דברי הגמרא באותיות 12 ROD; פירוש רש"י - באותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
ביצה דף לה
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר
הכ"מ
סיום ביצה
פרק רביעי המביא
ותחילת
פרק חמישי
משילין
(ביצה
לד,ב)
אמר
מר זוטרא בריה
דרב נחמן: אף
אנן נמי תנינא:
'ועוד אמר רבי
אליעזר: עומד
אדם על המוקצה
ערב שבת
בשביעית וכו' (וסתמיה
לא נגמרה
מלאכתו עד עתה); טעמא
דשביעית דלאו
בר עשורי הוא (נפקא
לן במכילתא מ-[וְהַשְּׁבִיעִת
תִּשְׁמְטֶנָּה
וּנְטַשְׁתָּהּ]
וְאָכְלוּ
אֶבְיֹנֵי
עַמֶּךָ וְיִתְרָם
תֹּאכַל
חַיַּת
הַשָּׂדֶה (שמות
כג,יא): מה
חיה אוכלת שלא
במעושר - אף
אדם אוכל שלא
במעושר), הא בשאר
שני שבוע - הכי
נמי דאסור (לאכול
למחר משום
מעשר)! מאי טעמא (בשאר
שני שבוע לא?:
הא בשאר שני
שביעית לא קבע
למעשר בלא
ראיית פני
הבית, ואפילו
בבית אינו נקבע
אלא בכניסתו
דרך שערים,
כדאמרינן ב'השוכר
את הפועלים' (בבא
מציעא פח,א),
וזה כשנכנס לא
נקבע, דהא לא
נגמרה מלאכתו,
ואמר לעיל
דאין חצר
קובעת אלא
בדנגמר, ובית
וחצר שוין,
כדאמרינן התם
ב'השוכר')? (ואמאי
נקט מתניתין 'שביעית'
למיסר שאר
שנים) לאו משום
דשבת קבעה (לאו
משום קביעות
דשבת)!?
לא!
שאני התם:
כיון דאמר "מכאן
אני אוכל למחר"
- קבע לי;ה
עלויה (דאיהו
אחשבה בדבורו,
שקראה אכילה).
אי
הכי (דטעמיה
משום דבוריה
הוא), מאי
אריא (דאשמעינן
הך ב)שבת?
אפילו בחול
נמי (לשמעינן
בחול, ובסדר
זרעים, והכא
ליפלגו בהכנה
דגוֹזָלות,
כדאפלגו בית
שמאי ובית הלל
בברירה)?
הא
קא משמע לן (להכי
נקט גבי שבת:
לאשמועינן
מלתא אחריתי
אגב אורחיה: דאצטריך
לאפלוגי
בהכנה - תנא
נמי הא בהדיה
דבשאר שני
שבוע אינו
אסור משהזמינן
אלא משום מעשר
בלבד, אבל
הכנה איתא): דטבל
מוכן הוא אצל
שבת: שאם (בא
אדם אחד ו)עבר ותקנו
– מתוקן (ומותר
לאכול, ולא
אמרינן לא
מהניא ליה
הזמנה כל זמן
שלא נתקן, דהא
מוקצה מחמת
אסור טבל הוא,
ואסחיה
מדעתיה, קמשמע
לן: כיון
דהגבהת תרומה
ומעשר
מדאורייתא
בשבת שרי - אין
זה מוקצה מחמת
איסור! והכי
שמעינן ליה
ממתניתין:
מדקתני 'עומד
אדם על המוקצה
לכתחלה
בשביעית'; ולא
מצי למידק
מינה איסור
בשאר שני
שבוע, אלא הכי
קאמר: הא בשאר
שני שבוע - לא
יעמוד ויאמר
כן, דקבע ליה
בדבוריה,
ומחייב במעשר,
ולמחר אכיל ליה
בטבליה! דאי
סבירא ליה
לתנא דאיסור
מוקצה נמי לא
פקע מיניה -
הכי הוה ליה
למתני: 'העומד
על המוקצה ערב
שבת בשביעית,
ואומר "מכאן
אני אוכל למחר"
- הרי זה; מן
המוכן',
ודייקינן
מיניה: הא
בשאר שני שבוע
- אינו מ;וכן! אי
נמי: 'עומד אדם
על המוקצה ערב
שבת בשביעית,
ואומר: "מכאן
אני אוכל למחר"
והרי זה מן
המוכן',
ודייקינן
מינה: הא בשאר
שני שבוע -
אינו מוכן, אבל
השתא לא
שמעינן
מדיוקא דנתסר
משום מוקצה,
אלא משום מעשר!)
(ביצה
לה,א)
והלא
מותרו חוזר (היכי
מצית למימר
דקביעותא
משום דבורא
הוא, והלא
אפילו נוטל
הרבה מן הטבל
בחול ונותן
לפניו, דמחזי
דקביע ליה
באכילה מרובה,
אם דבר הראוי
להחזיר המותר
אחר אכילתו
למקום שנטלו
משם), ושמעינן
ליה לרבי
אליעזר דאמר:
כל היכא
דמותרו חוזר
לא קבע (לא
קבע בנטילה
קמייתא, וכל
שכן בדבורא
בלא מעשה לא
מקבע), דתנן [מעשרות
פ"ד מ"ג]: 'הנוטל
זיתים מן
המעטן (כלי
גדול שצוברין
בו את הזיתים
כדי שיתחממו
ויתבשל שמנן
בתוכן, ויהא
נוח להוציאו
בבית הבד) - טובל
אחת אחת במלח
ואוכל (בלא
מעשר, ולא
אמרינן טבולן
במלח משוי ליה
קבע, הואיל
ואחת אחת
אוכלן מיד),
ואם טבל ונתן
לפניו עשרה - חייב;
רבי אליעזר אומר:
מן המעטן טהור
חייב (לעשר,
שאין ראוי
להחזיר מותרו,
כדמוקי לה
לקמיה בגברא
טמא, שנטמא
במגעו,
וכשמחזירן
מתערבין הטמאים
עם הטהורים ומטמא
השמן, וכיון
דאין ראוי
להחזיר מותרן,
ודאי כי
שקלינהו
מעיקרא -
אדעתא למיכל
לכולהו שקלינהו,
ושוייה אכילת
קבע), מן
המעטן טמא
פטור, מפני
שהוא מחזיר את
המותר (מפני
שראוי להחזיר
המותר, וכי
שקלינהו
מעיקרא ברישא
- אדעתא למיכל
פורתא
ואהדורי מותר
שקל)'
והוינן בה:
מאי שנא רישא (דאין
יכול להחזיר -
משום דמעטן
טהור, והא
אפשר להיות גם
אם האדם טהור?) ומאי
שנא סיפא? ואמר
רבי אבהו: (כולה
בגברא טמא
מתוקמא:) רישא
במעטן טהור
וגברא טמא,
דלא מצי מהדר
ליה (ואם
תאמר: הרי
נטמאו זיתי
המעטן כשנטל
מהן - לא טמא
אלא מקום
מגעו, ויכול
לסלקן משם); סיפא
במעטן טמא
וגברא טמא,
דמצי מהדר ליה!
(ומשנינן:) מתניתין
(דקבע
בדבוריה) נמי
במוקצה טהור
וגברא טמא (עסקינן), דלא מצי
מהדר ליה (מותרו).
(ופרכינן:) והלא
מוחזרין
ועומדין הן (והלא
לא נטלן, אלא
דבורא בעלמא
הוא! וכיון
דכי נטלן
ואפשר בחזרה -
מהניא ליה
חזרה, ולא
מקבע - כי לא
אפשר בחזרה
נמי ולא נטלן
אלא דבורא
בעלמא - אין לך
חזרה כזו, דאפילו
משקל נמי לא
שקלינהו)!?
אלא
אמר רב שימי
בר אשי (אלא
לעולם שבת הוא
דקבעה
במתניתין, וכי
מסלקת ליה למר
זוטרא
מסייעתיה, דלא
לסייעיה
לאבוה ממתניתין
- הכי תס;לקיה): רבי אליעזר
קא אמרת (מיניה
מייתית
סייעתא דשבת
קבעה, אף בשלא
נגמרה מלאכתן)? רבי
אליעזר
לטעמיה, דאמר:
תרומה קבעה (דבר
שלא נגמרה
מלאכתו, שאם
הגביה תרומתו
- נאסר ל;אכילת
עראי עד
שיפריש שאר
מעשרות), וכל שכן שבת
(דחשיבא
אכילתה; אבל
רבנן, אימא לך
כי היכי
דפליגי
בתרומה - פליגי
בשבת), דתנן [מעשרות
פ"ב מ"ד]: 'פירות
שתרמן עד שלא
נגמרה מלאכתן,
רבי אליעזר אוסר
לאכול מהן
עראי, וחכמים
מתירין'!
תא
שמע מסיפא (דלא
אפלוג רבנן
עליה אלא
לענין ברירה,
אבל מודו ליה
דדוקא ערב שבת
בשביעית, הא
בשאר שני שבוע
- אסור מ;שום
מעשר): 'וחכמים
אומרים: עד
שירשום ויאמר "מכאן
ועד כאן"';
טעמא דערב שבת
בשביעית דלאו
בר עשורי הוא,
הא בשאר שני
שבוע - דבני
עשורי נינהו – אסורים;
מאי טעמא? לאו
משום דשבת
קבעה?
לא!
שאני התם:
כיון דאמר "מכאן
ועד כאן אני
אוכל למחר" - קבע
ליה.
אי
הכי מאי אריא
שבת? אפילו
בחול נמי?
הא
קא משמע לן:
דטבל מוכן הוא
אצל שבת, שאם
עבר ותקנו – מתוקן
(כדפרישית,
והכא לא מצי
למפרך: והרי
מותרו חוזר,
כדפריך לעיל
אליבא דרבי
אליעזר, - משום
דרבנן שמעינן
להו דאפילו
מותרו חוזר,
דחיילא עליה קביעותא,
הלכך, איכא
למתלי
טעמייהו
דרבנן במתניתין
נמי משום
דאיהו קבעיה,
ולא משום שבת).
ורמינהי
(דרבי
אליעזר אדרבי
אליעזר) [תרומות
פ"ח מ"ג]: 'היה
אוכל באשכול (וסתם
אשכול לאו גמר
מלאכה היא,
דסתם ענבים
לדריכה קיימי)
ונכנס מגנה (שלקטם
משם, ובא לו) לחצר:
רבי אליעזר אומר
יגמור (אם
רצה לגמור
בחצר - ויגמור
אכילתו, דאין
חצר קובעת דבר
שלא נגמרה
מלאכתו),
רבי יהושע
אומר לא יגמור
(קסבר: חצר
קובעת דבר שלא
נגמרה מלאכתו);
חשכה בלילי
שבת: רבי
אליעזר אומר
יגמור (אם
רצה לגמור, כי
היכי דאמר
בחצר - אמר
בשבת יגמור
אכילתו, דאין
שבת קובעת דבר
שלא נגמרה
מלאכתו,
ומתניתין
אוקימנא טעמא
דרבי אליעזר
דבשאר שני
שבוע - לא משום
דשבת קבעה,
דמשום דבוריה
לא מצינא
למימר, דהא
לרבי אליעזר
מותרו חוזר),
רבי יהושע
אומר לא יגמור'?
התם
כדקתני טעמא: 'רבי
נתן אומר: לא
כשאמר רבי
אליעזר יגמור -
בחצר יגמור,
אלא יוצא חוץ
לחצר ויגמור;
ולא כשאמר רבי
אליעזר יגמור
בשבת יגמור,
אלא ממתין
למוצאי שבת
ויגמור' (ותרוייהו
אדרבי אליעזר
קאי, דאית ליה
לרבי אליעזר
שבת קבעה,
ומיהו למוצאי
שבת יגמור,
דלא דמיא
לתינוקות
שטמנו תאנים,
דתנן בהו לעיל
למוצאי שבת לא
יאכלו, דהתם - לאכילת
שבת יחדום,
הלכך קבעה
עלייהו, אבל
זו - לא יחדה
לשבת). (יש
ספרים שהיא
כתובה בהם
בשבוש, וכן
גרסינן לה
במשנה דמסכת
מעשרות, דרבי
נתן בתוספתא
דמעשרות הכי איתמר.)
כי
אתא רבין אמר
רבי יוחנן:
אחד שבת, ואחד
תרומה, ואחד
חצר, ואחד מקח (אם
מכרן לחבירו
קודם גמר
מלאכה, לא
אמרינן אחשבינהו
בהכי; ואצטריכא
ליה לרבי
יוחנן
לאשמועינן, משום
דאיכא למאן
דאמר קבעה,
כדלקמן:) - כולן
אין קובעין
אלא בדבר
שנגמרה
מלאכתן.
'שבת'
- לאפוק&י
מדהלל (דלית
הלכתא כותיה,
אלא כרבנן
דפליגי עליה), דתניא: 'המעמר
פירות ממקום
למקום לקצור,
וקדש עליהן
היום: אמר רבי יהודה:
הלל לעצמו (לבדו) אוסר' (משמע
דכל דורו
חלוקין עליו)
(ביצה
לה,ב)
'חצר'
(אצטריך
לאשמועינן) - לאפוקי
מדרבי יעקב (לאפוקי
מהאי תנא
דקתני: רבי
יעקב מחייב,
דלית הלכתא
כוותיה, אלא
כרבי יוסי
ברבי יהודה
דפוטר), דתנן [מעשרות
פ"ג מ"א]: 'המעביר
תאנים בחצרו
לקצות, בניו
ובני ביתו
אוכלין מהן
עראי ופטורים
מן המעשר',
ותני עלה 'רבי
יעקב מחייב ורבי
יוסי ברבי
יהודה פוטר';
'תרומה'
- לאפוק&י
מדרבי אליעזר,
דתנן [מעשרות
פ"ב מ"ד]: 'פירות
שתרמן עד שלא
נגמרה מלאכתן,
רבי אליעזר אוסר
לאכול מהן
עראי, וחכמים
מתירין';
'מקח'
– כדתניא: 'הלוקח
תאנים מעם
הארץ במקום
שרוב בני אדם
דורסין (שרוב
בני המקום
עושין תאניהם
קציעות,
ודורסים אותם
בעגולים - הוו
להו סתם תאנים
דבר שלא נגמרה
מלאכתו) - אוכל
מהן עראי (דאין
מקח קובע בדבר
שלא נגמרה
מלאכתו,
וכולהו כשלא
ראו פני הבית
קא מיירו) ומעשרן
דמאי (כשבא
לעשרן - מעשרן
דמאי, כדין כל
הלוקחים מעם הארץ
שאין צריך
להפריש תרומה
- דלא חש;ידי
עלה, ולא
אמרינן הני
ודאי לא מעשרי:
דקודם גמר
מלאכה לא
עשרינהו עם
הארץ, דקסבר האי
תנא: יש
שמעשרין קודם
גמר מלאכה,
ומדה הנוהגת
היא, ותלינן
ביה לקולא)' (אצטריך
לאשמועינן
דהלכתא כי הך
ולא כאידך
מתניתא
דפליגי עליה
לקמיה);
שמע
מינה תלת:
שמע
מינה מקח אינה
קובעת אלא
בדבר שנגמרה
מלאכתו,
ושמע
מינה רוב עמי
הארץ מעשרין
הן (מדאזלינן
לקולא, דקאמר: 'מעשרן
דמאי', וחומרא
בעלמא היא
דאחמור,
לאפרושי
מספיקא שאר
מעשרות
שנחשדו עליהן),
ושמע
מינה מעשרין
דמאי מעמי
הארץ אפילו
בדבר שלא
נגמרה מלאכתו,
ולאפוקי
(אדרבי
יוחנן קאי:
רבי יוחנן,
דאמר לעיל מקח
אינו קובע
בדבר שלא נגמר
מלאכתו - אתא
לאשמועינן
דהלכתא כי הא
דאמרינן לעיל,
ולאפוקי מהך) מהא
דתנן [מעשרות
פ"ב מ"ח]: 'המחליף
פירות עם
חבירו (היינו
מקח), זה
לאכול וזה
לאכול, זה
לקצות (דהיינו
לא נגמר)
וזה לקצות, זה
לאכול וזה
לקצות – חייב (דמקח
קבע אפילו
בשלא נגמר);
רבי יהודה
אומר: (זה
שדעתו) לאכול
- חייב >(דלדידיה
גמר מלאכה הוא),
לקצות פטור'.
הדרן
עלך המביא
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
ביצה
פרק חמישי
משילין פירות
(ביצה
לה,ב)
משנה:
משילין
פירות דרך
ארובה ביום
טוב, אבל לא
בשבת; (מי
שיש לו חטין
ושעורין
שטוחין על גגו
להתיבש, וראה
גשמים
ממשמשין
ובאין - התירו
לו לטרוח
ולהשליך דרך
ארובה שבגג,
והן נופלין לארץ,
דליכא טרחא
יתירא; ודוקא
ארובה: דכל
ארובה מלמעלה
למטה היא
בתקרת הגג,
אבל חלון -
כגון גג שמוקף
מחיצה וחלון
בכותל, וצריך
להגביהו עד
החלון
ולהשליכו - לא
טרחינן,
כדלקמן;)
ומכסים
פירות בכלים
מפני הדלף (ולא
אמרינן 'טורח
שלא לצורך יום
טוב הוא', דשרו
ליה רבנן משום
הפסד ממון), וכן כדי
יין וכדי שמן (נמי
מכסינן מפני
הדלף), ונותנין
כלי תחת הדלף (לקבלו
בתוכו) בשבת (מפני
טנוף הבית).
גמרא:
אתמר:
רב יהודה ורב
נתן: חד תני 'משילין'
וחד תני 'משחילין';
אמר
מר זוטרא: מאן
דתני 'משילין'
לא משתבש,
ומאן דתני 'משחילין'
לא משתבש (דכולהו
לשון השפלה
נינהו):
מאן
דתני 'משילין'
לא משתבש -
דכתיב (דברים
כח,מ) [זֵיתִים
יִהְיוּ לְךָ
בְּכָל
גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן
לֹא תָסוּךְ] כִּי
יִשַּׁל
זֵיתֶךָ (אילן
זית יפיל את
פירותיו, ולא
יגיעו לבשול);
ומאן
דתני 'משחילין'
לא משתבש -
דתנן [בכורות
פ"ו מ"ז]: 'השחול
והכסול (מומין
בבכור משום
שרוע שאחד
מאבריו גדול
מחבירו): שחול =
שנשמטה ירכו (אלמא
לשון השפלה
הוא);
כסול = שאחד
מירכותיו
גבוהה מחברתה (מקום
חִבוּרָהּ
בכסלים, והוא 'בוקא
דאטמא', גבוה
למעלה מן
הכסלים וקרוב
לגג האליה
יותר מחבירו)'.
אמר
רב נחמן בר
יצחק: מאן
דתני (כלומר:
אי הוה תנא דתני
הכי) 'משירין'
לא משתבש ומאן
דתני 'משחירין'
לא משתבש ומאן
דתני 'מנשירין'
לא משתבש:
מאן
דתני 'משירין'
לא משתבש -
דתנן [נזיר
פ"ו מ"ג]: 'רבי
ישמעאל אומר:
נזיר לא יחוף
ראשו באדמה (גלייש"א
[סוג אדמה
גבילה]) מפני
שמשיר את השער',
ומאן
דתני 'משחירין'
לא משתבש -
דתנן [כלים
פ"יג מ"א]: 'השחור (תער,
על שם שמשחיר
את השער, אלמא:
לשון השפלה הוא) והזוג
של ספרים (מפרים
יש להן שני
סכינין, להכי
מקרו 'זוג', ויש
להן חליות,
ופורקין אותן
זה מזה), אף על פי שנחלקו
– טמאין (מקבלין
טומאה: שראוין
למלאכה כל אחד
לעצמו)',
ומאן
דתני 'מנשירין'
לא משתבש,
דתנן [שבת
פ"כב מ"ד]: 'מי
שנשרו כליו
במים (נפלו
במים) - מהלך בהם (והן
מתנגבין
והולכין) ואינו
חושש (שיחשדוהו
שכבסן)'; אי נמי
מהא דתנן [פאה
פ"ד מ"י]: 'איזהו
לקט? - הנושר
בשעת קצירה'.
תנן:
'משילין
פירות דרך
ארובה ביום
טוב' - עד כמה (עד
כמה יהא בהן,
דלא אמרינן
טרחא יתרא הוא)?
אמר
רבי זירא אמר
רבי אסי,
ואמרי לה אמר
רבי אסי אמר
רבי יוחנן:
כאותה ששנינו [שבת
פ"יח מ"א]: 'מפנין
ארבע וחמש
קופות של תבן
ושל תבואה
מפני האורחים (שזימן
לאכול, ואין
מקום להסב)
ומפני בטול
בית המדרש (שאין
לתלמידים
מקום לישב)';
ודלמא
שאני התם (הוא
דשרינן כולי
האי)
דאיכא בטול
בית המדרש (והוא
הדין לכבוד
אורחים), אבל הכא
דליכא בטול
בית המדרש (אבל
משום הפסד
ממון) לא (לא
שרו רבנן כולי
האי)? אי
נמי התם היינו
טעמא דארבע
וחמש קופות
שרי: משום שבת,
דחמירא ולא
אתי לזלזולי
ביה, אבל יום
טוב דקיל ואתי
לזלזולי ביה - כלל
כלל לא? אי נמי
לאידך גיסא (יש
לתת טעם לצד
אחר, שיתירו
כאן יותר משם): התם
היינו טעמא
דליכא הפסד
ממון, אבל הכא
דאיכא הפסד ממון
אפילו טובא
נמי?
(ביצה
לו,א)
התם
תנן (כלומר:
ועוד שאלה
אחרת): 'אבל לא
את האוצר',
ואמר שמואל
מאי 'אבל לא את
האוצר'? - אבל
לא יגמור את
האוצר כולו (אם
לא היו שם אלא
ארבע או חמש
קופות, שהתירו
לו במקום שיש
יותר - כאן לא
התירו לפנותן
כולן ולגלות
את הרצפה) דלמא (הוי
בה גומא ו)אתי
לאשויי גומות,
הכא מאי?: התם
הוא בשבת
דאסור משום
דחמיר אבל יום
טוב דקיל שפיר
דמי? או דלמא
התם דאיכא
בטול בית
המדרש אמרת לא,
הכא דליכא
בטול בית
המדרש לא כל
שכן?
והכא
תנן (כלומר:
ועוד יש לשאול): 'משילין
פירות דרך
ארובה ביום
טוב', ואמר רב
נחמן: לא שנו
אלא באותו הגג
(שהארובה
בגג שהפירות
בו),
אבל מגג לגג
לא, ותניא נמי
הכי: '(בפירות
שבגג שבא
להשילן מפני
הגשמים קא
מיירי:) אין
מטלטלין מגג
לגג אפילו
כשגגותיהן (של
שני בתים) שוין (שאין
זה גבוה מזה
שיהא שם טורח
עלייה וירידה)', התם מאי?
<כל שכן שבת
דחמירא או
דלמא> הכא הוא
דאסור משום
יום טוב דקיל
ואתי לזלזולי
ביה, אבל שבת
דחמירא ולא
אתי לזלזולי
בה שפיר דמי?
או דלמא מה
הכא דאיכא
הפסד פירות
אמרת 'לא', התם
דליכא הפסד
פירות לא כל
שכן?
הכא
תניא: 'לא
ישלשלם בחבל
בחלונות (כגון
אם מוקף מחיצה
ואין בו ארובה;
אבל יש חלון
במחיצה לחצר
או לבית - לא
ישלשלם בשקין
דרך החלון
בחבל, מפני
שיש טורח
להעלות מן הגג
לחלון ומשם
לארץ), ולא
יורידם דרך
סולמות (כל
מדרגה קרי 'סולם',
ואף הכבשים
שלנו [כמו 'סולם
צור'])',
התם מאי?: הכא
ביום טוב הוא
דאסור: דליכא
בטול בית
המדרש, אבל
שבת דאיכא
בטול בית
המדרש שפיר
דמי? או דלמא
הכא דאיכא
הפסד פירות
אמרת 'לא', התם
דליכא הפסד
פירות לא כל
שכן?
תיקו.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע
לי בכתובת שנמצאת
באתר www.oocities.org/yeshol
דברי
הגמרא באותיות
כאלה: 12 ROD; הפירוש באותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות
- 8 MIRIAM
מובאות
מהמקרא בגופן NARKISIM;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות:
בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף
הגמרא בגודל 10,
ההערות עם
קידומת ## אינם
פשט הגמרא אלא
הערת העורך
הטעונה בדיקת
הלומד.
הגירסא:
לפי דפוס
וילנא עם
אחדים
מההגהות שעל הדף
– לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך
הפשט הפשוט.
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף
אינטרנט אפשר –
באקספלורר – להניח
עליהם את הסמן
ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם
לראות כאשר עוברים
לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
This material is ©2006 by Julius Hollander
Permission to distribute this
material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the
email address on www.oocities.org/yeshol