מנת להקטיר
אימורין לערב (כלומר:
ויקטיר אימורין
לערב ולא יקטירם
היום)'; 'אם זרק' - דיעבד
אִין, לכתחלה לא
(הואיל ולא
יאכל בשר היום); בשלמא לרבא
ניחא, אלא לרבה
בר רב הונא קשיא?
קשיא;
ואיבעית
אימא: שאני שבות
שבת משבות יום
טוב (החמירו
חכמים בדבריהם
בשבת מביום טוב).
בעא
מניה רב אויא סבא
מרב הונא: בהמה
חציה של נכרי וחציה
של ישראל, מהו לשחטה
ביום טוב?
אמר
ליה: מותר.
אמר
ליה: וכי מה בין
זה לנדרים ונדבות
(שחצין לו וחצין
לגבוה ואסור לשוחטן
מפני חלק גבוה)?
אמר
ליה: עורבא פרח
(עורב הפורח
למעלה)! (השיאו
לדבר אחר;)
כי
נפק (רב אויא), אמר ליה רבה
בריה (דרב
הונא לאבוה): לאו היינו
רב אויא סבא דמשתבח
ליה מר בגויה דגברא
רבה הוא (ולמה
דחיתו והלך לו
בכלימה)?
אמר
ליה: ומה אעביד
ליה? אני היום (יום
טוב הוא, ודרשתי
לרבים, וחליתי
מטורח הדרשה, וקורא
אני עלי) (שיר השירים
ב,ה) סַמְּכוּנִי
בָּאֲשִׁישׁוֹת
רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים
[כִּי חוֹלַת
אַהֲבָה אָנִי] (הביאו
לי סעודה ואסעוד), ובעא מינאי
מלתא דבעיא טעמא
(וצריך אני
להרהר ולעיין בה)!
וטעמא
מאי? (סוגיא
דגמרא הוא;)
בהמה
חציה של נכרי וחציה
של ישראל מותר
לשחטה ביום טוב,
דאי אפשר לכזית
בשר בלא שחיטה,
אבל נדרים ונדבות
אסור לשחטן ביום
טוב, דכהנים כי
קא זכו - משלחן גבוה
קא זכו (בחזה
ושוק, והוא הדין
לבעלים בשאר הבשר,
כעבד הנוטל פרס
מבית רבו; נמצאת
כל השחיטה לשם
גבוה).
אמר
רב חסדא: בהמה חציה
של נכרי וחציה
של ישראל - מותר
לשחטה ביום טוב,
דאי אפשר לכזית
בשר בלא שחיטה;
עיסה חציה של נכרי
וחציה של ישראל
אסור לאפותה ביום
טוב, דהא אפשר ליה
למפלגה בלישה.
[## ולמה
מותר ללוש
לנכרי?]
מתיב
רב חנא בר חנילאי:
'עיסת כלבים, בזמן
שהרועין אוכלין
ממנה - חייבת בחלה
(דלחם קרינא
ביה), ומערבין
בה (ערובי
חצרות להוציא מבתים
לחצר, שהבתים רשות
לכל יחיד ויחיד,
והחצר רשות כולן
- וצריכ&##1497;ם ערוב
להוציא כל אחד
מביתו לחצר), ומשתתפין
בה ('שתוף'
קרי במבוי שחצירות
הרבה פתוחין לו;
וכל חצרות שבש"ס
- לפני ה&בתים, ויוצאים
דרך חצר לרשות
הרבים או למבוי), ומברכין
עליה (המוציא), ומזמנין
עליה (שלשה
שאכלו כאחת), ונאפת ביום
טוב (משום
חלק הרועים), ואדם יוצא
בה ידי חובתו בפסח
(לילה הראשון
של פסח, שהוא מצוה
לאכול מצה, דכתיב
בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ
מַצֹּת (שמות
יב,יח), ושאר הימים
אם רצה לאכול שאר
דברים בלא לחם
- הרשות &בידו)' – ואמאי? והא
אפשר ליה למפלגה
בלישה!?
שאני
עיסת כלבים, הואיל
ואפשר לפייסן בנבלה
(ונמצאת כולה
נאכלת לאדם).
ומי
אית ליה לרב חסדא
'הואיל' (סוף
סוף מפרנס הכלבים
ממנה, שהרי אין
לו נבלה, ומשום
אסמכתא דהואיל
ואילו היה לו נבלה
קא שרית ליה)? והא אתמר:
האופה מיום טוב
לחול (לאחר
שסעד – אפה, דהא ודאי
לחול הוא): רב חסדא אמר:
לוקה, רבה אמר: אינו
לוקה:
רב
חסדא אמר לוקה:
לא אמרינן 'הואיל
ומקלעי ליה אורחים
חזי ליה, השתא נמי
חזי ליה'; רבה אמר:
אינו לוקה, אמרינן
'הואיל'!
אלא
לא תימא 'הואיל
ואפשר' אלא כגון
דאית ליה נבלה,
דודאי אפשר לפייסן
בנבלה.
בעו
מניה מרב הונא:
הני בני באגא דרמו
עלייהו קמחא (המלך
הטיל עליהם לאפות
ולבשל) דבני חילא
(אנשי מלחמתו), מהו לאפותה
ביום טוב?
אמר
להו: חזינא: אי יהבי
ליה רפתא לינוקא
ולא קפדי - כל חדא
וחדא חזיא לינוקא,
ושרי (ופליג
רב הונא אדרב חסדא
דאמר חציה של נכרי
וחציה של ישראל
אסור לאפותה); ואי לאו –
אסור. והתניא: 'מעשה בשמעון
התימני (מתמנת
היה, כדכתיב (שופטים
טו,ו) שִׁמְשׁוֹן
חֲתַן הַתִּמְנִי
- מתמנת) שלא בא
אמש (כלומר:
בין הערבים של
יום טוב) לבית
המדרש בשחרית;
מצאו רבי יהודה
בן בבא, אמר לו: מפני
מה לא באת אמש לבית
המדרש? אמר לו: בלשת
(חיל גדול של
גדודי נכרים שמחפשים
ובולשין לשלול
שלל) באה לעירנו,
ובקשה לחטוף את
כל העיר, ושחטנו
להם עגל והאכלנום
ופטרנום לשלום.
אמר לו: תמה אני
אם לא יצא שכרכם
בהפסדכם (שכרכם
שנשתכרתם בממון
- יצא וא&בד בשביל
הפסד עונש שתענשו
על חילול יום טוב), שהרי
אמרה תורה (שמות
יב,טז) [וּבַיּוֹם
הָרִאשׁוֹן מִקְרָא
קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי
מִקְרָא קֹדֶשׁ
יִהְיֶה לָכֶם
כָּל מְלָאכָה
לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם
אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל
לְכָל נֶפֶשׁ הוּא
לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה] לָכֶם - ולא
לגוים', ואמאי?: הא חזי
למיכל מיניה (ולא
יקפידו שהרי משלהן
היה)?
אמר
רב יוסף: עגל טרפה
הואי;
(היינו
דקאמר ליה כו' לא
גרס, והכי גרס:) והא חזי לכלבים?
תנאי
היא (דאיכא
תנא דאסר לכלבים), דתניא [מכילתא
דרבי ישמעאל בא,
מסכתא דפסחא פרשתה
ט]: '(שמות
יב,טז) [וּבַיּוֹם
הָרִאשׁוֹן מִקְרָא
קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי
מִקְרָא קֹדֶשׁ
יִהְיֶה לָכֶם
כָּל מְלָאכָה
לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם] אַךְ
אֲשֶׁר יֵאָכֵל
לְכָל נֶפֶשׁ הוּא
לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה
לָכֶם; ממשמע
שנאמר לְכָל
נֶפֶשׁ שומע אני
אפילו נפש בהמה
במשמע, כענין שנאמר
(ויקרא כד,יח) וּמַכֵּה
נֶפֶשׁ בְּהֵמָה
יְשַׁלְּמֶנָּה
[נֶפֶשׁ תַּחַת
נָפֶשׁ]? - תלמוד
לומר לָכֶם:
(ביצה
כא,ב)
לָכֶם ולא לכלבים,
דברי רבי יוסי
הגלילי; רבי עקיבא
אומר: אפילו נפש
בהמה במשמע;
אם
כן מה תלמוד לומר
לָכֶם?
לָכֶם ולא לגוים;
ומה
ראית לרבות את
הכלבים ולהוציא
את הגוים?
מרבה
אני את הכלבים
שמזונותן עליך
ומוציא אני את
הגוים שאין מזונותן
עליך!'
אמר
ליה אביי לרב יוסף:
ולרבי יוסי הגלילי,
דאמר 'לָכֶם ולא לכלבים', הני סופלי
(גרעיני תמרין) לחיותא היכי
שדינן להו ביום
טוב (כיון דלאדם
לא חזו, ומאכל לבהמה
לא משתרי - אסירי
בטלטול)?
אמר
ליה: הואיל וחזו
להסקה.
תינח
ביבישתא, ברטיבתא
מאי איכא למימר?
אמר
ליה: חזו להיסק
גדול;
תינח
ביום טוב, בשבת
מאי איכא למימר?
מטלטלינן
להו אגב ריפתא,
כדשמואל, דאמר
שמואל: עושה אדם
כל צרכו בפת (ומטלטל
על ידי הפת, ולא
חיישינן לבזיון
דאוכלין).
ופליגא
(הא דרב הונא
דלעיל דאמר אי
כי יהבינן רפתא
לינוקא כו') דרבי יהושע
בן לוי, דאמר רבי
יהושע בן לוי: מזמנין
את הנכרי בשבת
ואין מזמנין את
הנכרי ביום טוב,
גזרה שמא ירבה
בשבילו.
רב
אחא בר יעקב אמר:
אפילו בשבת נמי
לא, משום שיורי
כוסות (של
יין ששרה בהן פתו,
ומטלטלן השמש להצניע
הכוס).
אי
הכי דידן נמי (הא
לא חזו, דמאיסי)?
דידן
חזו לתרנגולין;
דידהו
נמי חזו לתרנגולין?
דידהו
איסורי הנאה נינהו.
ולטלטלינהו
אגב כסא? מי לא אמר
רבא: מטלטלין כנונא
(כלי שמשימים
בו הגחלים) אגב קטמיה
(שהיינו צריכין
לאפרו, והוכן מערב
שבת לכסות רוק
או צואה) אף על גב דאיכא
עליה שברי עצים
(דלא חזו מטלטל
להו עם כנונא)?
התם
לאו איסורי הנאה
נינהו, הכא איסורי
הנאה נינהו (ומוקצי
טפי).
אמר
ליה רב אחא מדפתי
לרבינא: ולהוי
כגרף של רעי (שמותר
לטלטלו ולפנותו
לאשפה מחמת מאוס,
כדאמרינן בפרק
בתרא (דף לו,ב))?
אמר
ליה? וכי עושין
גרף של רעי לכתחלה?
(נהי דכי איתיה
קמן מסלקינן ליה,
אבל לאתויי קמן
או למיזל אנן לגביה
כי היכי דנמאס
עלן ונסלקיה, מי
שרי?)
אדבריה
רבא למר שמואל
ודרש: מזמנין את
הנכרי בשבת ואין
מזמנין את הנכרי
ביום טוב, גזרה
שמא ירבה בשבילו.
מרימר
ומר זוטרא, כי הוה
מקלע להו נכרי
ביום טוב - אמרו
ליה: "אי ניחא לך
במאי דטריחא לן
- מוטב ו&אי לא, טרחא
יתירא אדעתא דידך
לא טרחינן"!
משנה:
בית
שמאי אומרים:
לא יחם אדם
חמין לרגליו (לרחוץ
רגליו) אלא אם כן
ראויין לשתיה (אוכל
נפש התיר
הכתוב, ולא
להבעיר אור
בשביל רחיצה), ובית
הלל מתירין;
עושה אדם
מדורה (היסק
גדול) ומתחמם
כנגדה.
גמרא:
איבעיא
להו: האי
מדורה - מאן
קתני לה? דברי
הכל היא ושני
להו לבית שמאי
בין הנאת כל
גופו (הנאת
כל גופו דמיא
לאוכל נפש) להנאת
אבר אחד? או
דלמא בית הלל
קתני לה, אבל
בית שמאי לא
שני להו?
תא
שמע: 'בית שמאי
אומרים לא
יעשה אדם
מדורה ויתחמם
כנגדה, ובית
הלל מתירין'.
משנה:
שלשה
דברים רבן
גמליאל מחמיר
כדברי בית
שמאי (מפרש
טעמא בגמרא):
אין
טומנין את
החמין לכתחלה
ביום טוב;
ואין
זוקפין את
המנורה ביום
טוב; (משמע:
אם נפלה מנורה
של מתכת אין
זוקפין ומשיבין
אותה;)
ואין
אופין פתין
גריצין אלא
רקיקין (פתין
גריצין =
ככרות עבים,
משום טרחא);
כאמר
רבן גמליאל:
מימיהן של בית
אבא לא היו אופין
פתין גריצין
אלא רקיקין;
אמרו לו: מה
נעשה לבית
אביך שהיו
מחמירין על
עצמן ומקילין
לכל ישראל
להיות אופין
פתין גריצין
וחררין (שאופים
על הגחלים).
גמרא:
היכי
דמי?: אי דאנח
עירובי
תבשילין - מאי
טעמא דבית שמאי?
ואי דלא אנח
עירובי
תבשילין מאי
טעמא דבית
הלל?
אמר
רב הונא:
לעולם אימא לך
שלא הניח
עירובי תבשילין,
וכדי חייו שרו
ליה רבנן;
ורב
הונא לטעמיה,
דאמר רב הונא: 'מי
שלא הניח
עירובי
תבשילין -
אופין לו פת
אחת, ומבשלין
לו קדרה אחת,
(ביצה
כב,א)
ומדליקין
לו את הנר;
משום רבי יצחק
אמרו: אף
צולין לו דג
קטן'.
תניא
נמי הכי: 'מי
שלא הניח
עירובי
תבשילין -
אופין לו פת
אחת, וטומנין
לו קדרה אחת,
ומדליקין לו
את הנר, ומחמין
לו קיתון אחד;
ויש אומרים אף
צולין לו דג קטן'.
רבא
אמר: לעולם
שהניח, ושאני
הטמנה דמוכחא
מלתא דאדעתא דשבתא
קעביד.
איתיביה
אביי: 'חנניה
אומר: בית
שמאי אומרים:
אין אופין אלא
אם כן ערב בפת,
ואין מבשלין
אלא אם כן ערב
בתבשיל, ואין
טומנין אלא אם
כן היו לו
חמין טמונין מערב
יום טוב' - הא
היו לו חמין
טמונין מיהא
עביד, ואף על
גב דמוכחא
מלתא דאדעתא
דשבת קעביד!?
אלא
אמר אביי:
כגון שערב לזה
ולא ערב לזה (אפה
ובשל מבעוד
יום לשם ערוב
ולא טמן חמין), וחנניה
היא, ואליבא
דבית שמאי.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע
לי בכתובת שנמצאת
באתר www.oocities.org/yeshol
דברי
הגמרא באותיות
כאלה: 12 ROD; הפירוש באותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות
- 8 MIRIAM
מובאות
מהמקרא בגופן NARKISIM;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות:
בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף
הגמרא בגודל 10,
ההערות עם
קידומת ## אינם
פשט הגמרא אלא
הערת העורך
הטעונה בדיקת
הלומד.
הגירסא:
לפי דפוס
וילנא עם
אחדים
מההגהות שעל הדף
– לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך
הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף
אינטרנט אפשר –
באקספלורר – להניח
עליהם את הסמן
ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם
לראות כאשר עוברים
לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes become visible when the
cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit
option to edit the page with your word processor.
This material is
©2006 by Julius Hollander
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol