דברי הגמרא באותיות 12 ROD; פירוש רש"י - באותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

 

ביצה דף לד

 

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

 

המשך ביצה פרק רביעי המביא

 

(ביצה לג,ב)

ואין מלבנין את הרעפים [לצלות בהן]: 

מאי קא עביד?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא ברעפים חדשים עסקינן, מפני

 

(ביצה לד,א)

שצריך לבדקן (אם יוכלו לקבל לִבּוּנָן, הלכך, ביום טוב לא - דלמא פקעי, ואשתכח דטרח שלא לצורך); ואמרי לה מפני שצריך לחסמן (להקשותם; בהסק ראשון הם מתחזקין ומתקשים, הלכך אף על גב דלצורך יום טוב נמי הוא, דהא צולין עליהם, מיהו כיון דבהסק זה נעשה כלי - אסור).

 

תנן התם (ב'אלו טרפות' [חולין פ"ג מ"ג, דף נו,א]): 'דרסה (אדם שדרס על העוף) או שטרפה בכותל (שזרקו וחבטו בכותל) או שרצצתה בהמה ומפרכסת (ואינה יכולה לעמוד), ושהתה מעת לעת (יום אחד שלם) ושחטה – כשרה; [עד כאן דברי המשנה; ההמשך נראה דברי ברייתא:] אמר רבי אלעזר בר ינאי משום רבי אלעזר בן אנטיגנוס: (כי שהתה מעת לעת נמי) צריכה בדיקה (לאחר שחיטה, שמא נשתברו רוב צלעותיה או נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, או אחד משאר מיני טרפות; ושהייה דמעת לעת אצטריך: דאי לא שהתה - אף על פי שבדקה ולא מצא סימן טרפות - טרפה, שזו היא אחת משמנה עשרה טרפות, ונקרא 'רסוקי אברים': שאבריה מתפרקין כולן ואף על פי שאין רושם ניכר בה, וזהו סימנה: אם שהתה מעת לעת - בידוע שלא נתרסקו אבריה, דקים להו לרבנן מסיני דרסוק אברים אינה חיה מעת לעת, אבל שאר מיני טרפה - חיה כל שנים עשר חדש)'.

 

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: מהו לשחטה ביום טוב (מי חיישינן הואיל וצריכה בדיקה ואיתיליד בה רעותא)?: מי מחזקינן רעותא (בגוה משום חשש איסור מלאכה) ביום טוב (כלומר: משום חומר מלאכה ביום טוב, דלמא משתכח טרפה ונמצא שוחטה שלא לצורך) או לא (בשלמא שאר בהמות - אף על גב דמחמרינן אנפשין ובדקינן - מיהו ס㲎כינן ארובא, ורוב בהמות אינן טרפות, הכא מאי)?

אמר ליה: תנינא: 'אין מלבנין את הרעפים לצלות בהן', והוינן בה: מאי קא עביד? ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא ברעפים חדשים עסקינן, מפני שצריך לבדקן (וחיישינן דלמא פקעי, אלמא: מחזקינן רעותא משום חומר יום טוב שלא ללבנן)!

אמר ליה: אנן 'מפני שצריך לחסמן' מתנינן לה (ולא משום חשש פקיעה, אלא דודאי משוי ליה מנע בהסק זה).

 

תניא: 'אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה (מושיבה רקנית על האור), ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס (מנער בכף, שקורין קומיבר"א [לבחוש]) - כולן חייבין (מביא את האור - משום מבעיר את הגחלת: דכשהוא מוליכה היא מתלבנה מרוח הליכתו; ומביא את העצים לאור - משום מ㢙עיר,; שופת קדרה - לקמיה מפרש מאי עביד; נותן מים ותבלין ומגיס - משום מבשל, שאף הוא אב מלאכה)', והתניא 'אחרון חייב וכולן פטורין'?

לא קשיא: הא דאייתי אור מעיקרא (כולהו עבדי מעשה, כדפרישית), הא דאייתי אור לבסוף (איהו הוא דעבד, והנך לא עבדי מידי)!

בשלמא כולהו קא עבדי מעשה, אלא שופת את הקדרה מאי קא עביד?

אמר רבי שמעון בן לקיש: הכא בקדרה חדשה עסקינן (שנותנין אותה רקנית על האור לחסמה), ומשום לבון רעפים (משום הך גזירה גופה שאסרו ללבן רעפים) נגעו בה (גם בזו)!

 

תנו רבנן: 'תנור וכירים חדשים (וכל שכן ישנים) הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר (בשבת: דחזו למיתב בגוייהו מידי), אבל אין סָכין אותם שמן (להחליקן ולצחצחן), ואין טשין (שפין) אותן במטלית, ואין מפיגין אותן (לאחר הסקן) בצונן כדי לחסמן (שמתקשין על ידי הצונן, וכולהו משום דמתקן מנא); ואם (להפיגה) בשביל לאפות (שהוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת) - הרי זה מותר'.

 

תנו רבנן: 'מולגין (ברותחין) את הראש ואת הרגלים, ומהבהבין אותן באור, אבל אין טופלין אותם בחרסית ולא באדמה ולא בסיד (להסיר שערן, דהוי דרך העבדנין), ואין גוזזין אותן במספרים (דמחזי כצריך לשער), ואין גוזזין את הירק (התלוש, שיש בו ראשי עלין נרקבין וכמושין) בתספורת שלו (שגוזזין בה מן המחובר, דמאן דחזי סבר שלקטן היום), אבל מתקנין את הקונדס ואת העכביות ('קונדס' ו'עכביות' - מיני ירקות הן, שיש טורח בתקונן), ומסיקין ואופין בפורני (הן תנורים שלנו הגדולים, ופיהם בצדם, ולא חיישינן לטרחא אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור), ומחמין חמין באנטיכי, ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת (על ידי שחדשה היא, ונמצא טורח שלא לצורך)'.

 

תנו רבנן: 'אין נופחין במפוח (דמחזי כאומן עושה מלאכה), אבל נופחין בשפופרת; ואין מתקנין את השפוד (ודלא כרבי יהודה; אי נמי: בנרצם מערב יום טוב, ודברי הכל), ואין מחדדין אותו'.

 

תנו רבנן: 'אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח (אין מפצעין את הקנה לתת קרומיותיו תחת המליח על האסכלא, שעושה כלי, דכל מידי דעביד להשתמש בו - הוי תק㢝ן כלי), אבל מפצעין את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע (ואפילו נקרעת לא אכפת לן, דאין זה קורע על מנת לתפור)'.

 

 

משנה:

ועוד אמר רבי אליעזר: עומד אדם על המוקצה (הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו, כגון אחזי ולא אחזי, דאמר באין צדין (ביצה כו,ב))

(ועוד אמר רבי אליעזר - משום דתנא אחת לקולא גבי מוקצה, והדר אמר אחריתי - קאמר 'ועוד', וקשיא לי בגוה: והא אפסקוה רבנן במילי טובא: באין מוציאין את האור והנך דבהדיה, והיינו מלתא אחריתי דלאו מלתיה, ואמאי לא אותביניה בעירובין (כג,א) גבי 'ועוד' דרבי יהודה בן בבא, דאותביה מרבי אליעזר דסוכה, ושנינן: לא אפסקוה אלא במלתיה, ואלו אותבינה מהא - לא הוה ליה לשנויי הכי, ואומר אני שגרסת המשנה שלא כסדר.)

 

(ביצה לד,ב)

המשך המשנה

ערב שבת בשביעית (שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה; והוא הדין במעושר ובשאר שני שבוע, אלא אורחא דמלתא נקט, דסתם מוקצה לאו מעושר הוא, דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה, ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה), ואומר "מכאן אני אוכל למחר" (וסגי בהכי, דיש ברירה);

וחכמים אומרים: עד שירשום (בסימן) ויאמר "מכאן ועד כאן" (דאין ברירה).

 

גמרא:

גמרא:

תנן התם [מעשרות פ"ד מ"ב]: 'תינוקות שטמנו תאנים מערב שבת (בשדה או בגנה לאכילת שבת), ושכחו ולא עשרו למוצאי שבת - לא יאכלו אלא אם כן עשרו' (ואף על גב דקיימא לן אין הטבל מתחייב במעשר לאוכלו אכילת עראי עד שיראה פני הבית או פני החצר [בבבא מציעא ב'השוכר את הפועלים' (פח,א)], - אכילת שבת חשובה, ועראי שלה הרי הוא קבע, והרי הוטמנו לאכילת שבת והוקבעו; והאי דנקט תינוקות - רבותא 㢜יא דאשמעינן: דיש להם מחשבה על ידי מעשה המוכיח, כדאמרינן ב'הכל שוחטין' (חולין יג,א), ותאנים - דבר שנגמרה מלאכתן הוא - אלא אם כן חשב עליהן לקציעות או לגרוגרות; ושמעינן מינה בדבר שנגמרה מלאכתו - שבת קובעת למעשר בלא ראיית פני הבית, ובדבר שלא נגמרה מלאכתו - לא שמעינן אי קבעה אי לא קבעה), ותנן נמי [מעשרות פ"ג מ"א]: 'המעביר (השוטח) תאנים בחצרו לקצות (ליבשן לעשות מהן קציעות, ולאחר שנעשו קציעות דורסן בעגול), בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורים (מלעשר: דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו)'; בעא מניה רבא מרב נחמן: שבת (מי הוה כחצר או עדיפא מיניה:) מהו שתקבע מוקצה למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו? (מוקצה היינו לא נגמרה מלאכתו; 'בדבר שלא נגמרה מלאכתו' - לישנא 㢡תירא הוא, והוא פירושו של מוקצה, ונכתב בספרים;) מי אמרינן 'כיון דכתיב (ישעיהו נח,יג) [אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי] וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג [לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר]' (כיון דאקרי אכילה דידיה עֹנֶג) – קבעה (שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע), ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו? או דלמא בדבר שנגמרה מלאכתו קבעה, בדבר שלא נגמרה מלאכתו לא קבעה?

אמר ליה: שבת קובעת (אם יחדה לשבת - אסורה אף למוצאי שבת), בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו (ואם לא יחדה לשבת - בשבת אסור לכל, שאכילתה לעולם קבע היא קרויה, אבל למוצאי שבת מותר, כדלקמן);

אמר ליה: ואימא שבת דומיא דחצר: מה חצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אף שבת לא תקבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו?

אמר ליה: לימוד ערוך הוא בידינו שהשבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: אף אנן נמי תנינא: 'ועוד אמר רבי אליעזר: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית וכו' (וסתמיה לא נגמרה מלאכתו עד עתה); טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הוא (נפקא לן במכילתא מ-[וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ] וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה (שמות כג,יא): מה חיה אוכלת שלא במעושר - אף אדם אוכל שלא במעושר), הא בשאר שני שבוע - הכי נמי דאסור (לאכול למחר משום מעשר)! מאי טעמא (בשאר שני שבוע לא?: הא בשאר שני שביעית לא קבע למעשר בלא ראיית פני הבית, ואפילו בבית אינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים, כדאמרינן ב'השוכר את הפועלים' (בבא מציעא פח,א), וזה כשנכנס לא נקבע, דהא לא נגמרה מלאכתו, ואמר לעיל דאין חצר קובעת אלא בדנגמר, ובית וחצר שוין, כדאמרינן התם ב'השוכר')? (ואמאי נקט מתניתין 'שביעית' למיסר שאר שנים) לאו משום דשבת קבעה (לאו משום קביעות דשבת)!?

לא! שאני התם: כיון דאמר "מכאן אני אוכל למחר" - קבע ליה עלויה (דאיהו אחשבה בדבורו, שקראה אכילה)!

אי הכי (דטעמיה משום דבוריה הוא), מאי אריא (דאשמעינן הך ב)שבת? אפילו בחול נמי (לשמעינן בחול, ובסדר זרעים, והכא ליפלגו בהכנה דגוֹזָלות, כדאפלגו בית שמאי ובית הלל בברירה)?

הא קא משמע לן (להכי נקט גבי שבת: לאשמועינן מלתא אחריתי אגב אורחיה: דאצטריך לאפלוגי בהכנה - תנא נמי הא בהדיה דבשאר שני שבוע אינו אסור משהזמינן אלא משום מעשר בלבד, אבל הכנה איתא): דטבל מוכן הוא אצל שבת: שאם (בא אדם אחד ו)עבר ותקנו – מתוקן (ומותר לאכול, ולא אמרינן לא מהניא ליה הזמנה כל זמן שלא נתקן, דהא מוקצה מחמת אסור טבל הוא, ואסחיה מדעתיה, קמשמע לן: כיון דהגבהת תרומה ומעשר מדאורייתא בשבת שרי - אין זה מוקצה מחמת איסור! והכי שמעינן ליה ממתניתין: מדקתני 'עומד אדם על המוקצה לכתחלה בשביעית'; ולא מצי למידק מינה איסור בשאר שני שבוע, אלא הכי קאמר: הא בשאר שני שבוע - לא יעמוד ויאמר כן, דקבע ליה בדבוריה, ומחייב במעשר, ולמחר אכיל ליה בטבליה! דאי סבירא ליה לתנא דאיסור מוקצה נמי לא פקע מיניה - הכי הוה ליה למתני: 'העומד על המוקצה ערב שבת בשביעית, ואומר "מכאן אני אוכל למחר" - הרי זה מן המוכן', ודייקינן מיניה: הא בשאר שני שבוע - אינו מ㢝כן! אי נמי: 'עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית, ואומר: "מכאן אני אוכל למחר" והרי זה מן המוכן', ודייקינן מינה: הא בשאר שני שבוע - אינו מוכן, אבל השתא לא שמעינן מדיוקא דנתסר משום מוקצה, אלא משום מעשר!)

 

(ביצה לה,א)

והלא מותרו חוזר (היכי מצית למימר דקביעותא משום דבורא הוא, והלא אפילו נוטל הרבה מן הטבל בחול ונותן לפניו, דמחזי דקביע ליה באכילה מרובה, אם דבר הראוי להחזיר המותר אחר אכילתו למקום שנטלו משם), ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר: כל היכא דמותרו חוזר לא קבע (לא קבע בנטילה קמייתא, וכל שכן בדבורא בלא מעשה לא מקבע), דתנן [מעשרות פ"ד מ"ג]: 'הנוטל זיתים מן המעטן (כלי גדול שצוברין בו את הזיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן בתוכן, ויהא נוח להוציאו בבית הבד) - טובל אחת אחת במלח ואוכל (בלא מעשר, ולא אמרינן טבולן במלח משוי ליה קבע, הואיל ואחת אחת אוכלן מיד), ואם טבל ונתן לפניו עשרה - חייב; רבי אליעזר אומר: מן המעטן טהור חייב (לעשר, שאין ראוי להחזיר מותרו, כדמוקי לה לקמיה בגברא טמא, שנטמא במגעו, וכשמחזירן מתערבין הטמאים עם הטהורים ומטמא השמן, וכיון דאין ראוי להחזיר מותרן, ודאי כי שקלינהו מעיקרא - אדעתא למיכל לכולהו שקלינהו, ושוייה אכילת קבע), מן המעטן טמא פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר (מפני שראוי להחזיר המותר, וכי שקלינהו מעיקרא ברישא - אדעתא 㲌מיכל פורתא ואהדורי מותר שקל)' והוינן בה: מאי שנא רישא (דאין יכול להחזיר - משום דמעטן טהור, והא אפשר להיות גם אם האדם טהור?) ומאי שנא סיפא? ואמר רבי אבהו: (כולה בגברא טמא מתוקמא:) רישא במעטן טהור וגברא טמא, דלא מצי מהדר ליה (ואם תאמר: הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן - לא טמא אלא מקום מגעו, ויכול לסלקן משם); סיפא במעטן טמא וגברא טמא, דמצי מהדר ליה!

(ומשנינן:) מתניתין (דקבע בדבוריה) נמי במוקצה טהור וגברא טמא (עסקינן), דלא מצי מהדר ליה (מותרו).

(ופרכינן:) והלא מוחזרין ועומדין הן (והלא לא נטלן, אלא דבורא בעלמא הוא! וכיון דכי נטלן ואפשר בחזרה - מהניא ליה חזרה, ולא מקבע - כי לא אפשר בחזרה נמי ולא נטלן אלא דבורא בעלמא - אין לך חזרה כזו, דאפילו משקל נמי לא שקלינהו)!?

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

 

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

 

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש באותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות מהמקרא בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM;

 הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

This material is ©2006 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol