דברי הגמרא באותיות 12 ROD; פירוש רש"י - באותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.

ביצה דף לז

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

המשך פרק חמישי משילין

(ביצה לו,ב)

משנה:

כל שחייבין עליו (מדברי סופרים שלא לעשותו בשבת) משום שבות, (או) משום רשות (שיש בו קצת מצוה - אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים), (או) משום מצוה (או שיש בו מצוה ממש, ואסרוהו חכמים לעשות) בשבת – חייבין עליו (שלא לעשותו) ביום טוב;

ואלו הן (דברים שאסורין) משום שבות (שהטילו עליו חכמים לשבות מהן, ואין בעשייתן שום מצוה):

לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים (- כולהו מפרש בגמרא אמאי גזור בהו רבנן),

ולא מטפחין (ביד), ולא מספקין (על ירך) ולא מרקדין (ברגל, וכולן לשמחה ולשיר, ובגמרא מפרש: גזרה שמא יתקן כנגדן כלי שיר, דקא עביד מנא);

ואלו הן משום רשות (כלומר: שהיה לנו להתירן משום שהן קרובין למצוה, ואסרום חכמים; האי דקרו ליה 'רשות' - משום ה㪜ך דבעי למתני בסיפא דהוו מצוה גמורה, ולגביהן קרי להנך מציעי 'רשות'; ולהנך קמאי קרי 'שבות': דאיסור שבות גמור יש בהן, לפי שאין בהן צד לסלק גזירות חכמים מעליהן, שאין בהן לחלוחית מצוה):

לא דנין (דין), ולא מקדשין (אשה; ובגמרא מפרש אמאי קרי ליה 'רשות', [ומאי טעמא גזור עלייהו]), ולא חולצין ולא מיבמין;

ואלו הן משום מצוה:

לא מקדישין (הקדשות), ולא מעריכין ("ערכך עלי" ונותן כפי שָׁנִים, כמו שכתוב בפרשת ערכין (ויקרא כז)), ולא מחרימין ("הרי בהמה זו חרם", וסתם חרמים לבדק הבית), ולא מגביהין תרומה ומעשר;

כל אלו - ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת;

אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.

גמרא:

'לא עולין באילן' - גזרה שמא יתלוש (גירסת רש"י: שמא יעלה ויתלוש - דהוי אסורא מדאורייתא, דהיינו קוצר: שתולש מן המחובר);

'ולא רוכבין על גבי בהמה' - גזרה שמא יצא חוץ לתחום (מתוך שאינו מהלך ברגליו אינו רואה סימני התחומין);

שמע מינה תחומין דאורייתא? (מדגזור רכיבה אטו תחומין, דאי מדרבנן - לא הוו אסרי מלתא אחריתא משום דידיה!)

אלא גזרה שמא יחתוך זמורה (להכותה, והוי קוצר מן המחובר);

'ולא שטין על פני המים' - גזרה שמא יעשה חבית של שייטין (כלי של גומא, שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה, ולמדין בו לשוט).

'ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין' - גזרה שמא יתקן כלי שיר.

'ואלו הן משום רשות לא דנין' - והא מצוה קעביד (ואמאי קרי ליה רשות)?

לא, צריכא דאיכא דעדיף מיניה.

'ולא מקדשין' - והא מצוה קעביד (שנושא אשה לפרות ולרבות, ואמאי קא קרי ליה רשות)?

לא, צריכא

(ביצה לז,א)

דאית ליה אשה ובנים (שני זכרים לבית שמאי, או זכר ונקבה לבית הלל, ותו לא מיפקד כולי האי, כדאמרינן ביבמות (סא,ב); ומיהא קצת מצוה איכא, כדאמר בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא,ו)).

'לא חולצין ולא מיבמין' - והא מצוה קא עביד?

לא, צריכא דאיכא גדול ומצוה בגדול ליבם (מצוה בגדול האחים ליבם, ונפקא לן מ-וְהָיָה הַבְּכוֹר (דברים כה,ו));

וכלהו טעמא מאי?

גזרה שמא יכתוב (שמא יכתוב פסק דין לדינין, ושטר אירוסין לקדושין, ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה).

'ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין' -

גזרה משום מקח וממכר (דלמקח וממכר דמו: שמוציא מרשותו לרשות הקדש, ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיהו נח,יג) [ועיין נחמיה י,לב], אי נמי: מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה). (ואם תאמר: הויא לה גזרה לגזרה? - כולה חדא גזרה היא.)

'ולא מגביהין תרומות ומעשרות' - פשיטא!?

תני רב יוסף: לא נצרכא אלא ליתנה לכהן בו ביום (דאיכא למימר 'לאו מוכחא מלתא היא דלתקוני טבלא מכוין': דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריים, ורואים שמוליך תרומה לכהן, ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יום טוב דכהן, שצריך לה הוא - אפילו הכי אסור), והני מילי פירי דטבילי מאתמול, אבל פירי דטבילי האידנא - כגון עיסה לאפרושי מינה חלה - מפרשינן ויהבינן לכהן.

והני (אאמצעיתא קאי, דקאמר: 'אלו הן משום רשות'), משום רשות איכא משום שבות ליכא (וכי אין בהן משום שבות, והלא אסרום, כדאמרינן 'כל שחייבין עליו' - אלמא כ㪘הו לאסורא)? והני (בתראי) משום מצוה איכא (בעשייתו) משום שבות ליכא (לאסרה בשבת – בתמיה: והלא אסרום, והיכי פלגינהו תנא דמתניתין: דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות)?

אמר רבי יצחק: לא מבעיא קאמר: לא מבעיא שבות גרידתא דאסור, אלא אפילו שבות דרשות נמי אסור, ולא מבעיא שבות דרשות דאסור, אלא אפילו שבות דמצוה נמי אסור. (כלומר: כולם משום שבות יש בהן, והראשונים - איסור יש בהן ואין בהן לחלוח מצוה, והאמצעיים יש בהן שבות ואף על פי שיש בהן קצת מצוה, והאחרונים מצוה גמורה הן ואף על פי כן גזרו עליהן שבות, ולא זו אף זו קתני: לא תימא קמאי הוא דאסירי, דהוו להו שבות גרידתא, כלומר: שעבר על השבות, דאין עם עבירה זו שמץ מצוה, אלא אפילו מצעי דהוו להו שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה - נמי אסור.)

כל אלו ביום טוב אמרו:

ורמינהו: 'משילין דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת' (אלמא: גזרו שבות על שבת שלא גזרו ביום טוב)?

אמר רב יוסף: לא קשיא, הא רבי אליעזר הא רבי יהושע (סיפא דקתני 'אין בין יום טוב לשבת', דכל שבות דגזרו על שבת גזרו על יום טוב, ואפילו בהפסד ממון - רבי אליעזר היא, שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון, ורישא דקתני 'משילין... ביום טוב' מפני הפסד ממון - רבי יהושע היא), דתניא [תוספתא ביצה פ"ג ה"ב [ליברמן]]: 'אותו ואת בנו (שאינן מותרין לשחוט שניהן היום) שנפלו לבור: רבי אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ושוחטו, והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות; רבי יהושע אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה השני, רצה זה שוחט רצה זה שוחט'.

אמר ליה אביי: ממאי? דילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא דאפשר בפרנסה, אבל הכא דלא אפשר בפרנסה לא? אי נמי עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם אלא דאפשר לאערומי (דלא מוכחא מילתא דלהצלת ממונו מכוין, דהרואה אומר: הראשון שהעלה - כחוש הוא, והשני יפה הימנו), אבל הכא דלא אפשר לאערומי (דהכל יודעין שלא יניחם, ואינו עושה אלא להציל, ומזלזלין באיסור יום טוב) - לא?

אלא אמר רב פפא: לא קשיא: הא בית שמאי הא בית הלל, דתנן [ביצה פ"א מ"ה]: 'בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים (דלא הותרה הוצאה שלא לצורך, וגבי טלטול שלא לצורך נמי גזרינן, ואפילו גבי הפסד ממון), ובית הלל מתירין (ולבית הלל דאמרי הוצאה שלא לצורך מותרת מן התורה - בטלטול נמי לא גזור רבנן)';

דלמא לא היא: עד כאן לא קא אמרי בית שמאי התם אלא אהוצאה, אבל אטלטול לא?

אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא (תחילת הוצאה על ידי טלטול היא, וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה, והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים - שלא יו㪗לו לעמוד בהן: לבטל עונג שבת ושמחת יום טוב)!

משנה:

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים (אין אדם יכול להוליכה ביום טוב אלא במקום שבעליה יכולין לילך, ואם לא עֵרֵב - יש לה אלפים לכל רוח העיר, ואם ערב לצפון - גם היא 㲚לך לצפון ולא לדרום);

המוסר בהמתו לבנו או לרועה - הרי אלו כרגלי הבעלים;

כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית - הרי אלו כרגליו, ושאין מיוחדין (לאחד מהן אלא לכולן) - הרי אלו כמקום שהולכין (למקום שכולן יכולין לילך - מותר להוליך את הכלים, אבל אם ערב אחד מהם לסוף אלפים לצפון והשאר לא ערבו - הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרין בהן);

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב - כרגלי השואל (שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות: דבין השמשות, שהוא כניסת היום - קונה שביתה), ביום טוב (ואם שאלו ביום טוב משחשכה) - כרגלי המשאיל (לפי שקנה שביתה אצל בעליו);

וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין (לקדרתה), ומים ומלח לעיסתה - הרי אלו (הקדרה והעיסה) כרגלי שתיהן (אין מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך, דכיון דביום טוב שאלה - קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן);

רבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש (אין ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה, הלכך אין מעכבות הולכתן). (ובגמרא מוקי לה בתבשיל עבה שאין המים ניכרים בו; ובמלח לא פליג: דמוקמינן לה בגמרא במלח אסתרוקנית שהיא גסה וניכרת.)

גמרא:

מתניתין (דקתני 'המוסר בהמתו לרועה ביום טוב הרי אלו כרגלי הבעלים' ולא כרגלי הרועה) -

(ביצה לז,ב)

דלא כרבי דוסא, דתניא: 'רבי דוסא אומר - ואמרי לה אבא שאול אומר: הלוקח בהמה מחברו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הלוקח; והמוסר בהמה לרועה אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הרועה'!

אפילו תימא רבי דוסא, ולא קשיא: כאן [רבי דוסא] ברועה אחד (שאין בעיר אלא רועה אחד: כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ונקנית שביתתו; הלכך, בין מוכר בין לוקח - דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו אלא בשביתת הרועה), כאן (ומתניתין) בשני רועים (דלא ידעינן להי מנייהו הויא לה דעת בעלים - הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום); דיקא נמי (דמתניתין בשני רועים): דקתני 'לבנו או לרועה' - שמע מינה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי דוסא.

ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן 'הבהמה והכלים כרגלי הבעלים'!?

ולאו אוקימנא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים?

תנו רבנן [תוספתא ביצה פ"ד ה"ו [ליברמן]]: 'שנים ששאלו (מבעוד יום) חלוק אחד בשותפות (להיות ברשות שניהם): זה לילך בו שחרית לבית המדרש (של יום טוב) וזה ליכנס בו ערבית (של יום טוב) לבית המשתה, זה ערב עליו לצפון (על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון) וזה ערב עליו לדרום: זה שערב עליו לצפון מהלך לצפון (מוליכו לצפון) כרגלי מי שערב עליו לדרום (מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון מוליכו זה לצפון, ולא יותר), וזה שערב עליו לדרום מהלך (מוליכו זה) לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון (כמו שרגליו של צפוני מותרות לילך לדרום - מוליכו זה, ולא יותר, מפני חלקו של צפוני; כגון אם נתנו שניהם עירובן בסוף אלף אמה: זה לצפון להיות לו שלשת אלפים לצפון ואלף לדרום, שהרי ממקום ערובו יש לו אלפים אמה לכל רוח, וזה לדרום לסוף אלף להיות לו שלשת אלפים לדרום ואלף לצפון - אין יכולין להוליכו אלא אלף אמה לכל צד ששניהם מותרים בהם); ואם מצעו את התחום (תחום שבת מצפון לדרום ארבעת אלפים, שנים לצפון ושנים לדרום; ואם נתנו עירובן זה לסוף אלפים לצפון וזה לסוף אלפים לדרום - ונמצא תחום שלם ממוצע להפסיק בין שני עירוביהן) - הרי זה לא יזיזנה ממקומה (לא לצפון ולא לדרום, שהצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה, וכן הדרומי לצפון: שממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח, שהרי לכך ערב: שתסלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה במקום עירובו)'.

אתמר: שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות (מערב יום טוב, לחלקן ביום טוב); רב אמר: חבית מותרת (להוליך כל אחד חלקו למקום שערב) ובהמה אסורה (להוליך, אלא למקום ששניהם הולכים), ושמואל אמר חבית נמי אסורה (דאין ברירה, ויש לומר: חלק שבא לזה - היה ראוי לחברו, ובין השמשות קנה חלק זה שביתת חברו).

מאי קסבר רב?: אי קא סבר יש ברירה - אפילו בהמה תשתרי? ואי קסבר אין ברירה - אפילו חבית נמי אסורה?

לעולם קסבר יש ברירה (הלכך חבית מותרת), ושניא בהמה דקא ינקי תחומין (חלקי הבהמה, שראוין לשני תחומין) מהדדי (ושאני בהמה בחייה בין השמשות, וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה, ומשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו, ואין כאן לברור).

אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לאיסור מוקצה לא חששו, לאיסור תחומין חששו (אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו, ואם היו רוצים לאכלה כאן - אינה אסורה עליהם משום מוקצה, לומר: כל חלק ינק מחבירו ויש כאן מוקצה, ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהם מפני יניקה זו; אם יש לחוש - צריך לחוש אף משום מוקצה)?

שתיק רב.

תוספות ד"ה לאיסור מוקצה לא חששו - אנן סה㪏י דכל אחד מנייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצין לאכלה כאן אינה אסורה משום מוקצה לומר כל חלק וחלק יונק משל חברו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהן מפני יניקה זאת אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה כפ"ה, וקשה: מאי יניקת מוקצה יש כאן? והלא חלק חברו מותר לו לאכול אם נתן לו חברו, דאמר לעיל 'משלחין ביו"ט בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין'?

ומפרש רבינו שמואל לאיסור מוקצה: שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביום טוב ולא אסרת להו למיחש להכי אע"ג דסבירא ליה כרבי יהודה במוקצה לאיסור תחומין שחלק כל אחד יונק ומתגדל משל חברו חששת לאסרה בכך.

מאי הוי עלה?

רבי הושעיא אמר: יש ברירה (וחבית ובהמה מותרין), ורבי יוחנן אמר אין ברירה (ושניהם אסורין);

וסבר רבי הושעיא יש ברירה? והתנן [אהלות פ"ז מ"ג]: 'המת בבית ולו פתחים הרבה - כולן טמאים; נפתח אחד מהן - הוא טמא וכולן טהורים; חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה - מצלת על הפתחים כולן; בית שמאי אומרים: והוא שחשב עליו עד שלא ימות המת, ובית הלל אומרים: אף משימות המת' (מפורש בפרק קמא דף י,א), ואתמר עלה: אמר רבי הושעיא: (הא דאמרי בית הלל אף משימות המת חשב - מועלת) לטהר את הפתחים (לטהר כלים הבאים בפתחים) מכאן ולהבא (ממחשבה ואילך הוא דקאמרי); מכאן ולהבא – אִין, למפרע (אבל כלים דמעיקרא) - לא (דאין ברירה לומר 'הוברר דקודם שימות נמי דעתיה להאי פתחא')!

אפוך (קמייתא): רבי הושעיא אמר אין ברירה, ורבי יוחנן אמר יש ברירה;

ומי אית ליה לרבי יוחנן ברירה? והאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: האחין שחלקו לקוחות הן (ולא אמרינן: הוברר לכל אחד חלק ירושתו, וירושה אינה חוֹזֶרת ביובל, אלא שמא חלק הבא לזה לא היה שלו, והרי החליפו חלקיהם, והוו להו לקוחות), ומחזירין זה לזה ביובל! וכי תימא כי לית ליה לרבי יוחנן ברירה - בדאורייתא (לעמוד כנגד דבר תורה, כגון יובל - לא סמכינן אברירה), אבל בדרבנן אית ליה (לעמוד כנגד איסור תחומין דרבנן - סמכינ㪹 אברירה, הלכך חבית ובהמה מותרים), ובדרבנן מי אית ליה?: והתני איו (שם חכם): 'רבי יהודה אומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד (בעירובין [פ"ג מ"ה] תנן: מתנה אדם על עירובו, ומניח שני עירובין, ששמע שעתיד חכם לבא סמוך לעירו בתוך ארבעת אלפים לדרוש ברבים, ואינו יודע אם למזרח אם למערב, אומר: "אם בא חכם למזרח - ערובי שבמזרח יקנה לי שביתה, בא למערב - ערובי שבמערב יקנה, בא לכאן ולכאן, "אם יבאו שנים - למקום שארצה אלך ואברור למחר: יהא ערובי דבין השמשות קונה לאותו רוח למפרע" - ואי אפשר כן אלא על ידי ברירה, דכי בורר למחר אומרים: הוברר דבין השמשות נמי דעתיה לגבי האי, ובא רבי יהודה לחלוק ולומר: אינו מתנה על שני חכמים, לומר "למחר אברור", דכי בורר למחר - מי יימר דערוב של אותו רוח קנה לו בין השמשות, ו'הוברר למפרע' לא אמרינן), אלא (על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא - אפשר להתנות) אם בא חכם למזרח - עירובו למזרח, למערב - עירובו למערב', ואילו לכאן ולכאן – לא,

(ביצה לח,א)

והוינן בה: מאי שנא לכאן ולכאן דלא?: דאין ברירה! מזרח ומערב נמי אין ברירה (דקא סלקא דעתך: זימנין דחכם לא בא עד לאחר בין השמשות, כגון שחשכה לו בתוך התחום שבאותו מקום בית המדרש, או בתוך ארבעת אלפים, והוא מכיר אילן או גדר לסוף אלפים למקום שחשכה לו, ואמר: "שביתתי תחתיו" - דיכול להלך משחשכה ארבעת אלפים אמות, כדאמר בעירובין (מט,ב); הלכך: היכא דבשעת קניית עירוב לא אתי חכם לההוא אתרא והדר אתא - מי יימר דקנה ההוא עירוב למפרע? דלמא חכם בין השמשות לא היה דעתו לבא לכאן - אי לא ס㲎כינן אברירה לומר: הוברר דלרוח זה היה חכם עתיד לבא, וְזֶה התנה דלמקום שיבא החכם יהא ערובו קונה למפרע)! ואמר רבי יוחנן: (הא דאמר רבי יהודה אם בא חכם למזרח וכו', דעל חכם יכול להתנות -) וכבר בא חכם (בשכבר בא קודם בין השמשות עסקינן, אך זה אינו יודע לאיזה רוח בא, וקאמר: לאותו רוח שבא - לו יהא ערובי קונה, דאין קנייתו על ידי ברירה אלא קנייה ודאית, ולמחר גלוי מילתא בעלמא הוא דלרוח שישמע זה שהיה בו החכם - קנה ערובו) – אלמא (ומדאצטריך רבי יוחנן לאוקמה בשכבר בא חכם- שמע מינה) לית ליה לרבי יוחנן ברירה (ואפילו בתחומין דרבנן)!

אלא לעולם לא תיפוך (ורבי אושעיא הוא דאמר יש ברירה), וכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה (ודקשיא לך לטהר את הפתחים מכאן ולהבא) – בדאורייתא (כגון טומאת מת - לית ליה ברירה, ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני, כדאמרינן בסוכה (ו,א): דהלכות טומאה הכי גמירי להו), אבל בדרבנן (כגון תחומין) אית ליה.

דרש מר זוטרא: הלכה כרבי אושעיא.

אמר שמואל: שור של פטם (שמפטם שוורים למכור) - הרי הוא כרגלי כל אדם (אפילו בן עיר אחרת שבא לכאן על ידי עירוב - מוליכו למקומו, כיון דאורחיה לזבוניה - מאתמול אוקמיה ברשותיה דמאן דאתי למחר וְזָבין ליה); שור של רועה (אדם שמגדל בהמות שלו, ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו) - הרי הוא כרגלי אותה העיר (אלפים אמה לכל רוח, ואפילו עירב רועה זה ארבעת אלפים אמה לרוח אחת - אינו מעכב על אחד מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביום טוב מלהוליכו לרוח שכנגדה אלפים: דמאתמול אוקמיה ברשות בני העיר, לפי שרגילין ליקח הימנו; אבל כרגלי בני עיר אחרת - לא, דאין לרועה שֵׁם סוחר בהמות כמו פטם, שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש באותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות מהמקרא בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM;

הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

This material is ©2006 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol