דברי הגמרא באותיות 12 ROD; פירוש רש"י - באותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ביצה דף כב
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר
הכ"מ
המשך ביצה
פרק שני יום טוב
(ביצה
כא,ב)
משנה:
שלשה
דברים רבן גמליאל
מחמיר כדברי בית
שמאי (מפרש
טעמא בגמרא):
אין
טומנין את החמין
לכתחלה ביום טוב;
ואין
זוקפין את המנורה
ביום טוב; (משמע:
אם נפלה מנורה
של מתכת אין זוקפין
ומשיבין אותה;)
ואין
אופין פתין גריצין
אלא רקיקין (פתין
גריצין = ככרות
עבים, משום טרחא);
כאמר
רבן גמליאל: מימיהן
של בית אבא לא היו
אופין פתין גריצין
אלא רקיקין; אמרו
לו: מה נעשה לבית
אביך שהיו מחמירין
על עצמן ומקילין
לכל ישראל להיות
אופין פתין גריצין
וחררין (שאופים
על הגחלים).
גמרא:
היכי
דמי?: אי דאנח עירובי
תבשילין - מאי טעמא
דבית שמאי? ואי
דלא אנח עירובי
תבשילין מאי טעמא
דבית הלל?
אמר
רב הונא: לעולם
אימא לך שלא הניח
עירובי תבשילין,
וכדי חייו שרו
ליה רבנן;
ורב
הונא לטעמיה, דאמר
רב הונא: 'מי שלא
הניח עירובי תבשילין
- אופין &##1500;ו פת אחת,
ומבשלין לו קדרה
אחת,
(ביצה
כב,א)
ומדליקין
לו את הנר; משום
רבי יצחק אמרו:
אף צולין לו דג
קטן'.
תניא
נמי הכי: 'מי שלא
הניח עירובי תבשילין
- אופין &##1500;ו פת אחת,
וטומנין לו קדרה
אחת, ומדליקין
לו את הנר, ומחמין
לו קיתון אחד; ויש
אומרים אף צולין
לו דג קטן'.
רבא
אמר: לעולם שהניח,
ושאני הטמנה דמוכחא
מלתא דאדעתא דשבתא
קעביד.
איתיביה
אביי: 'חנניה אומר:
בית שמאי אומרים:
אין אופין אלא
אם כן ערב בפת, ואין
מבשלין אלא אם
כן ערב בתבשיל,
ואין טומנין אלא
אם כן היו לו חמין
טמונין מערב יום
טוב' - הא היו לו
חמין טמונין מיהא
עביד, ואף על גב
דמוכחא מלתא דאדעתא
דשבת קעביד!?
אלא
אמר אביי: כגון
שערב לזה ולא ערב
לזה (אפה ובשל
מבעוד יום לשם
ערוב ולא טמן חמין), וחנניה היא,
ואליבא דבית שמאי.
ואין
זוקפין את המנורה
[ביום
טוב]:
מאי
קא עביד?
אמר
רב חיננא בר ביסנא:
הכא במנורה של
חליות עסקינן (וכשנפלה
נפרדו חליותיה), דמחזי כבונה,
דבית שמאי סברי
יש בנין בכלים
(ובונה חייב
בכל שהוא), ובית הלל
סברי אין בנין
בכלים ואין סתירה
בכלים (אין
תורת בנין בכלים
ואינו חייב אלא
אם כן עשה בו מלאכה
כגון ממחק או מחתך
או אורג או תופר
שהן אבות מלאכות
לעצמם אבל חזרת
חליות שאין בה
אלא משום בנין
אין בונה אלא בבתים
ואהלים).
עולא
איקלע לבי רב יהודה,
קם שמעיה (דעולא) זקף לה לשרגא
(נר של חרס,
קרויזו"ל בלע"ז;
שהיה רוצה שיסתלק
השמן לאחוריו ולא
ימשך אחר הפתילה
ותכבה); איתיביה רב
יהודה לעולא: 'הנותן שמן
בנר (בשבת) - חייב
משום מבעיר והמסתפק
ממנו (הנוטל
ממנו ואוכל) - חייב
משום מכבה (וכבוי
ביום טוב לא אשתרי)'!?
אמר
ליה: לאו אדעתאי
(עשה השמש מה
שעשה).
אמר
רב: קנבא (למחוט
ראש הפתילה שנעשה
פחם, שקורין מוקיי"ר
בלע"ז [תוספות:
לאחר שכבה ]) שרי.
בעא
מיניה אבא בר מרתא
מאביי: מהו לכבות
את הנר מפני דבר
אחר (לשמש מטתו)?
אמר
לו: אפשר בבית אחר;
אין
לו בית אחר מאי?
אפשר
לעשות לו מחיצה
(בסדין);
אין
לו לעשות מחיצה
מאי?
אפשר
לכפות עליו את
הכלי;
אין
לו כלי מאי?
אמר
ליה: אסור.
איתיביה:
'אין מכבין את הבקעת
(אישטיל"א
[בול עץ]) כדי לחוס
עליה (שאין
כבוי זה צורך יום
טוב; ואני שמעתי
דהוי ליה סותר
על מנת לבנות במקומו), ואם בשביל
שלא יתעשן הבית
או הקדרה – מותר' (אלמא
לצורך יום טוב
שיהנה היום שרי)!
אמר
ליה: ההיא - רבי יהודה
היא (דאמר לקמן
מכשירי אוכל נפש
שרו, ודריש יֵעָשֶׂה
לָכֶם (שמות
יב,טז) - לכל צרכיכם,
והאי נמי צרכיכם
הוא, וכן תשמיש), כי קאמינא
אנא (דאסרנא) – לרבנן (דדרשי
הוּא לְבַדּוֹ (שמות
יב,טז)).
בעא
מיניה אביי מרבה:
מהו לכבות את הדלקה
ביום טוב? היכא
דאיכא סכנת נפשות
לא קא מבעיא לי,
דאפילו בשבת שרי;
כי קמבעיא לי משום
אבוד ממון – מאי?
אמר
ליה: אסור.
איתיביה
'אין מכבין את הבקעת
כדי לחוס עליה
ואם בשביל שלא
יתעשן הבית או
הקדרה - מותר' (ואין
לך עשון בית גדול
מן הדלקה, וצורך
יום טוב הוא לכבותה:
שלא יצטרך לישב
בשרב ובגשמים)?
ההיא
רבי יהודה היא,
כי קאמינא אנא
– לרבנן.
בעא
מיניה רב אשי מאמימר:
מהו לכחול את העין
(לשום בו כחול
לרפואה) ביום טוב?
היכא דאיכא סכנה
כגון רירא (שעושה
ריר; ביב"א; והוא
שקורין קציד"ה
בלע"ז, שהוא עושה
ריר שמגליד תמיד) דיצא (פירוש:
שנוקב כמו מחט,
כמו 'דץ ביה מידי'
(חולין דף צג,ב)) דמא (שנקנ"ר
[רווי-דם]) דמעתא (מדמעת
תמיד) וקדחתא (לשון
קָדְחָה בְאַפִּי
(דברים לב,כב);
שורפת, והוא שקורין
איתקלפיישו"ן) ותחלת אוכלא
(תחלת החולי
של כל אלו) לא מבעיא
לי, דאפילו בשבת
שרי (כדאמרינן
במסכת עבודה זרה
(דף כח,ב)
'שורייני דעינא
באובנתא דלבא תלו'), כי קמבעיא
לי סוף אוכלא ופצוחי
עינא (שקרוב
להתרפאות הוא,
ואינו כוחל אלא
להגיה מאורו) - מאי?
אמר
ליה: אסור.
איתיביה:
'אין מכבין את הבקעת...'
(שמותר להנאת
הגוף שלא יתעשן), ושני ליה
כדשנין (רבי
יהודה היא, דאמר
לכל צרכיכם).
אמימר
שרי למכחל עינא
מנכרי בשבתא;
איכא
דאמרי: אמימר גופיה
כחל עינא מנכרי
בשבתא.
אמר
ליה רב אשי לאמימר:
מאי דעתיך, דאמר
עולא בריה דרב
עילאי 'כל צרכי
חולה עושין על
ידי נכרי בשבת',
ואמר רב המנונא:
כל דבר שאין בו
סכנה אומר לנכרי
ועושה? הני מילי
היכא דלא מסייע
בהדיה, אבל מר קא
מסייע בהדיה: דקא
עמיץ ופתח (סוגר
ופותח ריסי עיניו
להכניס הכחול)!?
אמר
ליה: איכא רב זביד
דקאי כותך (שהיה
מקשה לי כמותך), ושניי ליה
(ופרקתי לו): 'מסייע אין
בו ממש' (מי
שאינו עושה מלאכה
ממש אלא מסייע
מעט, כי האי, ובלאו
הוא מתעבדא - אין
בו ממש; והכי אמר
במסכת שבת ב'המצניע'
(דף צג,א) גבי
זה יכול וזה אינו
יכול: יכול חייב
ושאינו יכול פטור,
ואף על גב דקמסייע
בהדיה - מסייע אין
בו ממש).
אמימר
שרא למכחל עינא
ביום טוב שני של
ראש השנה; אמר ליה
רב אשי לאמימר:
והאמר רבא 'מת ביום
טוב ראשון יתעסקו
בו עממין, ביום
טוב שני יתעסקו
בו ישראל, ואפילו
בשני ימים טובים
של ראש השנה (דקדושה
אחת הן),
(ביצה
כב,ב)
מה
שאין כן בביצה
(ולא הקלו ביום
טוב שני של ראש
השנה אלא לענין
מת בלבד)'?
אמר
ליה: אנא - כנהרדעי
סבירא לי, דאמרי:
אף בביצה; ומאי
דעתיך, דלמא מעברי
ליה לאלול? האמר
רב חיננא בר כהנא:
מימות עזרא ואילך
לא מצינו אלול
מעובר!
ואין
אופין פתין גריצין
אלא רקיקין:
תנו
רבנן: 'בית שמאי
אומרים: אין אופין
פת עבה בפסח (קא
סלקא דעתך שאינו
יכול לשמרה מהחמיץ), ובית הלל
מתירין'.
וכמה
'פת עבה' (שהתירו
בית הלל)?
אמר
רב הונא: טפח, שכן
מצינו בלחם הפנים
טפח. (לחם הפנים
שהוא מצה, כדאמרינן
ב'כל המנחות באות
מצה' (מנחות דף נז,א) ועביו
טפח, כשמו 'לחם הפנים':
יש לו פנים, ואין
פנים פחותין מטפח;)
מתקיף
לה רב יוסף: אם אמרו
בזריזין (של
בית גרמו, שהיו
אומנים וזריזים
בדבר) יאמרו בשאינן
זריזין? אם אמרו
בפת עמלה (בריי"א
בלע"ז, שהיה טעון
שלש מאות שיפה
= שפשוף בידו, וחמש
מאות בעיטה באגרוף,
שף אחת בועט שתים,
שף שתים בועט שלש'
[במנחות דף עו,א]) יאמרו בפת
שאינה עמלה? אם
אמרו בעצים יבשים
יאמרו בעצים לחים
(מט"ו באב היו
פוסקין מלכרות
עצים למערכה במסכת
תענית (דף לא,א) ומעצי
לשכת העצים היו
אופין ומבשלים
כל צרכי מקדש)? אם אמרו בתנור
חם (שמסיקין
אותו בכל יום הן
למנחות הן לצלי) יאמרו בתנור
צונן? אם אמרו בתנור
של מתכת יאמרו
בתנור של חרס? (במסכת
זבחים (דף צה,ב) אמרינן
'תנור של מקדש של
מתכת היה', משום
שתי הלחם ולחם
הפנים שאפייתן
וקדושתן בתנור
- הוה לי&##1492; כלי שרת,
וכלי שרת דחרס
לא עבדינן.)
אמר
רב ירמיה בר אבא:
שאלית את רבי ביחוד
(ביני לבינו), ומנו? – רב:
מאי 'פת עבה'? (לשון
אחר ביחוד: בברור,
כדתנן בשקלים (פ"ו
מ"ב) 'וידעו ביחוד
ששם ארון נגנז')
פת
מרובה.
איכא
דאמרי (ואיכא
דאמרי. רב גופיה
אמר שאלית את רבי
ביחוד): אמר רב ירמיה
בר אבא אמר רב: שאלית
את רבי ביחוד, ומנו?
- רבינו &##1492;קדוש (רבו
דרב = רבינו הקדוש), מאי 'פת עבה'?
- פת מרו&##1489;ה.
ואמאי
קרו ליה 'פת עבה'?
משום
דנפישא בלישה,
אי נמי באתריה
דהאי תנא פת מרובה
'פת עבה' קרו ליה;
מכדי
משום דקטרח טרחא
דלא צריך הוא (ולאו
משום חמוץ הוא,
אלא משום דטרח
טרחא יתירא למחר
וליום אחר), מאי אריא
פסח? אפילו בשאר
ימים טובים נמי!
אין
הכי נמי, ותנא - ביום
טוב דפסח קאי.
תניא
נמי הכי (דבשאר
יום טוב נמי נחלקו): 'בית שמאי
אומרים: אין אופין
פת מרובה ביום
טוב, ובית הלל מתירין
(כדאמרינן
שהפת נאפה יפה
כשהתנור מלא)'.
משנה:
אף
הוא אמר שלשה דברים
להקל: מכבדין בית
המטות (בית
המסיבה שאוכלין
שם, שהיו מסובין
ואוכלין על גבי
המטות), ומניחין את
המוגמר (לבונה
על גבי גחלים) ביום טוב,
ועושין גדי מקולס
בלילי פסחים ('מקולס'
= כרעיו ובני מעיו
תלויין חוצה לו
בצדו כשצולהו;
והיו עושין זכר
למקדש שכתוב בו
[שמות יב,ט] עַל
כְּרָעָיו וְעַל
קִרְבּוֹ; ומקולס
- לשון ג&##1489;ור מזויין
שכלי זיינו תלוין
לו בצדו, כדמתרגמינן
וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת וקולסא
דנחשא (שמואל
א יז,ה));
וחכמים
אוסרין (בשלשתן:
בכִבּוּד - משום
אשוויי גומות,
ובמוגמר משום דלאו
צורך כָל נֶפֶשׁ הוא,
ומהאי טעמא אסרינן
ליה בכתובות בפרק
ראשון (דף ז,א)
אֲשֶׁר יֵאָכֵל
לְכָל נֶפֶשׁ דבר
השוה לכל נפש וזה
אינו אלא למפונקים
או למי שריחו רע;
ובגדי מקולס - מפני
שדומה לקדשים,
ויאמרו מותר להקדיש
ולאכול קדשים בחוץ).
גמרא:
אמר
רב אסי: מחלוקת
לגַמֵּר (כשאסרו
חכמים - לא אסרו
אלא כשמניחו כדי
לגמר בו כלים: שנותן
המַחְתָה עם הלבונה
והגחלים תחת הבגדים
להכניס בהן ריח,
דלאו להנאת הגוף
הוא, אלא להכשיר
כלים), אבל להריח
(אבל מניח לבונה
על גבי גחלים להריח
ריח) - דברי
הכל מותר (שהנאת
הגוף הוא, ולאוכל
נפש דמי). (והשתא,
למאי דקאמר רב
אסי לא הוי טעמא
דרבנן משום דבר
השוה לכל נפש, כדפרישית
לעיל, אלא משום
דלקשוט כלים הוא
מכוין; ולקמן הדר
ביה מחמת קושיא;)
מיתיבי:
'אין מכבדין
בית המטות ביום
טוב, ושל בית רבן
גמליאל מכבדין;
אמר רבי אליעזר
בר צדוק: פעמים
הרבה נכנסתי אחר
אבא לבית רבן גמליאל,
ולא היו מכבדין
בית המטות ביום
טוב, אלא מכבדין
אותן מערב יום
טוב, ופורסין עליהם
סדינין; למחר כשאורחים
(שהן קרויין
לסעודת הנשיא לכבוד
יום טוב) נכנסין
- מסלקי⳯ את הסדינין
ונמצא הבית מתכבד
מאליו!
אמרו לו: אם
כן אף בשבת מותר
לעשות כן!
ואין מניחין
את המוגמר ביום
טוב - ושל בית רבן
גמליאל מניחין;
אמר רבי אליעזר
בר צדוק: פעמים
הרבה נכנסתי אחר
אבא לבית רבן גמליאל,
ולא היו מניחין
את המוגמר ביום
טוב, אלא מביאין
ערדסקאות (אנצינצייר"ש,
והם נבובים ומנוקבים) של
ברזל, ומעשנין
אותן מערב יום
טוב, ופוקקין נקביהן
מערב יום טוב (לשמור
העשן והריח שלא
יצא); למחר כשאורחים
נכנסין - פותחין
את נקביהן ונמצא
הבית מתגמר מאליו;
אמרו לו: אם
כן (לא היו
חביריו חלוקין
עליו -) אף בשבת
מותר לעשות כן!
(אלא ודאי ביום
טוב היו מניחים,
לפיכך נחלקו עליו)' (מכל
מקום גמרינן מינה
דלאו לגמר הוה
אלא להריח ולכבוד
האורחין, ואפלוג
רבנן עליה למיסר
להניחו ביום טוב
אליבא דתנא קמא,
ולר"א בר צדוק אפילו
רבן גמליאל לא
התיר, ואת אמרת
'דברי הכל מותר')?
אלא
אי אתמר - הכי אתמר:
אמר רב אסי: מחלוקת
להריח (התם
הוא דשרי רבן גמליאל
להניח ביום טוב
כדי להריח, כתנא
קמא דרבי אליעזר
בר צדוק, ורבנן
אסרי: דבעינן דבר
השוה לכל נפש), אבל לגמר
אסור.
איבעיא
להו: מהו לעשן (פירות
בעשן בשמים לקלוט
טעם הבושם)?
רב
ירמיה בר אבא אמר
רב: אסור (דתפנוק
יתירא הוא, ואין
שוה לכל נפש אלא
לאיסטניס, ובהאי
עשן איכא אב מלאכה,
כדמפרש רב הונא
טעמיה דרב: מפני
שהוא מכבה הגחלים
כשנותן אבקת הבשמים
עליהן), ושמואל אמר
מותר (דאוכל
נפש הוא, וראוי
אף לעניים, אלא
שאינו מצוי להם,
ודַמי לנזדמן לו
צבי ביום טוב, כדאמרינן
בכתובות (ז,א));
רב
הונא אמר: אסור,
מפני שמכבה (כדפרישית:
אינו שוה לכל נפש,
לפיכך אסור לעשות
אב מלאכה בשבילה). אמר ליה רב
נחמן: ונימא מר
מפני שמבעיר (הבשמים,
שגם זה אב מלאכה)?
אמר
ליה: תחלתו מכבה
וסופו מבעיר (ותרוייהו
הוו ביה, ואנא קמא
קמא נקטי).
אמר
רב יהודה: על גבי
גחלת אסור (דאיכא
מכבה ומבעיר),
(ביצה כג,א)
על
גבי חרס (שהסיקו) מותר (דכבוי
ליכא, והבערה נמי
על ידי שינוי היא,
כלאחר יד, וליכא
איסורא דאורייתא);
ורבה
אמר: על גבי חרס
נמי אסור, משום
דקא מוליד ריחא
(שנכנס בחרס
שלא היה בו ריח,
ואסור מדרבנן:
שהמוליד דבר חדש
- קרוב ה&##1493;א לעושה
מ לאכה חדשה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע
לי בכתובת שנמצאת
באתר www.oocities.org/yeshol
דברי
הגמרא באותיות
כאלה: 12 ROD; הפירוש באותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות
- 8 MIRIAM
מובאות
מהמקרא בגופן NARKISIM;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות:
בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף
הגמרא בגודל 10,
ההערות עם
קידומת ## אינם
פשט הגמרא אלא
הערת העורך
הטעונה בדיקת
הלומד.
הגירסא:
לפי דפוס
וילנא עם
אחדים
מההגהות שעל
הדף – לפי
הנראה לי
כנחוץ לצורך
הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף
אינטרנט אפשר –
באקספלורר – להניח
עליהם את הסמן
ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם
לראות כאשר עוברים
לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes become visible when the
cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit
option to edit the page with your word processor.
This material is
©2006 by Julius Hollander
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol